אני חושבת אחרת
זה נכון שבאופן כללי אנשים נוטים פחות לתת אמון בהכל, אבל כשמדובר בהנחיות שנוגעות לבריאות בכלל וילדים בפרט - הורים היו אולי מנהלים וויכוחים תיאורטיים בנושא, אבל פועלים במה שהם מאמינים ומשוכנעים שיגן וייטיב עם בריאות ילדיהם.
כשאתה נותן את הדוגמה של צה"ל כפרה קדושה - עדיין רבים מאוד ההורים שתומכים בגיוס ילדיהם, כולל ליחידות קרביות. אבל הנוהג הפסול של "זובור", שרווח עד לפני כעשור כנורמה - מכוח מאבק ציבורי, והשפעה של ערכים חברתיים עבר מן העולם (לפחות בגלוי). מן הסתם יש עוד כמה קצינים בכירים שמחזיקים בדעה שאין כמו זובור כהלכתו כדי לחשל את חוסנו הנפשי של גבר. גם אם במחיר של מספר ממש אפסי של כמה חיילים שיתאבדו בגלל זה.
למרות שיש לציבור ביקורת על משרד התחבורה - לא קמה איזו מחאה או "מרי" חברתי בגין התנהלותו. גם כיוון שכגוף ממשלתי הוא אמון על נושאים הרבה פחות מורכבים (ורגישים מבחינה אנושית), וגם כי יש איזו פרופורציה סבירה בין התקציב וגובה המס שאדם משלם עבור השירות ובין השירות שאדם מקבל ממשרד התחבורה.
לא כך בנוגע למשרד הבריאות - כיוון שאנשים משלמים ממיטב כספם עבור ביטוח בריאות בסיסי. ומורחב, ומשלים, ומוזהב. וביטוח פרטי. ואגרות נוספות עבור כל שירות שהוא "מומחה" או "הדמיה". ולבסוף, וכשקורה משהו מעט חריג - הם נאלצים לפנות לרופא פרטי (אם יש בידם), כיוון שיש מצבים ומחלות שאי אפשר לחכות חצי שנה ויותר בתור כדי לקבל אבחון, מענה וטיפול עבורם.
לדעתי זה לא רק מ"כוח החוק" שכופה על אנשים לציית.
פסיקות בית המשפט מחייבות אמנם, אבל בנושא הזה רבה הביקורת והמחאה הציבורית. אמנם מרבית האנשים מצייתים, אבל אלו שנפגעים מפסיקות שרירותיות ותחושת עוול ואי צדק מוחים. ובהצטברות של רבים כאלו,בין אם אזרחים ובין אם עו"דים ושופטים שיש להם ביקורת חריפה על התנהלות המערכת - הכרח שהמערכת "תידחף" לכיוון של שינוי.
גם המחשבה שלאנשים "קל" למחות ולערער על סמכות משרד הבריאות כיוון שאלו "הנחיות" ולא חוק, היא שגויה לדעתי.
ראשית, יש בידי משרד הבריאות לכפות (גם בדרכים עקיפות) את ההנחיות, וכן טיפולים על אנשים שאינם חפצים בטיפול המוצע להם או לילדיהם.
אני חושבת שמבחינה משפטית - כשמשהו מנוסח כ"המלצה", ולא מחייב בכוח החוק, קל יותר ונוח יותר להתגונן מפני תביעות ענק.
ושנית - ישנם גופים ממשלתיים אחרים, שמעבירים "הנחיות והמלצות", ולא מכוח החוק - שאין מחאה או ערעור של ממש על עצם ההמלצות. כמו הוראות הג"א ומל"ח לשעת חירום. מרבית ההנחיות האלו מקוימות על ידי רוב הציבור, והציבור גם מבין היטב שאין "הגנה מושלמת", אלא אופטימלית מתוך כמה אפשרויות שניתן לבחור ביניהן בהתאם למה שאפשרי לאדם ברגע הנתון של זמן אמת.
לכן, מה שאני חושבת, שהפגיעה באמון הציבור במערכת הבריאות היא הרבה יותר עמוקה ומשמעותית מסתם "מרי אזרחי" אופנתי. והרבה יותר משמעותית מ-רק הדיון הציבורי על חיסונים.
והסיבה לזה היא לא ההבדל בין הנחיות ובין חוקים - אלא משהו הרבה פחות מתוחכם.
דווקא מרק ניסח את הדברים היטב באחת ההודעות שלו.
זה פשוט. אנשים רוצים להיות בריאים. ואנשים רוצים שילדיהם יהיו בריאים.
