הפחד הזה..

[shoshyyy]

בטח עכשיו הכול נראה לך ....

קודר ואפור.... אתה יודע יש המון המון ירידות ועליות בחיים ....אין מה לעשות. אולי עכשיו זו ירידה ... תחשוב שבלי הירידה לא תידע מתי העלייה. זה שלב שצריכים לעבור אותו ... ועוברים. גם לי זה קורה ... כמו לכולם . אני מסנה להיות אופטימית עד שזה עובר וזה עובר !!!!!!!!!

 

[Mariasha]

שטויות!!!

מניסיוני האישי - החיים הם יפים, עם או בלי גימגום! יש לי חבר (עוד מעט יהפוך לבעל) מתוק, יש לי המון חברים, אני עושה תואר שני, קורות החיים שלי בגיל 24 כבר לא נכנסים לעמוד אחד. ולמרות הגימגום שמכער אותם קצת - החיים יפים!!! כדי לך להשקיע. בגרויות - זה רק שלב קטן בחיים.

 

[mico24]

הנחמה היחידה, שאני יכול להציע לך,

זה שאתה לא לבד! נכון, זה חרא של חיים.. אבל בכל זאת, אין ברירה, חייבים לעבור אותם בצורה הטובה ביותר, ולמצות את המיטב מעצמך, למרות הגמגום! כולנו מרגישים ככה מפעם לפעם.. אני שומע לפעמים אנשים עם בעיות, וזה מה זה מצחיק אותי. מה יכול להשתוות לגמגום?! כל הקשיים והבעיות (טוב, כמעט) שבעולם, מתגמדות לאפס לעומת הגמגום. אם לא הייתי מגמגם, הייתי כובש את העולם! אבל, זה מה שיש, וצריכים ללמוד לחיות עם זה...

 

[omadawn]

אני במילואים כבר שבועיים

ואני יכול להזכר במקרה דומה שהיה לי. החיילת בשקם, ילדונת טיפשה ממוצא אתיופי (אין כל קשר בין מוצאה לטיפשות, פשוט ציינתי עובדות), צחקקה כשביקשתי מוצר כלשהו. עכשיו, אני לא מגמגם כבד אבל זה מורגש מאוד לפעמים. בכל מקרה, לא נשארתי חייב, ולאחר ששילמתי בשלווה, עדיין מחזיק בחיוך הקבוע שלי ששמור למקרים טיפוליים, אמרתי לה, בלי לגמגם הפעם: אני אגמגם אולי כל החיים,אבל לך מומלץ בחום לפנות לרופא שיניים ודחוף. להתראות ובהצלחה. מיותר לציין ששיניה בולטות בצורה חמורה ביותר. הייתי כל כך מרוצה מעצמי ומהמבט הכועס/המום שלה שזרקתי על הדלפק מטבע של שקל, קרצתי לעברה ושרקתי לעצמי בעודי יוצא משם בפוזה של מנצח. אח..מתוקה היא הנקמה.. מיותר לציין ששכחתי ממנה תוך 5 דקות, אבל ההודעה שלך הזכירה לי את הרגע הענוג. תודה

 

[b e ll]

גלית ../images/Emo24.gif

את יודעת, לא הכל קשור לגימגום. מצבי רוח וימים קודרים יש לכולם, גם אלה שלא מגמגמים. ההבדל הוא שלנו המגמגמים, הדיבור היא החוליה החלשה ומיד זה מתבטא שם. הפתרון שלי למצב, הוא לא להתנגד. להרשות לעצמי להיות בדאון, להתייחס בסבלנות וסובלנות (ובסלחנות) גם לעצמי. לתת לגיטימציה לפחדים, לחשוב מה גורם להם לקרות, להבין את עצמי. מנסיון שלי, כשניסיתי "להכריח" עצמי לא להיות מדוכאת או קודרת - זה רק עיצבן אותי שלא הצלחתי ושבכל זאת אני פסימית. זו ביקורת עצמית הורסת. לעומת זאת, ההבנה שיש גם ימים כאלה ושזה לגיטימי והחשוב ביותר שזה יעבור ויגמר - עזרה לי לעבור את התקופה בקלות יותר ופתאום שמתי לב שהתקופה מתקצרת משמעותית. לא חייבים כל הזמן להפגין חיוכים ושליטה, מותר גם להרגיש עצב וכעס. זה חלק מהחיים. זה מה שמחשל, מעצב ומחזק. לכי לישון, את תראי שמחר זורחת השמש.

 

[gali90]

נכון , נכון..

מוזר שאת המחשבות האלו שכתבת , התחלתי לחשוב לפני מספר חודשים - ואני בתחילת הדרך בעניין של קבלת הימים היותר הקשים ..זה לא פשוט כי כשנמצאים בתהום הזו - ישנו הפחד שלא נצליח לצאת וזה יישאר כך קודר ואפור. אני כל הזמן מזכירה לעצמי תקופות יותר קשות שעברתי ויצאתי מהן , אז לפי חוקי החיים - גם בפעם הזו אני אמורה לצאת מהם.צריך סבלנות כמו שכתבת. תודה על הדברים שכתבת .. בוקר טוב שיהיה.

 

[מירב של פעם]

גלית

לכל אחד יש ימים כאלה, אצלנו עקב האכילס הוא גמגום ואנחנו נוטים להשליך עליו את כל תסכולינו. יש ימים שאני באמת חושבת שהכל בגלל הגמגום, שבאשמתו אופיי התעצב כמו שהוא התעצב וכשאני לא מרוצה מעצמי ומההתנהלות שלי, יש לי את מי להאשים, הוא הראשון שקופץ. אבל יש ימים שהוא בכלל לא לקוח בחשבון. יום עסל יום בסל....זה עובר.