אוי....אני מנצחת פה את כולם...
יש לי בן זוג
אנחנו יחד כ10 שנים,אני כבר לא סופרת
ההורים שלו כל כך לא סובלים אותי,שאמא שלו עדיין מנסה להכיר לו בחורות
הם ניסו הכל,לאיים שהם מנתקים קשר עד שהוא נפטר ממני,הוא אמר סבבה,בהצלחה בהמשך דרכיכם..הם החזיקו
מעמד 3 שעות עד שהם התקשרו אליו לבקש סליחה
ניסו להעמיד פנים שאבא שלו חולה בגלל בנו המסכן שנתון לחסדי פסיכופטית...לא הלך להם
לקחו אותו לאין ספור שיחות של "מה יהיה איתך",ואשה שלא אוהבת ילדים היא מפלצת,מתי נכדים,אתה תמות לבד,לא תהיה לך
משפחה,תגור בשכירות ככה לנצח?היא מנצלת אותך,אתה תחייה חיים בודדים בלי חיי חברה בלי משפחה בלי ילדים..טפו...
איימו לנשל מהירושה
קדחת...
נראה לי שהם במצב של השלמה זמנית עם אובדן הבן...
הם כרגע מקבלים את הגזרה בשקט ומאוד נחמדים אליו
ישנם נסיונות חבלה קטנים פה ושם,שזוכים לרוב בהתעלמות אלגנטית
אנחנו באמת לא מבינים את כל הקטע,אולי תוכלו להסביר לנו למה לעזזל אני אמורה לנהל איזהשהו קשר
עם הורי בן זוגי?הם ההורים שלו,לא שלי..מה לי ולהם?
ומה הקטע של הארוחות המשפחתיות בדיוק?למה אני אמורה להשליך את מעט הזמן הפנוי והיקר שלי
על לשבת איפהשהו ולבדר אנשים 3 שעות?
לאירועים משפחתיים אני בדרך כלל לא הולכת,אלא אם זה קרוב לי או מסתדר עם הזמן,גם הוא משתדל
להמנע כמה שאפשר מהכאב ראש הזה...למה זה צריך לעניין אותו שיש יום הולדת לאבא של אשתו של
אח שלו בקריית שמונה...בחיית...
הגעתי איזה פעם פעמיים אחרי 3 או 4 שנים שהינו בייחד,היתה איזו הערה קטנה בנוגע למשקל שלי
מאז לא זכו לראות את זיו פני...הם עדיין מבקשים ממנו סליחה על זה
אנחנו לא רבים על זה,זה לא מטריד אותנו,ובסופי שבוע יש לנו זמן פנוי
כך שאני לא יכולה להביא טיפים על שום דבר,פרט לאיך לקיים חיים בריאים ושפויים כשאתה לא בן ערובה
של המשפחה שלך...הם אמנם הניקו אותך וחיתלו אותך והכל,אבל חייך הפרטיים כאדם בוגר הם לא עניינם
ועל מנת לקיים מערכת יחסים בריאה עם הוריך,יש להבהיר להם את הנקודה הזאת.
וכשאנשים הופכים לאגרסיבים כלפי חיך הפרטיים,עם כל האכזריות שבעניין צריך להחזיק אותם קצר.
