מתנצלת מראש על החפירה../images/Emo9.gif ../images/Emo54.gif
מעבר לעובדה שבבית שלי היו רואים לפחות פעם בשבוע את הפלישה ממאדים מהרגע שהוא יצא - סתם כי הוא קורע [
], הפעם הראשונה שפגשתי בטים - במודע, הייתה בגיל 9. בדיוק עברתי דירה מרמת גן לכפר סבא והילדים מהכיתה החדשה שלי ארגנו יציאה לקולנוע [אוי הבושה
]. האמיצים [שאלה בעצם היו הבנים ומספר מצומצם של בנות
] נכנסו ל
סליפי הולו והפחדנים - לסרט אחר. למרות שהייתי דיי פחדנית בעצמי נכנסתי עם הבנים לסליפי הולו - משום מה גם חשבתי שזה יעזור לי להיות מקובלת, כשבדיעבד זה עשה בדיוק ההפך והפך אותי לאאוטסיידרית משונה
מהרגע שיצאתי מאולם הקולנוע באותו הערב החיים שלי השתנו. התחלתי לדמיין דברים [וזה לא מצחיק כי לקח לי הרבה זמן להתגבר על זה ועדיין זה לא לגמריי עבר לי
]. ברחוב החדש בו עברתי לגור היו עצים גדולים ומלחיצים ומלא מלא עטלפים, כך שהדרך הביתה הייתה הדרך הכי מפחידה שאי פעם הלכתי בה. לא היה איש אחד ברחוב והכבישים היו רטובים מהגשם שירד. הנשימות שלי היו מהירות וצפופות מהקור ומהלחץ וכל 10 שניות בערך דמיינתי שאני שומעת דהירות של סוס והבטתי אחורה בחרדה
כשהגעתי הביתה נעלתי את הדלתות אבל ידעתי שזה לא מה שיעצור את הפרש אז התחבאתי מקופלת בתוך עצמי מתחת לשמיכה ועצמתי עיניים ממש חזק עד שהצלחתי להרדם. במשך שבועות היו לי סיוטים על פרשים בלי ראש ולאט לאט הבנתי עם עצמי
כמה כוח והשפעה יש לתוצר המופלא הזה שקוראים לו סרט וכמה עוצמתי הוא עשוי להיות בשביל אנשים מסויימים. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי ומפה בעצם החלטתי לאמץ אותו כאב רוחני בשבילי והוא כנראה ילווה אותי עד יומי האחרון [את ג'וני דפ אימצתי כדוד רוחני כי לפנטז על דוד זה יותר סביר מאשר על אבא
]. וזהו בעצם, אני כמובן שמחה שזה קרה, למרות שבזמנו הייתי בטוחה שאין לי איך לצאת מזה
וסחטיין למי שקרא עד לכאן, השתדלתי לא לחפור