ֹ000000000000000000
New member
הפרכה של נושא הקשקשת:
הנה הטיעון של הידברות: כוונת התורה ב"אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ" היתה להכריז: "כל דג או יצור מים אחר, אם יש לו קשקשת, אזי בהכרח ימצא בו סנפיר". זאת לטענתם הוכחה לכך שנותם התורה ידע דברים שאפשרי לדעת רק בצורה על אנושית. מכאן שנותן התורה היה על אנושי (אלוהים, במקרה הזה). הנה דרך הפרכת הטיעון: הטיעון של ערכים מתבסס לחלוטין על האקסיומה שהתורה לא התכוונה לומר: "בדרך כלל לדג שיש קשקשת יש סנפיר", אלא התכוונה לומר: "תמיד לדג שיש קשקשת יש סנפיר". אם האקסיומה לא נכונה, ממילא הטיעון של ערכים מקורו בטעות. ולכן נוכל לסגור את הנושא. הנה הפרכת האקסיומה לטיעון: ספר הכתב והקבלה על ויקרא פרק י"א פסוק ט´: "סנפיר וקשקשת". לרבותינו (חולין ס"ה ב´): "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", ואם מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת אין צריך לבדוק אחר סנפיר. ולא היה צורך לקרא למכתב רק סימנא דקשקשת! והא דכתב רחמנא סנפיר - "יגדיל תורה ויאדיר". עד כאן. ויתכן דהך כללא דכיילי רבותינו כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אינו כלל מוחלט לומר שאין בנמצא כלל מין דג בקשקשת בלא סנפיר, דהא ידענו הפוכו! שבים הספרדי נמצא דג הנקרא סטינקס מרינוס שיש לו קשקשים ואין לו סנפיר. אבל מאמרם "כל שיש וכו´" הוא מאמר שאינו מוחלט. כמאמרם (ר"פ בכל מערבין): "אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהם חוץ". ומאמר "כל שיש וכו´", כלומר: רוב שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ומצאתי כדברי בכרתי (סימן פ"ג סעיף קטן ג´) שכתב: בכל הדברים בפרט בטבע הברואים יש דברים יוצאים מן הטבע כמו שהעידו חכמי הטבע בטבעי בעלי חיים, ורבותינו דברו על הרוב, הרוב שיש לו קשקשים יש לו סנפיר. ומין הנמצא בקשקשת ואין לו סנפיר אינו סותר לדברי רבותינו, וכן כתב הרב בעל תשוב´ כנסת יחזקאל (בחידושיו לנדה דנ"א הנדפס בחידשי רשב"א נדה) דמה שאמרו כל שיש לו קשקשת פירושו רוב, ונפקא מינה לדינא דחתיכת דג דאזלינן בתר רובא. והדג שבים הספרדי שאין לו סנפיר ודאי טמא הוא דבעינן תרווייהו סנפיר וקשקשת (כמו שכתב התוספות נדה נ"א ב´ דיבור המתחיל: "ולכתוב") דדומיה לסימני בהמה בעינן מעלה גרה ומפריס פרסה, עיין שם דבריו. ויתכן עוד לדעתי, דמה שאמרו רבותינו בזה: "יגדיל תורה ויאדיר" טעמם בזה, אחר שמגדר התורה לדבר תמיד בדרך קצרה דהיינו על כלליות הדברים לא על פרטיהם, ועל דבר ההווה ורגיל תמיד לא על מילתא דלא שכיחא, ולפי גדרה זה לא היתה צריכה לתת סימן לטהרת דגים רק קשקשת לחוד, כיון דרובא דרובא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר גם כן, ואף דלמיעוטא דמיעוטא מהם יש קשקשת ואין לו סנפיר, מכל מקום כיון שמגדר התורה לדבר בכל מקום בדרך קצרה על הכלליות והמצוי, לא היה לה לחוש על מיעוטא דמיעוטא ושאינו רגיל, ולא היה מגדרה להזכיר גם סימנא דסנפיר. אמנם כאן יצאה התורה חוץ מגדרה זה ולא רצתה בזה לבחור בדרך קצרה אבל בחרה להאריך ולהגדיל בהוספת תיבת סנפיר, להיותו סימן לנו על המין אף דלא שכיחא כלל וללמדנו איסורו בהיותו חסר סימן זה, (וראיתי להרב פרי מגדים (יו"ד סימן פ"ג בס"ד סק"ב) שכתב: "הא דאמרינן כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר הוא שאין אחד שימצא בקשקשת בלא סנפיר, לא שעל הרוב אמרו, דאזלינן בתר רובא דאינו, ומנא אמינא מהא דפריך ולכתב רחמנא קשקשת, ואי הוה נמצא מיעוטא דמיעוטא בקשקשת בלא סנפיר, לא הוה מקשה". עד כאן. ולדעתי אין זו הכרעה דכיון שאין מדרכי התורה בכל מקום לדבר אמיעוטא דמיעוטא, לא הוה נייחא בדעתיה דמקשן למימר שהוסיפה התורה סימנא דסנפיר אמילתא דלא שכיחא - והפרי חדש כתב שם הא דלא נמצא סנפיר בהך דג ים הספרדי סטינקס מרינוס אף שיש לו קשקשת, הוא דאמרינן הסנפיר נפל ממנו טרם עלותו מן הים, עיין שם. וזה דבר רחוק מאד, כי מטבע הסנפירים להיותם משוקעים בחוזק תוך פנימית בשר הדג ומדובקים היטב זה בזה ולא שייך בהו למימר שנפלו, וגם אם יהיה במציאות האפשרי יהיו מקומות נפילתם נראה ונכר לעינים. לסיכום: ספר הכתב והקבלה כותב בפירוש שהתורה לא התכוונה לומר: "תמיד לדג שיש קשקשת יש סנפיר", אלא התכוונה לומר: "בדרך כלל לדג שיש קשקשת יש סנפיר". בזאת הופרכה האקסיומה שעליה מתבססים "ערכים" בטיעונם. הידברות מוזמנים למחוק מהאתר את טענתם, או למצוא תשובה להפרכה זו.
הנה הטיעון של הידברות: כוונת התורה ב"אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ" היתה להכריז: "כל דג או יצור מים אחר, אם יש לו קשקשת, אזי בהכרח ימצא בו סנפיר". זאת לטענתם הוכחה לכך שנותם התורה ידע דברים שאפשרי לדעת רק בצורה על אנושית. מכאן שנותן התורה היה על אנושי (אלוהים, במקרה הזה). הנה דרך הפרכת הטיעון: הטיעון של ערכים מתבסס לחלוטין על האקסיומה שהתורה לא התכוונה לומר: "בדרך כלל לדג שיש קשקשת יש סנפיר", אלא התכוונה לומר: "תמיד לדג שיש קשקשת יש סנפיר". אם האקסיומה לא נכונה, ממילא הטיעון של ערכים מקורו בטעות. ולכן נוכל לסגור את הנושא. הנה הפרכת האקסיומה לטיעון: ספר הכתב והקבלה על ויקרא פרק י"א פסוק ט´: "סנפיר וקשקשת". לרבותינו (חולין ס"ה ב´): "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", ואם מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת אין צריך לבדוק אחר סנפיר. ולא היה צורך לקרא למכתב רק סימנא דקשקשת! והא דכתב רחמנא סנפיר - "יגדיל תורה ויאדיר". עד כאן. ויתכן דהך כללא דכיילי רבותינו כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אינו כלל מוחלט לומר שאין בנמצא כלל מין דג בקשקשת בלא סנפיר, דהא ידענו הפוכו! שבים הספרדי נמצא דג הנקרא סטינקס מרינוס שיש לו קשקשים ואין לו סנפיר. אבל מאמרם "כל שיש וכו´" הוא מאמר שאינו מוחלט. כמאמרם (ר"פ בכל מערבין): "אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהם חוץ". ומאמר "כל שיש וכו´", כלומר: רוב שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ומצאתי כדברי בכרתי (סימן פ"ג סעיף קטן ג´) שכתב: בכל הדברים בפרט בטבע הברואים יש דברים יוצאים מן הטבע כמו שהעידו חכמי הטבע בטבעי בעלי חיים, ורבותינו דברו על הרוב, הרוב שיש לו קשקשים יש לו סנפיר. ומין הנמצא בקשקשת ואין לו סנפיר אינו סותר לדברי רבותינו, וכן כתב הרב בעל תשוב´ כנסת יחזקאל (בחידושיו לנדה דנ"א הנדפס בחידשי רשב"א נדה) דמה שאמרו כל שיש לו קשקשת פירושו רוב, ונפקא מינה לדינא דחתיכת דג דאזלינן בתר רובא. והדג שבים הספרדי שאין לו סנפיר ודאי טמא הוא דבעינן תרווייהו סנפיר וקשקשת (כמו שכתב התוספות נדה נ"א ב´ דיבור המתחיל: "ולכתוב") דדומיה לסימני בהמה בעינן מעלה גרה ומפריס פרסה, עיין שם דבריו. ויתכן עוד לדעתי, דמה שאמרו רבותינו בזה: "יגדיל תורה ויאדיר" טעמם בזה, אחר שמגדר התורה לדבר תמיד בדרך קצרה דהיינו על כלליות הדברים לא על פרטיהם, ועל דבר ההווה ורגיל תמיד לא על מילתא דלא שכיחא, ולפי גדרה זה לא היתה צריכה לתת סימן לטהרת דגים רק קשקשת לחוד, כיון דרובא דרובא כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר גם כן, ואף דלמיעוטא דמיעוטא מהם יש קשקשת ואין לו סנפיר, מכל מקום כיון שמגדר התורה לדבר בכל מקום בדרך קצרה על הכלליות והמצוי, לא היה לה לחוש על מיעוטא דמיעוטא ושאינו רגיל, ולא היה מגדרה להזכיר גם סימנא דסנפיר. אמנם כאן יצאה התורה חוץ מגדרה זה ולא רצתה בזה לבחור בדרך קצרה אבל בחרה להאריך ולהגדיל בהוספת תיבת סנפיר, להיותו סימן לנו על המין אף דלא שכיחא כלל וללמדנו איסורו בהיותו חסר סימן זה, (וראיתי להרב פרי מגדים (יו"ד סימן פ"ג בס"ד סק"ב) שכתב: "הא דאמרינן כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר הוא שאין אחד שימצא בקשקשת בלא סנפיר, לא שעל הרוב אמרו, דאזלינן בתר רובא דאינו, ומנא אמינא מהא דפריך ולכתב רחמנא קשקשת, ואי הוה נמצא מיעוטא דמיעוטא בקשקשת בלא סנפיר, לא הוה מקשה". עד כאן. ולדעתי אין זו הכרעה דכיון שאין מדרכי התורה בכל מקום לדבר אמיעוטא דמיעוטא, לא הוה נייחא בדעתיה דמקשן למימר שהוסיפה התורה סימנא דסנפיר אמילתא דלא שכיחא - והפרי חדש כתב שם הא דלא נמצא סנפיר בהך דג ים הספרדי סטינקס מרינוס אף שיש לו קשקשת, הוא דאמרינן הסנפיר נפל ממנו טרם עלותו מן הים, עיין שם. וזה דבר רחוק מאד, כי מטבע הסנפירים להיותם משוקעים בחוזק תוך פנימית בשר הדג ומדובקים היטב זה בזה ולא שייך בהו למימר שנפלו, וגם אם יהיה במציאות האפשרי יהיו מקומות נפילתם נראה ונכר לעינים. לסיכום: ספר הכתב והקבלה כותב בפירוש שהתורה לא התכוונה לומר: "תמיד לדג שיש קשקשת יש סנפיר", אלא התכוונה לומר: "בדרך כלל לדג שיש קשקשת יש סנפיר". בזאת הופרכה האקסיומה שעליה מתבססים "ערכים" בטיעונם. הידברות מוזמנים למחוק מהאתר את טענתם, או למצוא תשובה להפרכה זו.
דתניא שאין במיני דגים טמאים אלא ז´ מאות מנין היה להם שהתירו בכך את השאר? וליכא למימר מאדם שקרא להם שמות קים להו הכי שמסר לדורות כך שהם טמאין שכן הוא הכיר את כולם דהא לא משמע במקרא שקרא שמות אלא לבהמות ולעופות שאף על פי שידע שמו של הקב"ה כדדרשינן (במ"ר בראשית פי"ז) אני ה´ (הוא) שקרא לי אדם הראשון בדגים מיהא לא אשכחן. ויש לומר: מכל אשר יקרא לו האדם יש לרבות אפילו דגים ואיכא למימר דמאדם קים להו. ואם תמצא לומר שלא קרא להם שמות, יש לומר דהכי קים להו הלכה למשה מסיני: המשמעות: תוספות שואל: כיצד חכמים ידעו שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר? (תוספות לא חושב שניתן לדעת זאת מלשון התורה, אלא כנראה הם ידעו זאת ממקום אחר) תוספות עונה: 1. יתכן שחכמים קיבלו זאת במסורה מאדם הראשון שהכיר את כולם. (תוספות אומר שזה תירוץ דחוק מאוד מאחר שכתוב שאדם קרא שמות רק לבהמות ועופות, לא לדגים. זאת הסיבה שתוספות מנסה את תירוץ 2) 2. תשובה 2 יכולה להתפרש בשני אפשרויות: א. יתכן וחכמים קיבלו מסיני את ההלכה ש: "אם מוצאים דג עם קשקשת ולא ידוע אם היה לו סנפיר - מותר לאכול אותו בגלל שנדיר למצוא דג עם קשקשת ובלי סנפיר". ב. יתכן וחכמים קיבלו מסיני את המידע ש: "כל דג שיש לו קשקשת - יש לו סנפיר. ללא יוצא מן הכלל". נא לשים לב שהוא מנסה תיאוריות. לא ידוע לו שבאמת חכמים קיבלו מידע במסורה, אלא הוא אומר שזה אולי יתכן. הסיבה היחידה שהוא אומר זאת - מפני שהוא מניח (כפי שהניחו "הידברות") שחכמים מתכוונים ל"תמיד לדג שיש קשקשת יש סנפיר" ולא ל"בדרך כלל לדג שיש קשקשת יש סנפיר". לא היה ברור לו מאיפה היה לחכמים את המידע הזה (שהוא רק מניח שהיה להם), ולכן הוא מנסה להעלות רעיונות. נראה שלא נוח לו עם הרעיונות שהוא העלה, והוא מעלה אותן רק כי הוא חייב למצוא דרך להסביר את ההנחה שלו לגבי כוונת החכמים. ---- ובאמת (כפי שהסברתי בפתיל הקודם) ספר "הכתב והקבלה" מצא דרך טובה אחרת לפתור את הענין. הוא לא ניסה להניח שחכמים קיבלו במסורה ידע על אנושי. הוא הסביר שחכמים התכוונו לומר ש"בדרך כלל לדג שיש קשקשת יש סנפיר". ---- כאן קורס הטיעון של הידברות: האם יש מדען בתחום חקר החי שבמים, בעל שם עולמי ככל שיהיה, אשר יעז להרשות לעצמו להכריז משפט זה: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר. ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת". האם יש מי שיעז?! כי הנה התשובה לטיעונם: כן. כל מדען יעז לטעון שבדרך כלל לדג שיש קשקשת יש סנפיר. בדיוק כפי שחז"ל טענו זאת. ---- נ.ב. הבאתי את תוספות כדי להראות שיש מי שלא חשב על הרעיון של ספר "הכתב והקבלה", והעלה רעיון שאולי מדובר בידע על טבעי. אך ברור עכשיו שזה רק רעיון, ויש רעיונות אחרים טובים באותה מידה או יותר (בעל ה"כתב והקבלה" גם הביא מפרשים נוספים שטוענים כמוהו). אי אפשר יותר לטעון שנושא הקשקשת מוכיח את הידע העל טבעי של חכמינו, מאחר שזה לא מוכיח. פשוט, יש אפשרויות אחרות להסביר את ה"ידע" שלהם. (שבכלל לא מדובר כאן בידע. הם התכוונו ל"בדרך כלל"). ברור שמעתה ואילך מי שיטען: "הקשקשת זה הוכחה שחז"ל קיבלו במסורה ידע על טבעי" - הוא בור או שרלטן.