הצבת גבולות

[China8]

הצבת גבולות

בעקבות שאלתה של דניאלה, אני רוצה לשאול לדעתכם לגבי הצבת גבולות אצלנו בבית:
הקטנה שלנו אומצה בגיל שנתיים וקצת, לפני יותר משלוש שנים. היא ילדה נהדרת ומבריקה, מקסימה ומוכשרת ואהובה. רק מה, הרבה פעמים לא קלה.
מאד עקשנית ובאסרטיביות רבה עומדת על שלה, מתווכחת על כל דבר, אבל ממש על כל דבר. בוחנת גבולות ללא הפסק. בגיל שנתיים חשבנו שזה יעבור או לפחות יהיה פחות קיצוני אבל זה לא... אני מוצאת את עצמי אומרת "לא" הרבה יותר ממה שהייתי רוצה ולא נעים לי עם זה. זה גם לא בדיוק סגנון ההורות שרציתי לנהל, אבל המאבקים היומיומיים מביאים לזה.
אומרים שצריך לברור "מלחמות" ואני ממש משתדלת אבל זה לא פשוט כשבוחנים גבולות ללא הרף או כשצריכים לבצע מטלות בזמן מסוים, כמו הכנת שיעורים למשל.
למישהו יש חוויות דומות? עצות כלשהן איך ניתן להפחית את המאבקים, את בחינת הגבולות ואת אמירת הלא?

בנוסף, כבר כתבתי בעבר שלמרות גילה הצעיר לפעמים נדמה שיש לנו מתבגרת בבית. אתמול חזרנו מיום עמוס בחוץ וכשנפלנו עייפים מאד על הספה ונמנמנו והיא לא קיבלה תשומת לב לעשר דקות היא אמרה בהפגנתיות "אתם לא רוצים אותי יותר, אני שונאת אתכם" ונכנסה לחדרה וטרקה את הדלת. כשראתה שאף אחד לא מתרגש היא יצאה אחרי חמש דקות ובאה לקבל נשיקות וחיבוקים..... קצת הדהימה אותנו.

 

[fatfat]

הקטנה שלי גם מתווכחת על כל דבר

אני ראיתי שככל שאני מגיבה, עונה, מנסה לפנות אל ההגיון שלה זה גורם לויכוח להתלהט ולהתארך. לכן בדברים בהם הכללים ברורים ומוכרים לה התחלתי לא להגיב ולא להיגרר לויכוח, כשהיא מתחילה עם האבל למה... מה יקרה וכו' אני ישר עונה לה באסרטיביות: את טוחנת מים. זה לא הולך לעזור לך. ואם מתחילה עם הלא רוצה (שזה בדרך כלל קשור למטלות היום-יומיות דוגמת לקרוא, להכין מערכת למחר, לדר את הצעצועים שלה), אז אני אומרת לה, לא רוצה - לא צריך אבל עד שלא תעשי את זה לא תוכל ל... עלות לשכנה/לשחק/לראות טלוויזיה ומרגע זה מפסיקה להתייחס ופונה לענייני. לרוב לא עוברות שתי דקות והיא אמנם מפליטה אוף גדול, אבל עושה את הנדרש ממנה.

ולגבי ה"לא אוהבים אותי" בזה דווקא הגדולה שלי מומחית ולאו דווקא בבית, גם נניח כשעושה משהו לא בסדר בכיתה אז כולם שונאים אותה. זה ניסיון לסחיטה ריגשית, כי בדרך כלל מיד נזעקים להוכיח לילד שזה לא נכון וכמה כן אוהבים אותו. אבל כמו אצלכם, דווקא כשלא נענים לסחיטה זה עוזר לה להתעשת ותוך חמש דקות חוזרת כאילו כלום לא היה.

 

[Noga Lavie]

עקשנות, ווכחנות וכל מה שנלווה לכך

זיו נהגה, ועדין מנסה, להתווכח עם החלטות שלנו, עם עונשים שהוטלו עליה. פעם נשק יום הדין שלה היה שליפת האם האמיתית מולינו, והצהרות על חוסר אהבתנו אותה.
לקח לנו זמן להתגבר על כך. כעת היא בת רבע לשמונה, ונראה לנו שמצאנו את הדרך ההולמת לטיפול ברוב התופעות. הדרך הולמת, כמובן, עבורנו מול זיו, ואינה חייבת להתאים לכולם, לא להורים ולא לילדים.

כשיום אחד נמאס לי לריב עם זיו על שטויות מדי יום, מריבות על דברים שבפני עצמם אינם מצדיקים עונש אלא הערה בלבד, אך הופכים לסערה בעקבות תגובותיה של זיו, החלתי לסמן כל התנהגות שכזו במדבקה.
איסוף של עשר מדבקות במהלך שבוע כן מצדיקות עונש, ואם היא ממשיכה לצבירת עוד חמש באותו שבוע, זה מצדיק עונש נוסף.
בתחילה אירועים כאלו גררו ארבע-חמש מדבקות בבת אחת, כי זיו לא הצליחה להפסיק להתווכח, וקיבלה מדבקות נוספות על ויכוחים. לאחר כמה שבועות בהם היא חרגה מחמש עשרה מדבקות לשבוע וקיבלה עונשים רציניים, היא התחילה להפנים את העובדה שווכחנות רק מקשה עליה את החיים. (לא שזו תרופת פלא, כי רק אתמול היא קיבלה שלוש מדבקות בבת אחת, על כך שעשתה משהו שביקשתי ממנה לא לעשות, וכאשר הענקתי לה מדבקה בתמורה היא התחילה לצעוק "סליחה, סליחה" וכשזה לא עזר להסיר את המדבקה מהדף השבועי היא החלה להתווכח ולכעוס.)

זיו עברה תקופה בה על כל הערה שקיבלה הודיעה לנו שאינה אוהבת אותנו, הביעה חשש שאיננו אוהבים אותה, תיכננה לנסוע לקזחסטן לחיות עם אמהּ האמיתית. כשהפסקנו להגיב לכך גם הרגשות הסוערים שליוו הכרזות אלו נרגעו. מדי פעם היא עדין עושה כל זאת, אך בדרך כלל יותר במסגרת משחקי תפקידים מאשר במסגרת התפרצויות זעם.

פעם שמעתי שמי שעובר גיל שנתיים נורא באופן קשה, יחווה גיל התבגרות רגוע יותר מאשר מי שהיה ילד רגוע באותו גיל. אולי זה נכון, אך זה עדין יחסי, כי רגוע יותר עבור אחד יכול להיות סוער מאוד עבור אחר. בכל זאת, אני מנסה להתנחם בכך. אולי, מי יודע, זו תתגלה כאמירה מתאימה לנו.
מצד שני, זיו ללא סערות, האם היא זיו בכלל?

 

[סביון1]

חוויות דומות? מלוא השק יש לנו. וצר לי לאכזב

אותך אבל בדיקת הגבולות לא עוברת, לפחות לא אצלנו. הבכור בן עשר ולא מפסיק לרגע לבדוק גבולות ולחפש תשומת לב.

אין לי עצות מיוחדות וטריקים מהשרוול. כל מה שאכתוב לך תוכלי למצוא בהרצאות באינטרנט או בסדנאות הורות למיניהן. אני יכולה רק להציע שתנסי לבדוק איפה מוקדי החיכוך שהכי קשה לך איתם ותחשבי על דרכים להתכונן מבעוד מועד לפורענות. למשל: אם יש בעיה יומיומית להביא את הילדה להתישב להכנת שיעורים, לסכם איתה על שעה בה היא אמורה להכין שיעורים ולא פחות חשוב, מה קורה אם היא לא מכינה ומה קורה אם היא כן מכינה. כשהכל ברור ומסוכם מראש יותר קל גם לך וגם לילדה לעמוד בתנאים.

 

[איה 75]

ממליצה בחום על סדנת הורות של אדלר

חשוב, מעניין ועוזר מאוד! מניסיון

 

[בהתחדשות3]

נדמה לי שמאז היותה בת שנתיים החלה

מקסימונת להיות דעתנית. כיום היא בת 9.5 ולא נראה שזה הולך להשתנות. מידי תקופה, אני יושבת עם עצמי ועושה "חושבים" על מה כדאי להתווכח/לריב ועל מה לא ואם כן, אז איך לעשות זאת. ראיתי שיש דברים שממש לא כדאי לי לריב עליהם, למרות שבזמנו נראו לי נורא חשובים (כמו: מה ללבוש או לא ללבוש. גם כאן יש קווים אדומים. למשל, לבישת מעיל כשקר. כידוע, מעיל זה לא קול כיום, אז היא מסרבת ללבוש. על זה אני מתעקשת. על דברים אחרים, ממש לא). באשר לדברים אחרים: לגבי שיעורים, היא יודעת שזה קודם לדברים אחרים, אז כמו שפאטפאט כתבה: את לא חייבת להכין שעורים, אבל את יודעת שאם לא אז גם אין טלוויזיה/חברות/צופים..... תמיד אמרתי ששיטת האיומים היא נוראית. היא עדיין נוראית בעיני אבל רק היא עובדת לעיתים, וכשזה עובד, אני לא מתווכחת עם תוצאות. לגבי דברים שהיא רוצה ואני רוצה להגביל, יש לנו הסכמים. למשל, ישנו "גזלן" המגיע לביה"ס ומוכר גלידה. היא היתה רוצה לקנות כל יום ובכל מחיר (היא גם רואה כאלה שעושים זאת). מאחר ומדובר בגלידה לפני ארוחת צהרים, בעלות גבוהה וגם יש גלידה בבית, הגענו להסכם שהיא קונה אצלו אחת לשבוע במחיר שסכמנו עליו.(מחיר ממוצע שיאפשר יותר מהגלידה הכי פושטית ולא את הכי יקרה). בכלל, שיטת ההסכמים לגבי הרבה דברים, הוכיחה את עצמה מאד אצלנו. יש עוד לזכור שאנו רק שתיים בבית והחיכוך גבוה. אנחנו גם שתי נשים וזה לא הופך את הענין לפשוט יותר. בנוסף, כמובן, יש את אופייה ואופיי. מישהי אמרה שאם זה סוער בגיל צעיר, זה נרגע אח"כ? לי נראה שזה סוער מאז והלאה. לפעמים נראה לי שצריך לעצום עיניים ולחכות בכמיהה לגיל 18. בהצלחה לכולנו.

 

[ל3]

מנצלת את השרשור- הצילו?

הפיצי שלי בן 2.6 כבר שנה איתנו בבית. ילד מהמם, חכם ואהוב מאוד על כל המשפחה אבל מבחינה התנהגותית ישנה רגרסייה מאוד גדולה בהתנהגות שלו. המסגרת היומית שלו היא גן, אחר הצהררים משחקים בגן שעשועים/גימבורי/ עם האחיינים ,ארוחת ערב, אמבטייה, לולי בטלבזייה, לישון. הוא נמצא בגן פרטי מסוף שנה שעברה ולאחרונה דווחה לי הגננת כי הוא מרבה לזרוק חפצים על הריצפה ( מה שעשה גם בבית לפני אבל לא בגן), להציק לילדים, לרוץ ולהשתולל וכו'. לאחר כמה ימים כאלה של קשר יומיומי ביני לבין הגננת נראה שהעיננינם קצת נרגעו ונשמתי לרווחה, למרות שבבית עדיין מתקשה מאוד לשחק במשחק לארוך זמן של יותר מכמה דקות או בכלל להתמיד במשחק כלשהו. היום היה יום שיא ואני יושבת פה לכתוב עם דמעות בעיניים מרוב תסכול וייאוש. הוא היה חולה עכשיו ושבוע נשאר איתי בבית והיום חזר לגן והכל נראה שחזר אחורה. שאלתי את הגננת איך היה והיא שבה לתאר לי את ההתנהגות שציינתי קודם והנורא שגם מהרגע שלקחתי אותו הביתה ההתנהגות שלו הייתה בלתי נסבלת בלשון המעטה- לא הפסיק להטיח את הצעצועים שלו על הריצפה, לתת לי סטירה, להתבכיין וגם לבכות ממש, לא להשים לב למה שאני ובעלי אומרים, לרצות לאכול איתנו ארחות ערב אך איך ששמים אותו בכיסא לירוק ולזרוק את האכול על הריצפה וכו'. אנו מציבים לו גבולות והוא מנסה לבחון אותנו עד כי נראה לי שהוא לא באמת מבין מה זה לא או כן. מצאתי את עצמי היום כמה פעמים ממש צורחת עליו והוא פרץ בבכי ואני מרגישה זוועה עם עצמי. אני מרגישה גם מתוסכלת כי אני חוששת שיש פה בעייה רצינית יותר שלא עלינו עלייה ואני לא ממש יודעת מה לעשות. הפיצי עוד לא מדבר משפטים אלה רק מילים או רצף של שתי מילים כך שגם לא יכול להסביר לי עם מציק לו משהו. אני אומרת לעצמי להרגע כי הוא חזר משבוע מחלה ואולי עדיין לא לגמרי התאושש והחזרה לגן הייתה קשה לו. מצד שני כל הזמן משהו מכרסם בי שאולי אני מפספסת פה משהו?
מצטערת אם יצא ארוך ומבלבל אבל למשיהו יש תובנות על מה שרשמתי? לתת לכמה ימים לחלוף עד שיסתגל שוב לגן? לפנות לטיפול ואם כן אצל מי ( מעוניינת בפסיכולוג ילדים), אולי משעמם לו והוא צריך חוגים אבל יש חוגים בגיל הזה? ( הוא מאוד אנרגטי), רעיונות לפעילות בבית?בקיצור כל עזרה תתקבל ביותר מברכה
אני מודאגת

 

[יסמין@]

נראה לי שכדאי להבחין

בין כמה נושאים שסיפרת עליהם:
א. מתקשה לשחק במשחק לאורך זמן - שישחק כמה שהוא רוצה. הוא לא חייב לשבת שעות על כל משחק. יכול להיות שזה מעיד על משהו (לא כשלעצמו, לא לבד, רק אם יש עוד כמה וכמה סימנים) ויכול להיות שלא. אבל לא חייבים לראות זאת כבעיה. הוא ילד והוא מנסה ובודק דברים, וכל פעם מעניין אותו משהו אחר. הוא רק בן 2.6 ורק שנה איתכם. צריך לזכור שהוא ילד קטן ומאוד אנרגטי ולא לחשוב שהוא אמור לשבת לשחק 10 שעות בפאזל

ב. זורק את הצעצועים על הרצפה - אפשר להתעלם - אולי זו דרך משחק, ואולי רק לאחר שראה שאת מתרגשת מזה, הוא נהנה לעשות זאת שוב ושוב. אם זה ממש מפריע לך - אפשר לומר לו שירים. אם לא רוצה להרים - אפשר לומר לו שאת מבינה שהוא לא רוצה בצעצוע ושאם לא ירים את תקחי את הצעצוע. ואז פשוט להרים את כל הצעצועים שזרק ולא להחזיר לו עד נאמר שבוע. אבל נראה לי שהדרך הראשונה עדיפה - שיזרוק את הצעצועים לרצפה - אולי אם לא תגיבי זה יפסיק להיות משהו מעניין כל כך.

ג. נותן לך סטירה - הנה, בעיניי זה קו אדום. בשום פנים ואופן לא להרשות לו להכות אותך!!! לתפוס לו את היד (לא להכאיב לו! רק לתפוס) ולומר לו משפט קצר וברור, משהו כגון: אסור להרביץ לאימא! או: אני לא מסכימה שתרביץ לי!

ד. אם הוא בוכה מתסכול או מכעס - זה לא נראה לי בעייתי. זה טבעי מאוד שילד יבכה מתסכול, מכעס וכו'.

ה זורק אוכל על הרצפה - את יכולה לומר לו שאת מבינה שהוא לא רעב. ומסבירה לו שכשיהיה רעב הוא יקבל לאכול. ןבינתיים הוא יכול לשחק או לראות TV או לעשות משהו אחר.

את צריכה לזכור שהוא ילד ממש קטן, רק בן 2.6 והוא איתכם רק שנה. והוא נשמע ילד מאוד אנרגטי. אז אולי כדאי לתת לו להוציא את האנרגיות - למשל לאפשר לו פעילות פיזית נמרצת כשהוא בגינה - ריצות, קפיצות וכו', משחקים פיזיים שונים, טרמפולינה וכו'.

בהצלחה

 

[זואילי]

מצטרפת לדברי יסמין (לכן משרשרת אלייך

)

ואוסיף מעצמי...

א. גם בתי (שנתיים) לא מסוגלת לשחק לאורך זמן, ועדיין היא גם לרוב משחקת רק לידי... (חצי שנה ביחד). מבחינתי זה בסדר גמור וגם אני מקבלת את זה שכל משחק יכול להיות קצרצר. מכיוון שאני כן יושבת איתה הרבה בזמן משחקים, ברגע שהיא "מתעייפת" ממשחק מסויים, אז אני לוקחת משחק אחר - והיא כבר לבד, ובלי שום הצעה ממני - מצטרפת ואז אני מעבירה אליה את "המושכות".
גם בבית - אני מאפשרת משחקים "אנרגטיים" - ריצות, מירוצי בימבה, ומשחקי כדור.

ב. על זריקת צעצועים - אני מבדילה אם מדובר בצעצוע שיכול להישבר ולהתקלקל ובין נגיד זריקת חלקי פאזל... כי בהחלט אני רואה שעבורה זריקת משחק - זה משחק בפני עצמו. היא למשל אוהבת להשליך לריצפה מיני צעצועים קטנים ואז היא אוספת אותם עם יעה ומטאטא קטן

והיא גם אוהבת לזרוק דברים מתחת לספות כי אז היא משתמשת במטאטא להוציאם...
כשמדובר בהשלכת משחקים גדולים שיכולים להשבר - אני פשוט אומרת לה להרים/לא לזרוק, ואם לא תרים, אני אקח את זה כי זה ישבר. אם עשתה דווקא - אני בהחלט מחרימה את המשחק לאותו יום ומסבירה לה שלא תוכל לשחק עם זה בגלל שזרקה ואמרתי לא לזרוק. בד"כ זה כבר מלווה בעלבון ובכי מצידה, אז אני לא מעצימה את הסיטואציה אלא מציעה משחק אחר (וחוזרת שוב על ההסבר מדוע לקחתי ממנה את הצעצוע). וכל זה ברוגע ובלי עצבים מצדי (לקח לי זמן לעבוד על זה עם עצמי..).

בנוסף - אני כלללל הזמן נותנת לה דוגמא מהתנהגות שלי, ואפילו לא מסבירה מה אני עושה. נגיד אם היא לא אוספת צעצועים (ובאמת שאין לי בעייה עם בלגן) אבל אני יודעת שיש לה דווקא קטע של ארגון וסדר (כך היה לה גם בבית הילדים) אז בעודה עסוקה לידי במשהו - אני מסדרת צעצועים שנזנחו. לרוב - היא תצטרף אלי ותסדר. ואז אני משבחת אותה על כמה היא מסדרת יפה וכו'.
גם כשמדובר בצעצועים שהיא זרקה ולא גרפה חחח (אז אני בלי מילים אוספת ומסדרת) ואז היא מפסיקה לזרוק.

ג. נותנת סטירה - קורה גם אצלי לפעמים כשהיא ממש כועסת על משהו שאמרתי/עשיתי וגם אצלי זה קו אדום. מלבד לתפוס לה את היד בעדינות ולהגיד - לא מרביצים לאמא, (בהתחלה הייתי לוקחת את ידה ומסבירה לה על ללטף) - אני אומרת לה שלא נעים לי שהיא הרביצה לי ולכן עכשיו לא אשב לידה/לא אשחק איתה ואני עוברת לשבת על נגיד ספה אחרת/שטיח/וואטאבר. (זה לא ברמת - "אני הולכת" הידוע לשימצה כי אני עדיין לידה באותו החדר). היא כמובן מיד נעלבת ובאה לפייס אותי ואז אני מבקשת ממנה להגיד לי סליחה. היא מייד אומרת ואז מקבלת חיבוקים ונשיקות ושוב הסבר שאנחנו לא מרביצים כי זה לא נעים וכמה כיף לחבק ולנשק.

ד. בכי מכעס או תסכול - אני נותנת לה לפרוק ושואלת מדי פעם אם היא רוצה חיבוק/ידיים. אני גם אומרת לה שאני מבינה שהיא כועסת ואם היא רוצה שאעזור לה אז שתבוא אלי. לרוב היא תבוא אלי לנחמה, לפעמים תעשה סצינת השתטחות ממנה היא יוצאת לבד כשאני מתעלמת ומאפשרת לה את זה (כמובן עם הצעה לעזור..)

ה. זריקת אוכל בכוונה- עושה לי ויברציות בגוף. גם זה *אצלי* קו אדום.
ואין לי שום בעייה עם למרוח אוכל וללכלך, ולאכול בידיים ולמשוך זמן ומה לא. אבל להפוך צלחת בכוונה או להעיף עלי אוכל בכוונה או לזרוק על הרצפה בכוונה - זה אצלי ביג נו.
אחרי שלללללל הסברים, חלקם בצעקות וחלקם בנועם - הבנתי שהיא יודעת שאצלנו לא זורקים אוכל. אז עברתי פשוט לשתיקה. ברגע שהיא זורקת, אני מזיזה ממנה את הצלחת, מורידה לה סינר ומורידה מהכיסא. לא אומרת מילה מלבד - סיימת לאכול.
רק אם היא מתחילה סצינה (אחרי שכבר הורדתי מהכסא) אני אזכיר לה שלא זורקים אוכל, שהיא כנראה לא רעבה וסיימה ומציעה לה הסחת דעת אחרת. אם היא באמת לא רעבה אז זה עובד. אם היא רעבה ועשתה את זה סתם/דווקא אז מחזירה לכסא והיא לא זורקת יותר.
ואז אני מנקה מה שפיזרה בסיום הארוחה. לרוב - היא תעזור לי לנקות.
מכיוון שחשוב לי שזמן ארוחות לא יהיה כזה בו רק היא אוכלת ואני על תקן המאכילה/צופה - אנחנו אוכלות ביחד. אז אני גם צופה מראש אם עומד להגיע איזה "התקף זריקות" ואני מונעת אותו מראש (פשוט מרחיקה את הצלחת ומציעה לה לשתות או משהו אחר).
אני יכולה לספר שבחודש האחרון - כמעט ואין איוונטים של לזרוק אוכל בכוונה. ברגע ש"נרגעתי" מהעצבים על זה, אז גם היא..

ו. בתי גם היא מאודדדד אנרגטית. אולי עם בנים זה אחרת, אינני יודעת. אבל אני דווקא נוקטת ב"שיטה" ההפוכה אחרי הגן.
מבחינתי בגן היא מוציאה המון אנרגיות ולכן אחרי הגן - אני לא לוקחת אותה לגן שעשועים.
גם ככה אני רואה שכבר בשש בערב היא מאוד עייפה. ואפילו לפני כן - היא רק רוצה להתרפק עלי ולנוח מ"יום העבודה" שלה. לכן אחרי הגן זה זמן האיכות שלנו אחת על אחת - בבית (ועם סבא סבתא שבאים בכל יום). לפעמים יהיה יום בשבוע בו נלך אחרי הגן לחבר/ה. (או שיבואו אלינו) אבל זה לא קורה יותר מפעם- גג פעמיים בשבוע. לעיתים רחוקות כן נלך לגינה אבל ממש לא בכל יום. הגינה/פארק וכו' שמורים לשבת...
אני בהחלט מאמינה ורואה זאת בהתנהגותה של בתי - שלמרות ההיפריות שלה ועודף האנרגיה - היא צריכה את שעות השקט האלה איתי בלי שום גירויים נוספים. אצל בתי עודף פעילויות וגירויים רק מטריף אותה יותר וזה גם מתבטא בשינה טרופה. לכן ככל שאני מצמצמת פעילויות אחרי הגן - כך היא יותר רגועה. והיא ממש בולעת בתאווה את זמן הביחד הזה שלנו.

 

[China8]

זואילי, עצות נהדרות

כל הכבוד על התשובה המושקעת והעצות הנהדרות.
רוצה להגיב על סעיף "ו" ולתרום מנסיוננו. רק לאחר שלוש שנים פלוס ביחד אני מתחילה להבין את מה שכנראה היטבת כבר להבין. הילדה שלי היא סופר אנרגטית, מאד פיזית וצריכה המון תנועה אחרת היא משתגעת ומשגעת את הסביבה. עד לא מזמן חשבתי שהמענה לזה צריך להיות המון פעילות גופנית ולפחות שעת משחק בחצר לאחר סיום הגן.
לאחרונה היא התחילה גן חדש, בו היא מגיעה לאחר שעות די ארוכות בגן בהסעה חזרה הביתה ולכן לא נשארת לשחק בחצר. חששתי בהתחלה מכך שאולי המשמעות של זה תהיה פחות מדי פעילות גופנית, אבל אני כל כך מופתעת לראות ש:
בגן הקודם בו נשארה לשחק, גם אם שיחקה שעתיים זה אף פעם לא היה מספיק ובהרבה מקרים סיום המשחק והחזרה הביתה הייתה מלווה בבכי ומחאה.
דווקא החזרה בהסעה ישירות אל הסביבה הביתי השקטה והרגועה מחוללים פלאים והיא רגועה ושמחה.
היא מכינה שיעורים ואז אוהבת להירגע בצפיה בסרטים האהובים עליה.

 

[זואילי]

זוכרת את פגישתינו אי שם בזמן אחר?
מי היה מאמין שהיום אנחנו כבר מדברות על הורות בפועל

 

[China8]

בודאי שאני זוכרת יקירתי

זה נראה כמו לפני עידן ועידנים. כמה סבל עברנו בדרך אל ההורות וכל כך שמחה שהמשכנו הלאה ויכולות לדבר על הורות

 

[סביון1]

אולי משהו במסגרת הגן לא מסתדר לו?

במילים אחרות - אולי רע לו שם? את מספרת שמדובר ברגרסיה, לא בהתנהגות שהיתה שם תמיד. שווה לחשוב ולבדוק מה גרם לשינוי.

 

[yron8]

שלחתי לך מסר

 

[fatfat]

נראה לך שבגיל 28 זה יעבור? אני מכירה המון כאל

שלא עבר להם גם בגיל שמונים, תמיד צודקים, תמיד צריכים לומר את המילה האחרונה.

 

[ל3]

תודה על התגובות- מנסה לענות

לגבי הגן- טוב לו שם מאוד כי כשאני מביאה אותו לגן איך שאני פותחת את השער הוא רץ בשמחה לגן וגם לא בוכה כשאני עוזבת ובכלל זה גן בעל שם מאוד טוב ומאוד ותיק כך שלא נראה לי שזה הסיבה
לגבי שאר הדברים- הסטירות והכעסים המאוד גדולים שלו באים כשאומרים לו לא או שלא מקבל מה שהוא רוצה. גם אצלנו זה קו אדום מאוד גדול, אז אם הוא נותן סטירה לדוגמה אני אומרת לו לא בתקיפות ומסבירה לי שלא נעים לי ואז עוזבת את החדר או את המשחק איתו. הבעיה היא שלרוב זה פשוט לא איכפת לו שעזבתי את החדר הוא פשוט ממשיך לשחק שם לבד ולכן אני לא בטוחה שהוא באמת מבין עד כמה זה הפריע לי הסטירה שלו. לפעמים הוא אפילו נועץ בי עיניים ודווקא צוחק לי בפרצוף
לגבי השלכת צעצועים, אני ממש צריכה להכריח אותו לאסוף ואם אני לוקחת לו את הצעצוע אז שוב לא נראה שזה בכלל מפריע לו כי הוא פשוט ילך וישחק עם צעצוע אחר בחדר או שפשוט יתרגז שוב וימשיך לזרוק צעוצעים אחרים בכוח על הריצפה כי כעסתי עליו ( אתמול ממש כמעט ופירק את כל החדר שלו).
אני לא מכריחה אותו לשבת שעה על משחק אבל הוא לא מצליח יותר מכמה דקות לשבת על משחק אפילו ,מייד הולך ומשחק בעוד אלף צעצועים אחרים ולכן זה נראה לי מוגזם
הפיצי מרגע שאנחנו מגיעים מהגן לא משחק לבד- תמיד אני יושבת איתו- מפעילה אותו, משחקת איתו אלה אם יש כמה רגעים שאני רואה שהוא מסתדר לבד. לרוב הוא תמיד משחק או איתי או עם בעלי כשהוא מגיע מהעובודה
יש רגעים שאנחנו למשל רוקדים או משחקים ואז כאילו הוא נכנס למין "אובר " כזה ופשוט מתחיל להשתולל בלי טעם או לצעוק אולי זה פשוט יותר מדי גירוי בשבילו?
אני מרגישה הרבה פעמים שאני מהלכת איתו על חבל דק -מתי זה יהיה אובר גירוי? מתי הוא דווקא צריך לפרוק אנרגיות יותר? אולי לגוון בפעיליות ואם כן איזה? ( לא אוהב יצירה וכאלה)
בקיצור, ים של מחשבות ותהיות בלי הרבה כל כך פיתרונות

 

[משתפרת]

בנוגע להתמדה- את נותנת חלק מהתשובה בעצמך

מין מצב של "תפסת מרובה"... את לוקחת לו צעצוע וזה לא מזיז לו כי יש שפע צעצועים. מתחיל לשחק במשחק ומיד עובר לאלף צעצועים אחרים. אני בטוחה שהמשחקים והצעצועים שלו מאד אטרקטיביים, כל אחד ואחד מהם מושך את תשומת ליבו. לכן הוא עובר מזה אל זה במהירות.
אני מבינה את הצורך להעניק לו, צורך שלכם וכנראה גם של המשפחה המורחבת ושל ידידי המשפחה. רק שאולי כדאי לחשוף אותו כל פעם רק לחלק מן השפע, ומדי פעם להחליף את המשחקים באחרים. אולי עם צמצום הגירויים הוא יצליח להתמקד יותר. זה נכון גם להתנהלות שלו עם ריגושים חברתיים: את עצמך שואלת אם אינכם יוצרים יותר מדי גירוי בשעה שאתם מעניקים לו תשומת לב מרובה ומשחקים. יכול להיות שבאמת צריך לשחק / לרקוד / לשיר איתו במידה, לעצור אחרי זמן מה ולהמשיך מאוחר יותר.
לגבי הכעס אין לי מה להוסיף על העצות הטובות שקיבלת.

 

[Noga Lavie]

שאלה אליך

כתבת
" פשוט לא איכפת לו שעזבתי את החדר הוא פשוט ממשיך לשחק שם לבד"
וגם
"מרגע שאנחנו מגיעים מהגן לא משחק לבד"

אולי כדאי לתת לו כן לשחק לבדו?
לא כעונש, אלא כהרגל. כדי לא ליצור מצב שאתם צוות הווי ובידור החייבים לשעשע אותו בכל רגע נתון. כדי שהוא יתרגל למצב בו הוא צריך להעסיק את עצמו לבדו.
יכול להיות שאם הוא ישחק לבד עם עצמו, הוא ימצא מה שמעניין אותו, וישאר עם אותו משחק, בשמן שכל עוד אתם משחקים איתו האחריות למציאת תחומי עניין היא שלכם, והוא לא לומד למצוא מה שמעניין אותו.

לא בטוחה עד כמה אני צודקת, אבל נראה לי שכמו שכדאי לצמצם גירויים, כפי שמשתפרת המליצה, כך גם כדאי להגדיל את אחריותו על משחק לבד.
בגבולות אפשרויותיו כמובן, אבל אולי יותר ממה שאתם נותנים לו כרגע.

 

[ל3]

אני אנסה לתת לו קצת לבד

הבעיה שכל פעם הוא קורא לי ואני לא כל כך בטוחה איך לעשות את זה- להתעלם? להגיד לו עכשיו אתה משחק לבד? ומה יקרה אם יתעקש שאשחק איתו?מפחדת לתת לו להרגיש שאני לא שם בשבילו
תודה על העצות והטיפים- אני מעריכה את זה מאוד

 

[זואילי]

ממש מבינה את מצבך

ואם אינני טועה ילדינו גם מאותו בית ילדים

כשאני רוצה שהיא תשחק לבד, אז פשוט אני מעבירה אותה על משחקיה להיכן שאני נמצאת.
נגיד אני במטבח, אז היא תשב לידי במטבח או בסלון (פתוח) - העיקר שהיא תראה אותי...

כשאני מתלבשת או מסדרת איזה חדר - שוב היא מגיעה עם משחקיה.

לדעתי, לפחות אצלי מה שחשוב לה זה הנוכחות שלי שם. יותר מאשר משחק משותף.

אני יחידנית - אז אצלי הצמידות היא גם אקסטרא. אבל מכיוון שהוריי גרים באותו בניין ובאים אלינו מדי יום, אז "לשחרר" אותה (או אותי חחח) זה פשוט כשהיא משחקת וסבאסבתא לידה - ואני בענייני כשכאמור אני תמיד בקשר עין.
אתם יכולים לעשות את זה לסירוגין את ובעלך.. (מלבד הלנסות גם לתת לו לשחק בלעדיכם כשאתם רק ברקע).

גם בתי כל הזמן תציע לי - בוי

ואז אם הוריי נמצאים אז אני אומרת לה - אמא כאן בסלון וסבא/סבתא יבואו אותך לחדר שלך.
או שאם אני עושה משהו אז מציעה לה גם - בחדרה, עם הוריי. לכי תשטפי גם את כלים (כמו אמא) במטבח שלך עם סבא...
ושוב - היה ואני לבד איתה אז פשוט מעבירה את משחקיה לחדר בו אני נמצאת. היא בשלה ואני בשלי ובין לבין אני מקשקשת איתה או ניגשת לכמה רגעים וחוזרת לענייני.

להיות שם בשבילו זה גם פשוט להיות נוכחת בשדה הראייה שלו. זה לא חייב להיות "עליו".
ועם כל זאת - אני הכייייי מבינה אותך כי גם אני עדיין מרגישה "חנוקה" עם הצמידות הזאת. (אחחח מתי אוכל ללכת לבדי לשירותים) אבל בכל רגע מזכירה לעצמי שאני כאן למלא את החסר. לתת ולתת עבור שתינו. ואני כן מוצאת בזה גם הנאה כי לא ירחק היום והם לא יראו
אותנו ממטר