הפעם הראשונה ש.... (קטע כתיבה קצר על הפעם הראשונה שהתוודעתי
לארעיות, השבירות והשבריריות של הדברים).
"חיי-אנוש - כמוץ לפני הרוח,
כי הגורל מגביה ומשפיל,
מוריד ומתרומם, ואין אדם
אשר ידע מה ילד-יום."
(מתוך המחזה "אנטיגונה")
הפעם הראשונה שהבנתי שיופי ואהבה הם רבי עוצמה אך בני חלוף, היה רגע אחד מאוחר מדי, שהפך את חיי למעמסה, ללא רחמים וגאולה נראים בפתח, גם לא באופקו של יום חדש.
אהדנו, הערצנו, סגדנו לגוף, הנשמה והמהות זה של זה. שתינו לשוכרה את היין והחומץ ששפכנו ביצריות לגופנו ובינתנו. התפלשנו והתאחדנו בזיעת גופינו לגוף אחד מזווגים בין נשמותינו.
נפגשנו במקום בלתי אפשרי, עמוס לעייפה בזמזום בני אדם מחרישי אוזניים, דבורים עמלות דוברות שפות זרות. בשדה התעופה בגשר בין כאן לשם, הוא עמד בצדו המרוחק ביותר של אולם הקבלה העצום והדחוק והביט לעברי ללא מצמוץ או הפוגה. הוא לא חייך, אמד נטוע שבוי בעיניו שלא משו מפני. אנרגיית חום גלשה ומילאה את אחורי ראשי, עמדתי ללא ניע, מביטה בו חזרה, בסקרנות וכמיהה.
כמו בחלום, התקרבנו זה אל זה, בקצב אחיד ללא מבוכה חיוך או הבעה. עמדנו זה מול זה וסקרנו פנינו באריכות ובשלווה, כשהעוברים והשבים ממשיכים הלאה בענייניהם מזמזמים, מתרוצצים, ממהרים במרוץ אחר חייהם. הזמן נעצר מלכת עבור שנינו. שאל לשמי בשפה זרה מוכרת, עניתי ושאלתי לשמו. עיננו נאורו כשהבנו ששמנו זהה והזמנו במפתיע זה את זה להמשך. ביטלנו טיסות, השכרנו חדרים במלון העיר השוקקת חיים והוספנו אליה חיים משלנו. הפרחנו אהבה חדשה, שונה בדרכה, בעיר של זרים.
חמימותן של קרני שמש הבוקר הראשונים המרפרפות בקלילות על הפנים, נותנות תחושה העולה מהוויה אינסופית, המעוררת טוב, אהבה, חמלה. מעלות דמעות בעיניים ותקווה ללא שאת. אותה הרגשה ליוותה גם אותנו מיום ההמראה ביחסנו עד ליום התרסקותנו.
היינו בני אדם שונים, משני קצוות היקום, מתרבויות רחוקות עידנים ואם זאת היינו קרובים ואוהבים כאילו נוצרנו ונולדנו רק זה למען זה. זיווג בלתי אפשרי אך מוכתב מראש בידי גורלות. בלטנו בחיצוניותנו שמשכה כל עין, כאילו צוירנו ושורטטנו בקפידה, ללא פגם על ידי האמן הראשי של האלוהים. חגגנו את יופיינו, חיינו ואהבתנו האינסופיים ללא הפוגה בארצות מוכרות וזרות במשך שנים ארוכות. האמצעים וההון החומרי היו בשפע ולא היוו מכשלה להגשמת כל גחמה ומאווה הגיוני או מטורף.
לקחנו עמנו הכל, לא החמצנו את השמחה, לא סירבנו לעצב. נשמנו את היופי, אך גם את הכאב. עצמנו עין אחת כדי לחלום, פקחנו שנייה כדי לשמור על עצמנו. סירבנו להיות רק מאושרים שמא נעורר קינאת אלים וגורלות אכזריים. ניסינו לאזן, לשמור על נורמליות לא למשוך תשומת לב של קינאת השגחה עליונה מיותרת.
למרות זהירותנו הכל הסתיים ברגע אחד כשהחליט השטן לשים את רגלו לפנינו, כמו שחקן פוטבול מפלצתי, נגח בנו בשיא חיינו. מפסגת כוחו ואכזריותו, הפילנו לתהומות הגיהינום עלי אדמות. המחלה כרסמה בכל גופו, השחיטה כל חלק ופיסה חיה, השאירה גוויית אדם נאנקת בפני החיים שעזבו את שדה מרעתם המרהיב לקמול ולהתייבש. מותירים מדבר ושממה עם זעקת כאב קרועה הנישאת ברוח הסבל והאדישות.
הוא דחה אותי מכל וכל הרחיק אותי מעל פניו. לא אבה למגע ידי ולמילותיי המנחמות. כשעוד היה כוחו בו צעק וגידף, הרחיק ודחף עד שנעמדתי על קצה העולם ונפלתי לחלל הריקנות והאבדון.
יופיו דעך ואבד, יד ביד עם אהבתו אלי. שרביט השטן כתש את גופו ונפשו טשטש ומחק כל שביב וזיק למה שהיה.
דהיתי, התייבשתי, הצהבתי אט אט. שערי נשר, עיני שקעו, ליבי צלע ונטמע אל בין צלעותיי, הצטמק, התקמט, הזדקן. הרגשתי שהנה אני משיבה את נשמתי לבוראי יחד עם אהובי המתכתש המתכחש. אך אלוהים תכניות אחרות לו, צחק לי והשאירני מאחור ללא כל דבר ממשי שיניע אותי קדימה.
זכיתי בשניהם, בהבל החן ובאהבה מחייה, חזקה מכל חוק טבע ואדם, חוצה אוקיאנוסים ואורחות חיים, המותירה אבק לכל דבר טוב אחר קיים. איבדתי את שניהם. נשארתי עם המרירות והמליחות שריפדו את דופן נשמתי והתמקמו בנוחות בביתם החדש בעיר קליפות לב מצומק. עיר צחיחה שהשמידה כל יצר חיים ושמחה בנבכי מוחי ונפשי.
אומרים הזמן מרפא מכאובים, נושא את כאבי הלב על כנפי השכחה לארץ רחוקה. אומרים גם שהחיים קצרים מדי, אז אומרים. החיים חזקים, תמיד ממשיכים, נושאים בגאון את קרעי ליבנו. החיים ארוכים מספיק בשביל להעניש אותנו על שהספקנו והעזנו להרגיש אושר גדול, מוקדם ונמשך מדי לטעמם.
מתוך ההריסות משכתי ואספתי את מה שנשאר מנבלת גופי ונשמתי. ניסיתי להצמיח חיים חדשים על רקב חיי. חיי נסבלים, הזיכרון לא מרפה, כמו זיכרון סם למכור שנגמל. מנסה יום יום לאפשר לאור לחדור דרך הסדקים ולאחות מחדש את מה שנשאר ליום המחר.
