התלבטתי מאוד אם להגיב אבל
גם לי מאוד מפריע שבארועי אמ"בי השונים יש נוכחות גדולה מאוד של כל מיני אנשים שלא בהכרח קשורים ישירות למגמגמים. הייתי עד כה בשני אירועים מקסימים בצפון. בראשון הגיע קבליסט שאיני מבינה מה הוא עשה שם ועצם הגעתו לשם היתה מיותרת (שלא לומר שגם תוכן דבריו היה זר לי לחלוטין ואפילו הרגיז אותי), והגיעו עוד כמה סטודנטיות לקלינאות תקשורת שהרגשתי שהן לא ממש מוצאות את מקומן שם. היתה שאלת סבב לגבי מה חושבים כשפוגשים מגמגם וכל הסטודנטיות ענו את כל התשובות הצפויות. המגמגמים היו אחלה ומאוד נהניתי מהמפגש איתם, אבל כל המסביב ממש הפריע לי עד שלא הייתי בטוחה שאני רוצה להשתתף שוב במפגש כזה. במפגש השני, שהיה יותר מצומצם וספציפי הגיעה קלינאית תקשורת מאוד נחמדה, עולה ותיקה מחבר העמים, שעבדה לפני שנים בארץ מוצאה עם מגמגמים אבל עכשיו היא כבר שנים לא מטפלת בגימגום - מה היא עשתה שם? איני מבינה. הרגשתי מצידה הרבה אמפתיה אבל גם תחושה של גן-חיות. אנחנו בכלוב והיא מסתכלת ובוחנת את ה"יצורים". איני מבינה את הצורך הזה של אמב"י לקבל הילת הסכמה מצד ה"ממסד". כאילו שאם אין במפגשים האלה איזה איש מקצוע אחד לרפואה, המפגש פחות רציני. דווקא הייתי רוצה מפגש בלתי אמצעי, מפגש שבו נוכל לשוחח כקבוצת תמיכה על מה שיש לנו בבטן. לא רוצה לחשוף את קרביי בפני בעל מקצוע ולקבל "חותמת" ממנו שלגיטימי מצידי לחוש את התחושות שאני חשה. שנאתי לשמוע מקלינאית התקשורת שנכחה במפגש השני שאני מדברת נהדר! מה ציפתה? למה הרגישה צורך עז כזה לומר לי את זה? האם למישהו מהרחוב היתה מעיזה לומר שהוא הולך נהדר? דווקא המשפט הזה מצידה, חשף בפניי את תחושותיה האמיתיות. חסרה לי קבוצת תמיכה אמיתית. מה שהיה במוצקין אילו לא פגישות של קבוצת תמיכה (סלח לי אריק, לא מתכוונת להעליב אף-אחד) אלא מסגרת יותר ממוסדת. איני רוצה טיפול בהילינג או כל טיפול אחר, אני רוצה קבוצת תמיכה וחברים שמרגישים כמוני שאוכל לפרוק את כל המטענים שלוחצים לי בלב. אפשר לשלב במסגרת המפגשים של קבוצת התמיכה הצעה לאפשרות להילינג למי שרוצה במועדים אחרים. הקבוצה צריכה להיות קבוצת תמיכה ללא "תיווך" של אנשי מקצוע מבחוץ. נאמר לי שאחת המטרות של אמב"י היא גם לחשוף את הגימגום ולבער את הבורות בנושא הגימגום, למצוא שגרירים של רצון טוב שיפיצו את המסר ולכן מוזמנים למפגשים גם אנשים שאינם מגמגמים כדי להתקרב אלינו ולראות שהשד אינו נורא. לי זה מאוד מפריע, איני רוצה לחשוף את קרביי לאנשים זרים. האם אנחנו המגמגמים איננו שגרירים מספיק טובים? הרי אם נעזור לעצמנו ונגיע לשטף גבוה יותר (זו המטרה, לא?) ונחייה חיים טובים יותר ושלמים יותר - נהייה השגרירים הכי טובים של עצמנו. ושוב אני חוזרת על זה שאיני מתכוונת להעליב בכלל. אם מישהו נעלב אז סליחתי מראש.
