הפעם הראשונה ש...

[EdisonGirl]

הפעם הראשונה ש...

שרשור הנוסטלגיה השבועי מחליף את עצמו לעת עתה במדור החדש הזה (בגלל שבואו נודה ששבענו, ואנחנו תמיד מגיעים איכשהו לדבר על הממתקים של פעם ועל ביצת קינדר

).

בכל שבוע אשאל לגבי משהו אחר, ומטרתכם לענות בהרחבה

הפעם תהיה זו השאלה- מתי בפעם הראשונה שאתם זוכרים את עצמכם הרגשתם פחד מוות.
כלומר, פחד הישרדותי שמאותת לכם לסור מהסכנה, כשמלאך המוות נדמה לכם שמרחף לו בסביבתכם...
(ולא בהכרח שהייתה סכנת מוות אמיתית בסביבה, כן?)
איך יצאתם מזה?

 

[Palindrome]

אוקי

לא זוכר באיזה גיל זה היה, אבל הייתי ביסודי:
בערך כדקה וחצי הליכה מהבית שלי, במן סמטה צרה כזו, ישנו מבנה נטוש, רעוע שהיה פעם מן גן ילדים, או משהו כזה. הוא נשרף ונשאר ככה במשך הרבה זמן. המקום הפך למיתוס בקרב ילדי השכונה, קראנו לו "הבית הנטוש". דמיינו לכם מבנה בן שתי קומות עם צמחיית פרא סביבו, שרידי מתקני שעשועים בחצר וקירות חרוכים ומלאי גרפיטי, ובאופן טבעי, באנגים מפוזרים על הרצפה וכד'.
אחד ממבחני האומץ הנפוצים בילדותי, במיוחד בתקופה היותר מוקדמת של היסודי, היא רק להכנס ל"בית הנטוש". כמה שנים אחר כך זה הופך מן דבר שבשגרה, סיורים שגרתיים בתוך הבית, על מנת, אולי, לגלות בו איזורים שעדיין לא מצאנו, או חפצים מעניינים.
יום אחד אני ושני חברים נכנסים ועושים את מה שאנחנו תמיד עושים, לפתע שומעים מישהו עולה במדרגות. רצנו מהר, ובשקט, אל תוך מן תא קטן ומחניק, שנראה כאילו שימש בעבר כמקלחון, כאשר היה בו חלון מעל הדלת, בגובה של בערך שני מטרים. האדם שנכנס לא ידע שמישהו נמצא בפנים. דמיינו לכם שלושה ילדים מפוחדים, לכודים בתוך מקלחון מחניק, כאשר מטרים ספורים מהם נשמע קול צעדים על רצפת עץ ישנה וחורקת. סצנה שלקוחה מתוך סרט אימה. בלחישה אחד לשני, קבענו שנעשה "סולם גנבים" לילד היותר קל מביננו, כדי שיראה במי מדובר ומה מעשיו כאן. אז העלנו אותו למעלה, כדי שיציץ דרך החלון. הוא דיווח על אדם מבוגר שלבוש מן כובע כלב, עם ווסט משובץ ומכנסי קורדרוי ישנים. הוא גם דיווח שהוא לא נראה סימפטי במיוחד. הפחד היה אמיתי.
אני חושב שכשהורדנו אותו למטה עשינו רעש שהוא שמע. שמענו את צעדיו מתקרבים אלינו, וכשהוא היה מחוץ למקלחון הוא עצר,והיתה דממה: למשך כמה שניות לא נשמע דבר חוץ מציוץ הציפורים. לאחר כמה השניות האלה, שהרגישו כמו תקופת חיים שלמה בשבילי, אחד החברים הזיז את הרגל, וקול חיכוך הנעל שלו ברצפה נשמע מחוץ למקלחון. האדם מבחוץ ניסה לפתוח את הדלת. וניסה שוב, הפעם בכוח. שלושתינו דחפנו בכל כוחנו את הדלת כדי שלא יכנס. לבסוף הוא ויתר. שמענו קול צעדים מתרחק, ובהזדמנות הראשונה ברחנו. רצנו במהירות האור החוצה. לא ראינו אותו בדרך החוצה, עד היום אין לי מושג מי זה.

שבוע אחרי זה ביקרנו שם שוב.

 

[Puskas]

ביקשו סיפור אישי אחי..

לא ציטוט מספר של צמרמורת...

 

[GeJuFan]

גיל 18 (אולי 20..)

סתם נימנתי בצהריים של איזו שבת. באיזושהוא שלב נכנסתי למצב הזה שבו אתה חולם אבל מודע לחלום, מכירים?
בכל מקרה, החלום שלי היה יותר סיוט, חלמתי שאני באושוויץ בשנות המלחמה, באיזושהוא שלב בחלום הגעתי למצב שבו אני על אלונקה ועומדים להכניס אותי למשרפות חיה. מלבד פחד המוות, התעוררתי מיידית כשאני חווה את התקף החרדה הראשון והיחיד שלי אי פעם...

 

[spaysi8]

אומיגד..

איזה מפחיד, רק לדמיין את זה..
והתקף חרדה זה נורא, שמחה בשבילך שלא חווית עוד כאלו מאז.

 

[Light18m]

בעזה

וכל מילה נוספת מיותרת.

גם בלבנון, אחרי שחבר מהפלוגה נהרג ועוד שניים חזרו בלי רגל.

 

[ebi83]

אני מניח שבאינתיפאדה הראשונה..

כי ככה זה שרוגמים את האוטובוס שלך באבנים, למרות שאתה בגיל שאתה עדיין מרגיש כל יכול

אבל את התחושה של המוות בקרוב זה עם המוות של סבא שלי בכיתה יא'.

 

[lolly87]

פעם ראשונה

היו כל מיני מקרים שהייתי תינוקות ואותם אני לא כל כך זוכרת כמו תאונת דרכים.
אז הפעם הראשונה שאני זוכרת היא שהייתי באוטובוס מהאוניברסיטה הביתה, פתאום נוסעת קולטת שני ערבים שצופים בקטעים של ערפאת ומתנהגים קצת מוזר. היא נגשה לנהג ואמרה לו, הוא עצר את האוטובוס ואמר להם להראות לו תעודת זהות, לא היתה להם, אז התחיל בלגן שלם והמון לחץ בקרב כל יתר הנוסעים והנהג, ובסופו של דבר כולם ירדו מהאוטובוס.

 

[spaysi8]

וואו,

טוב סיפרתי בקצרה באחד השרשורים אבל ארחיב.
כשעוד נהגתי (לפני שמת האוטו),
הייתי נוסעת מהר.
נסעתי באיזור ה130-140.
בכל מקרה,
נסעתי בכביש 4, ממש לקראת זכרון,
נסעתי מהר, לא יודעת אם 100 או 140 אבל זה לא באמת משנה, בכל מקרה הייתי מתה אם הייתה תאונה.
לקראת מעגן מיכאל עשו מחלף חדש,
כך שמי שמשתלב בתנועה יש לו המון המון המון מקום להשתלב,
אני נסעתי בנתיב הימני ומימיני קצת מלפני הגיע רכב (שבחורה מטומטמת נהגה בו),
והנחתי שהיא תשתלב בהמשך, כי כמו שאמרתי יש מלא מקום,
אבל המפגרת החליטה לא לאותת, להשתלב שמאלה בתנועה חדה,
ועוד היא נסעה על כ20 קמ"ש.
לחצתי על הבלמים ממש ממש ממש חזק,
הגלגלים העלו עשן, הצלחתי לנווט את עצמי מהסכנה וכל אותו הזמן הייתי במצב שפוי ולא עצמתי עיניים לרגע.
איכשהו הצלחתי לפקס את עצמי אפילו שכמעט קרה הדבר שהכי חששתי ממנו באותה התקופה- מוות (תקופה של חרדות סביב מוות).

אני לא חושבת שלפני כן הרגשתי קרובה למוות כמו באותה "כמעט" תאונה.
באותה התקופה אכן היו לי חרדות סביב מוות לכן המוות ממש היה סביבי כל הזמן אבל לא ככה.

 

[stam45]

כשאני נוסע מהר

אני כבר מעדיף להישאר בנתיב השמאלי וזהו, בדיוק בשביל להימנע ממטומטמים כאלה.
אם יתפוס אותי שוטר לא מזה הוא יתעצבן

 

[johny3guns]

בצבא כמובן ...

הפעם הראשונה שנחשפתי לפחד אמיתי היתה בזמן כניסה לכפרים ערבים בלילה. פעם ראשונה שאני מבצע פעילות כזאת, וזאת תחושה שקשה להסביר במילים. מצד אחד יש מאחוריך פלוגה שלמה של לוחמים וביניהם קצינים ובעלי דרגות אבל מצד שני אתה מרגיש נורא לבד בלילה במקום שאתה לא שייך אליו. החוסר ודאות עצום, לא יודעים למה לצפות - לא מכירים את פני השטח, לא יודעים מי מחכה ואיפה (אם בכלל), מלא דברים יכולים להשתבש במהלך המבצעים האלה ורק על זה אני חשבתי במהלך כל הלילה.
הפעם הראשונה היתה גם נורא נוראית מבחינתי, בתור חייל צעיר זאת לא היתה חוויה סימפטית. הרבה דברים השתבשו להם - איכשהו בין העצירות נשענתי על סרפד עם הידיים, כמובן שלא דיווחתי על זה והמשכתי כרגיל אבל הכאבים היו נורא מציקים.. הקצין טעה כמה פעמים בכפר עצמו ונכנסננ לשטחים פרטיים שלא היינו אמורים להיות בהם.. ותמיד דמיינתי לעצמי שהנה קורה משהו ומסקרים אותנו בחדשות למחרת, עברו לי כל מיני תמונות בראש מהמשפחה, מילים שאמא שלי אמרה לי .. כבר הרצתי סרטים מצד אחד שזה הסוף שלנו ויש לנו הרוגים בהיתקלות.

כמובן שהיו דברים יותר מלחיצים בהמשך השירות שלי אבל זה הפחד הראשוני שזכור לי.

 

[Light18m]

מזדהה עם המחשבות על המשפחה

 

[Redemption Of Love]

כשהייתי קטנה חליתי מאוד

קדחתי מחום במשך תקופה ארוכה. במהלך אחת מהתקפות הקדחת חוויתי התקף הזיות מטורף, שכלל שדים מתרוצצים בחדר ומטפסים עליי ובראשם, משום מה, עלתה לי דמותו הנוראית של אחד השדים מבאפי ציידת הערפדים, זה שרק ילדים חולים מאוד יכולים לראות לפני שהוא הורג אותם. זה היה זמן ארוך אחרי שצפיתי בסדרה וכשהוא הופיע מולי ממש פחדתי.

 

[קופיפה טובעת]

בפעם הראשונה?

כשהייתי ממש קטנה, עוד לפני שעליתי ארצה (שזה היה בגיל 5) חלמתי חלום...
בחלום אחד השכנים שלנו שהיה אלכוהוליסט (לא זוכרת היום אם גם במציאות או רק החלום) היה בבניין שלנו (שהיה שונה בחלום ממה שהוא במציאות) והיה בו מעין חלון.
אותו שכן זרק את אמא שלי מאותו חלון וכמובן חשבתי שהיא מתה.
עד היום יש לי כמה ויז'נים מאותו החלון ואני גם זוכרת בדיוק את השמלה האדומה אותה לבשה בחלום, שמלה אדומה שהיתה לה במציאות.

 

[ילדת פלא בהכחשה]

חחח באמת רציתי

להגיד לך שכבר דשנו מספיק בנושא ההוא...

בכל אופן, לצערי הרב לא יצא לי להרגיש פחד מוות (לא נורא אם אני פותחת פה ל

). אבל אני מאד אוהבת ריגושים, פחדים ולקחת סיכונים כך שהייתי נהנית מזה אם היה...

 

[h a j b i]

אז למה לא אמרת?

תבואי איתי פעם לסיבוב מהיר, פחד מוות (אבל בלי מוות

) מובטח לך

 

[גילושיט]

ממש לא מפחיד.

 

[h a j b i]

עוד נראה

עוד נראה

 

[Kagg6]

טרק בהימלאיה

כשלא הולכים אחרי המדריך אתם עלולים לימצוא את עצמכם בין שמים וארץ... מעל תהום... לא מומלץ.

 

[כריות בחלב]

קיץ אחד לפני שנתייים.

הייתי בים עם חברות, שיחינו בחוף ללא מציל.
לאט לאט, תוך כידי שיחה מרתקת בין 3 חברות שמנו לב שאנחנו נסחפות. התחלנו לשחות לכיוון החוף, וזה היה כבר מאוחר מידי.
זאת אומרת, פשוט לא הצלחנו להתקדם לעבר החוף.
היה מצב שכבר היינו ממש בין שני המזחים וכל נסיון שלי לשאוף אויר עלה בתהו. רגע לפני נשמתי האחרונה, חשבתי לעצמי "ענבר, זהו" והרפתי שרירים וכל נסיון לשחות לעבר החוף. זה היה באופן וודאי שאני הולכת למות. לא יודעת מה עם שתי חברותי שכבר הספיקו להיסחף לצדדים שונים, שומעת צרחות ואז שקט מוחלט, שוב צרחות, שוב שקט ורואה שחור. רק שחור.

שנייה אחרי שהחלטתי להרפות שרירים, הרגשתי שני ידיים גבריות אוחזות במותני ומובילות אותי אל החוף.
אלו היו שלושה גברים ערבים שקפצו מהמזח והצילו את שלושתנו.

הגענו לחוף, מוועתות, מפוחדות ולא עיכלנו את מה שכרגע עבר עלינו. בכינו, המון.
מאז לא הגעתי לים יותר וכנראה שגם לא אגיע.