הפרעות אכילה בגיל המבוגר

[BellA עלמה]

הפרעות אכילה בגיל המבוגר

אתמול כדרך שיחה סתמית דיברנו על החברות שך אימי שניכר שיש להן בעייה(אנורקסיה או על הגבול). מדובר בנשים בנות 50+ עם משפחה וקריירה האחת מודעת שיש לה בעייה האחרות חושבות שהכל אצלן בסדר גמור. מפתיעה אותי אני חייבת להודות וגם מעציב אותי הרי לא מדובר בנערות בנות עשרה מבולבלות אני שואלת האם נגרם להן נזק גופני? הרי את תקופה הגדילה הן סיימו כבר מזמן כולן כבר בתקופת מעבר מה בעצם הנזק שנגרם בתקופה כזו?

 

[sunny lady]

הי בלה אלמה ../images/Emo13.gif

דווקא אותי בכלל בכלל לא מפתיע. אני מכירה גם כמה נשים כאלה (חלקן אפילו מבוגרות יותר). אני מכירה כאלה שסוחבות איתן אנורקסיה גבולית מאז גיל צעיר, ומתוך חוסר טיפול (חוסר רצון להודות בבעיה) ומכיוון שהאנורקסיה לא מנעה מהן אף פעם תפקוד רגיל (לא בהכרח מאושר או מלא, אבל רגיל) הן מעבירות כך את חייהן בלי לעשות כלום בנידון. ואני מכירה כאלה שהמצב החל אצלן בגילאים המבוגרים הללו, ודווקא זה בכלל לא מפליא אותי. הרבה מאד אנשים (ובייחוד נשים) מרגישים לקראת הגילאים הללו ריקנות או תחושה של בזבוז, החמצה, חוסר אהבה עצמית - זה ממש לא נדיר, ואפילו נפוץ. וזה לא "משבר גיל ה40" בעיניי, אלא הזדמנות מצויינת להתחבר לעצמך. אנשים רבים חיים את כל חייהם בעשיית "הדברים הנכונים" - ללמוד, לעבוד. לא בהכרח במשהו שאוהבים, לא בהכרח במה שהם חלמו לעשות, לא בהכרח במערכת יחסים שעובדת, לא בהכרח מתוך חיבור לעצמי ואושר. החברה מלמדת את האנשים לעשות את "הדברים הנכונים" כדי לשרוד. הפרעות האכילה בעיניי הן קריאת מרי - אני רוצה להקשיב לעצמי או לא להקשיב בכלל. זה מה שאני הרגשתי. אם אני לא יכולה לחיות את החיים כמו שאני רוצה אותם, אם העולם הזה מדכא את הרצונות הטבעיים שלנו ומקשה עליהם - אז למה לי לחיות??? והיום אני חיה את החיים שרציתי. אין דבר בחיים שלי היום שאני רוצה ולא מגשימה לעצמי. בחיים לא היתי מתפשרת. והרבה אנשים קולטים את זה בגילאים האלה - 40-50. אז אני בכלל לא מתפלאת על היווצרות של הפרעות אכילה בגילאים האלה. מבחינת נזק גופני, אמנם הנשים הללו סיימו את הגדילה שלהן, אבל מצד שני הפרעות אכילה גורמות נזק בהמון אספקטים נוספים : אוסטראופורוזיס, בעיות במערכת העיכול, שיבוש האיזון הכימי במוח, שיבושים הורמונליים (ולא נשכח שנשים בגיל הזה פעמים רבות גם מתחילות עם גיל המעבר ורגישותן לאיבוד סידן ולשיבושים הורמונליים היא גדולה), נזק ללב וכו'. הבעיה היא שפעמים רבות לא מצפים מנשים בגיל הזה לפתח הפרעות אכילה. חושבים שזו מחלה של ילדות או נערות ולא של נשים "בשלות ובוגרות". טעות. רוב הנשים הללו עדיין ילדות בהמון מובנים. רוב האנשים ה"בוגרים" בעולם הם ילדים בתוך תוכם. גם אני ילדה - אבל ילדה גאה ומאושרת. אני לא חונקת את הילדה הפנימית שלי, או מרעיבה אותה. אני מטפחת אותה. זה מה שעושה את ההבדל. כי ילדים הם רודפי החלומות הבלתי נלאים, מלאי אהבה וטוהר. הם מתחילים לפתח הפרעות כשעולם המבוגרים מנסה לשלול מהם את התום הזה. הם גדלים להיות מבוגרים מאושרים כשהם ממשיכים לטפח את התום והאהבה. אני ילדה תמימה - ואני גאה

 

[BellA עלמה]

היי

אבל לכל נזקי הגוף האלה ניתן לקחת כדורים(רוב הנשים בגיל הזה מימלה לוקחות כדורים- סידן, אומגה3 , ויטמינים וגם הורמונים לגיל המעבר)כך שאין ממש נזק או שהוא מזערי. הן עובדות, מגדלות משפחה, עסוקות חברתית חיים מלאים לא יודעת אם הן נכנסות לזה בגלל מצוקה כמו בגיליים צעירים יותר.

 

[sunny lady]

...

אני תמיד חושבת שזה מאד מעוות שבחברה המתקדמת אנשים חושבים שהם יכולים להרוס לעצמם את הגוף ואם הם יקחו כדור זה יתקן את זה. לגוף יש מנגנונים מדהימים משל עצמו. הוא יכול לתקן את עצמו לבד אחרי שנים של הרס, אם האנרגיה שלו חיובית ותקינה, אבל שום כדור שבעולם לא יצליח לעזור לגוף אם המגמה שלו היא הדרדרות. ואני לא מתכוונת רק פיסית, כי הכול מחובר יחדיו - כשהנפש בהדרדרות, הגוף הולך איתה, והאמצעים המלאכותיים או החיצוניים שינסו לחפות על זה לא יצליחו לעמוד בפני כוחה של הנפש. הן מקיימות חיים מלאים, אבל מה זה חיים מלאים?? האם חיים מלאים זה לגדל משפחה ולעבוד? בעיניי המלאות מתחילה מבפנים - האם הן מאושרות? האם הן מסופקות? האם הן מרגישות שהן חיות כפי שהיו רוצות לחיות, שהן אוהבות את עצמן, שהן נהנות לקום בבוקר? מהנשים שאני פגשתי שלוקות בהפרעות אכילה, התשובה היא מאד ברורה: לא! אבל הן לרוב חושבות שאלה הנסיבות ושאיתן הן צריכות להסתדר. כל הפרעה נובעת ממצוקה במובן כלשהו. אצל כל אחד הגורמים והסיבות הם שונים, אבל כל מה שחורג מהבריאות הנפשית והפיסית מראה על איזושהי מצוקה לא מטופלת. זו דעתי בכל אופן.

 

[BellA עלמה]

חיים מלאים

זה לתפקד בעבודה, במשפחה, חברים וכו יש להן קריירה משפחה חברים הם פשוט מתפקדים

 

[sunny lady]

תפקוד=חיים מלאים??

האם תפקוד שווה לחיים מלאים?? אני מכירה אנשים רבים שמתפקדים. יש להם חברים, עבודה, משפחה. אבל יש להם גם הרבה צדדים בלתי מוגשמים. הרבה חלומות שלא קיבלו מספיק אהבה וטיפוח, הרבה כאבים ופחדים, הרבה דברים בחיים שהם לא היו רוצים שיהיו. אז נכון, הם מתפקדים. אבל השאלה היא אם זה מספיק בשביל להיות מאושר? לא נראה לי. האושר מתחיל מבפנים - מהאהבה שלך לעצמך, מההקשבה הפנימית, מההגשמה העצמית. ואם אין לך את זה, לא משנה כמה נראה מבחוץ שאתה מתפקד או מצליח - אתה לא חי חיים מלאים לדעתי.

 

[BellA עלמה]

כן אדם שמתפקד

יש לו חיים מלאים

 

[sunny lady]

אוקי...

לא בעיניי. אבל כל אחד רואה את הדברים אחרת.

 

[אופירA]

מילים כדורבנות - כל מילה זהב

מאד נהניתי מההגדרות שלך. התחברתי והזדהיתי עם כל מילה. לעלמה - חיים מלאים זה רק מה שבפנים. חיבור מלא לעצמך. חיים חיצוניים הם תנאים חשובים, אבל לא המהות. זה מאד חשוב, לכן הנשים הללו אינן מתדרדרות באופן מפחיד כמו הבנות הצעירות, שעולמן אינו בנוי בתוכן. משפחה אכן מחברת את האדם לעצמו, ונותנת לו תוכן. קריירה ועבודה מעסיקה אותו, חברים גם כן. ולכן הבעיה תלויה באיזון: אם התכנים החיצוניים משפיעים מאד על השלמות הפנימית, וההפרעה מבטאת משהו סמוי יותר, היא גם מתבטאת יותר בקטן, והבעיה של הנשים הללו מקבילה לבעייתם של אנשים מעשנים (אלו שהעישון לא השתלט על חייהם) - בעיה שמלווה את החיים ויוצרת סיכון בריאותי, אבל לא משתלטת על הנפש באופן חמור. ככל שהמקום הפנימי של האשה בנוי פחות ומעורער יותר, כך חייה החיצוניים אינם פרמטר למצבה האמיתי. מן הסתם שההפרעה תתבטא בצורה חמורה יותר, ותשלוט על חייה יותר (ולא משנה אם היא מודעת לבעייתה או מתכחשת לה, בגלל מבנה אישיות שצברה לעצמה עד כה). מניסיוני - בשנים האחרונות למדתי להתחבר היטב לחיים. למצוא כוח להתמודד בזכות עבודה שמתאימה לי, להשתמש בחברה כדי להתחבר לכוחות השמחה שבתוכי. כשאני נמצאת בחברה ובעבודה אני צוחקת הרבה (גם כשרע לי מאד), מתבדחת ומתבטאת באופן עשיר מתוך אנרגיות פנימיות חזקות. הרבה אנשים מעריצים את העושר הפנימי שלי, ונהנים ממני מאד. אף אחד מהם לא יכול להעלות בדעתו עד כמה חלול ורע לי בפנים. עד כמה העושר הפנימי אינו מחובר למקום של שלווה, שמחה, כוחות תפקוד, בטחון ואהבה. כשאני מתבוננת על חייהם של אחרים אני מבחינה היטב מתי יש התאמה בין שביעות רצונם מעצמם לבין מה שנראה עליהם מבחוץ, ומתי אין קשר. ברוב המקרים החיים החיצוניים הם הצגה יחסית למקום הפנימי. הצגה חיובית, חשובה, שיש לה תפקיד והשפעה על הפנימיות, אבל הצגה - לא אמת.

 

[sunny lady]

../images/Emo23.gif

ריגשת אותי מאד!!!

 

[BellA עלמה]

אז בעצם

הן יכולות להמשיך לחיות ככה כי אין להם את ההפסדים שיש לנערות צעירות שחולות. ילדים כבר יש להם משפחה חברים עבודה הן לוקחות כל מיני כדורים והורמונים שנשים בגיל הזה ממלא לוקחות. איפה ההפסד שלהן? מה יכול לתת להן פוש לצאת מהמחלה? כפי שאת כתבת הכל בסמוי ובקטן מה גם שבגיל כזה הרבה יותר קשה להחלים

 

[sunny lady]

ההפסד

גם נערות צעירות ובחורות צעירות שחולות לא רואות את ה"הפסד" שלהן במובנים הרגילים. אני לא חשבתי על ההפסדים שלי, חשבתי על הסבל שלי. הסבל שלי גרם לי לא לרצות לחיות, גרם לי להאמין שלי לא יכולים להיות כל הדברים הללו : משפחה, חברים, קריירה - אושר. לא חשבתי על זה במובן של הפסד אלא במובן שגם כך בחיים לא יוכל להיות לי. אז המחלה שלי בעצם הייתה הדרך שלי להימלט מהכישלון הבטוח והחיים העלובים שהייתי בטוחה שאני מתקדמת לעברם אם אני לא עושה משהו קיצוני כדי להשמיד את עצמי לפני כן או כדי לזעוק שמשהו בתוכי ממש ממש לא בסדר. נשים מבוגרות (כמובן שאני מדברת מתוך איך שאני רואה את זה, לא מתוך התנסות אישית) לא שונות בהרבה מבחינת ההרגשה הבסיסית, אני מניחה. מה ששונה לפעמים הוא נטל האחריות וכל מה שהן בנו בחייהן שמכביד עליהן עוד יותר. ההישארות הזו במקום שקשה להן להיות בו מצד אחד, ושהן מרגישות מחוייבות אליו מצד שני. המלכוד הזה. הקונפליקט בין אהבה ופחד. מה יכול לתת להן את הפוש? בדיוק אותו הדבר שיכול לתת לנערות צעירות את הפוש - רצון ומוכנות לשנות. מוכנות ללמוד לאהוב את עצמן, לקחת אחריות על החיים שלהן ולשנות את מה שלא טוב להן בהם. בנות צעירות לא רואות את העתיד שלהן ומעדיפות להימנע ממנו. נשים מבוגרות רואות את ההווה שלהן ומרגישות חנוקות ורוצות להימלט ממנו. מאיפה שלא נסתכל על זה, הפתרון לכל הדברים הללו הוא אהבה עצמית, כפי שאמרה אופירA בצורה כל כך יפה. כשיש אהבה עצמית יש אומץ לשנות דברים. וכדי להשיג אהבה עצמית צריך לרצות, צריך לקחת סיכון ולהתמודד עם הפחד, כדי לגלות שהוא אשליה מכוערת וחסרת ביסוס. בכל שלב בחיים תמיד יש מה להפסיד ותמיד אין מה להפסיד - הדבר היחיד שקובע את ההחלטה הוא הרצון. ומה איתך, בלה אלמה? רוצה לדבר קצת בגוף ראשון? את לא חייבת כמובן, אבל אולי נוכל לעזור יותר.

 

[BellA עלמה]

נשים צעירות אפשר להפחיד

ולנער למשל להגיד להן שלא יוכלו להביא ילדים שהן ישארו לבד יהרסו לעצמן את הגוף עם נשים מבוגרות קצת יותר קשה יש להן כבר הכל

 

[sunny lady]

בלה אלמה יקרה

אני מרגישה שיש פה משהו מעבר לדיון פילוסופי על נשים מבוגרות לעומת נשים צעירות. ?????

 

[BellA עלמה]

אין משהו מעבר

לא ממש בכל אופן

 

[sunny lady]

אם כך...

אז אני מניחה שאני יכולה לסכם את דעתי בכך שכל אדם הוא שונה, ולא משנה בן כמה הוא, משנה מה יש בפנים. כל מקרה הוא שונה. כך בעיניי, בכל אופן.

 

[BellA עלמה]

אני פשוט

מסתכלת על החברות של אימי . בנות 50+ שאפשר להגיד שהן בתוך האנורקסיה או די על הגבול אבל אפשר לראות שיש להן בעייה. מה יכול לעודד אותן לצאת מזה או לחפש לעצמן טיפול. לצערי אין איזה גורם שידחוף אותן החוצה לא חסר להן כלום.

ככל שאתה מתגבר ישנם פחות גורמים שדוחפים החוצה

 

[sunny lady]

אני לא בטוחה...

שיש פחות דברים שדוחפים החוצה. אני חושבת שפשוט אנשים יותר מתקבעים בעמדות שלהם ונראה שבנו יותר מדי בחייהם מכדי שישנו הכול בשלב זה. לעומת זאת, עצם קיום האנורקסיה, גבולית עד כמה שלא תהיה, מראה שחלק פנימי מתמרד ודורש את השינוי הזה. אני חושבת שהנשים הללו כל כך התרגלו שכל הנטל מונח על כתפיהן שלהן, שאין להן עזרה ושהן צריכות להיות בשליטה על כל מה שקורה סביבן כי אחרת הכול יתפרק (כך הן מרגישות), שהן רגילות שאף אחד לא תומך בהן או פותח את הכאבים שלהן ורוצה לעזור להן. אני חושבת שמה שתמיד גורם לבן אדם לרצות לדחוף החוצה זו אהבה. כמובן שהאהבה צריכה לבוא מבפנים בסופו של דבר, אבל הרבה מאד פעמים כדי לעורר את האהבה הזאת מבפנים, צריך קודם לפתוח את חומת הכאב והמגננות שפותחו מסביב לאהבה הרכה הזאת, ואת זה הכי קל לעשות עם אהבה מבחוץ. אם מישהו מכם ראה את הסרט "נסיך הגאות והשפל" (ומי שלא ראה - מומלץ מאד מאד מאד!!) - כאשר טום שכל חייו מתחבא מאחורי חומות הגנה שנועדו למנוע מהכאב לעלות אך יחד עם זאת מנעו מהאהבה לעלות גם כן ולכן הוא חי את חייו בתסכול תמידי וחוסר הגשמה מוחלט, מגיע בסופו של דבר לשחרר את הכאב הזה, מה שעוזר לו לגעת בו ולרפא אותו זה מגע יד אחד של מישהי אוהבת ומבינה. הוא יכול היה להעלות על עצמו את החזות הקשוחה ואפילו מעצבנת לפעמים כי היא גוננה עליו, החזות שלא חשפה שום דבר אישי או שום בעיה או נכונות לטפל בדברים, ובמובנים רבים החזות הזאת מרחיקה אנשים וכך הם לא יכולים לגעת בך ובאמת לעורר דברים לעלות. אבל כשמישהי אחת לא נבהלה ממנו ולא ברחה ממנו אלא המשיכה להתקרב ולגעת בו - הוא נתן לאהבה להיכנס ונתן לאהבה להתחיל לעלות - ושם מתחיל הריפוי, ואז גם יש סיבה לדחוף החוצה. מה דעתכם??

 

[אופירA]

בעייה של אדם היא הבעייה שלו

גם אם אני רוצה לעזור לו או אפילו לפקוח את עיניו, עדיין הוא יגדיר לעצמו את עוצמת הסבל שלו מהבעיה. לדוגמא: יש אנשים טפשיים לחלוטין, שלמרות שהם מפסידים הרבה בחיים, הם מסתדרים עם החיים שלהם, ולמרות שכולם צוחקים מהתנהגותם המטופשת, להם עצמם אין בעייה, והם מאושרים עם עצמם וסביבתם מקבלת אותם. כמובן שלא הייתי רוצה להיות במצבם (למרות שלפעמים, כשסבל תופס שיאים, אני מקנאת בהם...). ובכל זאת, אין צורך "לעזור" להם. האשה המבוגרת שמודעת להפרעת האכילה שלה, יכולה יותר מהצעירה לשקול כמה רווח וכמה הפסד יש לה מהתנהגותה. אפשר לשוחח איתה כדי לפתח את מודעותה, אבל היא תגדיר לעצמה עד כמה ההפרעה מפריעה לה, ועד כמה יש לה רצון לצאת ממצבה ולטפל בעצמה. את לא תוכלי לומר שלא חסר לה כלום, כי רק היא יודעת אם חסר לה או לא. לפעמים כשיש לך עבודה, בעל, ילדים ונכדים, חברה ותחביבים - אין לך אותם, כי אתה לא מחובר אליהם! אז מראה עיניים לא אומר כלום, ומה שחשוב זה מה שהאשה מרגישה שיש לה או אין לה. ולי בכלל לא משנה אם היא הורגת את עצמה מהפרעת אכילה קשה או מעישון כבד או מנהיגה מסוכנת. כולם מסוכנים באותה מידה, ועדיין זכותה לקבוע לעצמה את עוצמת סיבלה ועוצמת רצונה לצאת מזה. זיכרי: הנערה הצעירה מלאה כוחות נפשיים ופיזיים, והם עלולים להחזיק אותה בהרס העצמי שלה. מגיל 40 בערך קורה בגוף דבר מעניין: כל נזק שאתה גורם לעצמך, מיד אתה מתחיל לשלם את המחיר. זה שעישן עשרים שנה קודם ולא הרגיש רע, מתחיל להרגיש רע עם כל סיגריה. זה שזלל והשמין והיה שמח עם עצמו, מתחיל להרגיש כאבים ברגליים ובשרירים ובכל דבר שזז. זה שעושה פעילות ספורטיבית לא מבוקרת - מיד מרגיש נזקים בתפקוד. מי שהלכה על עקבים גבוהים עד גיל 40, הולכת מכאן והלאה לאורטופד... כולסטרול גבוה, חולשה בלב, סכרת (סחרחורות וחולשות מיידיות) - הכל בד"כ אחרי גיל 40. אז זה המניע שלהן להפסיק עם ההפרעה - המחיר המיידי שמשלמים פיזית בכך שלא שומרים על הגוף!

 

[BellA עלמה]

תראי

נערצה צעירה אפשר להפחיד בזה שתאמרי לה שבגיל מסויים אם לא תקח את עצמה בידיים לא תוכל להביא ילדים . או להפחי אותה בזה שהיא לא תוכל לתפקד בלימודים והחברים יעזבו והיא תשאר לבד. אישה מבוגרת קצת יותר קשה לנער(לדעתי) אין לא הרבה תחומים בהן יכולה להפסיד (לדעתי ככה זה בהחלמה -> החולה צריך שיהיו לו יותר הפסדים מרווח לכדי להלחם על עצמו)