puremelody
New member
הקפיצה אל החופש
התחלתי לכתוב ספר-הוא הולך להיות ספר על סוס קפיצות. לפניכם שני פרקים ראשונים. תגידו לי מה דעתכם
©-הקפיצה אל החופש הרוח הלילית הביאה הקלה לסוסה הזקנה. היא שיחקה בעדינות עם הרעמה שלה, מלטפת את גופה הפצוע, מרגיעה את השרירים הכואבים. היא הגיעה לפרדס הנטושה אחרי שעות רבות של חיפושים. שם, בין עשב הגבוה בעל הניחוח המשכר של החופש, היא נזכרה באותם שנים של גרירת עגלות... היא שירתה את אדוניה בנאמנות כל ימי חייה. אפילו בשעות הקשות ביותר, בסערות ובשמש הקודחת, היא מעולם לא איכזבה. אפשר עדיין היה לראות את הצלקות על גבה...צלקות מאלפי שוטים. כן, היא היתה נאמנה לאדונה במשך עשרים וחמש שנים. עשרים וחמש שנים של גרירת עגלות על מרצפות האבן הקשות אשר הכאיבו לפרסותיה שהיו מותאמות לריצה על אדמה רכה ועשב ולא על אבנים. אבל היא ידעה וגם אדונה ידע -שהסוף קרב. שנים של עבודת פרך עשו את שלהם. כל יום נעשה קשה מקודמו. כל יום היה מאבק של הישרדות. רגליה לא יכלו לשאת את משקל גופה. שרירה כאבו ולא איפשרו לה לסחוב את העגלה העמוסה יותר. זאת הסיבה שאדונה החליט להרביע אותה. הוא לא רצה לצאת בהפסק, הוא ידע שיצטרך לקנות סוס חדש. לכן במקום זאת, הוא הרביעה את סוסתו מסוס העבודה של שכנו. כך יהיה לו סוס צעיר במקום סוסתו שזמנה הולך ואוזל. אך היא חשבה אחרת. היא חיכתה תישעה חודשים, וכשמועט ההמלטה קרב, היא החליטה להימלט. היא לא רצתה אותו גורל אגום של גרירת עגלות לסייח הקטן. היא ידעה שאם רק תאסוף את שארית כוחותיה, היא תוכל להמלט. לדהור לשדות הפתוחים ולהמליט שם,בשקט בין העשב הגבוה... מה יקרה אחר כך? היא לא רצתה לחשוב על כך. כל מה שראתה לנגד עניה זה שנים של עבודת פרך שציפו לסייחה אם היא תשאר. לכן, מוקדם בבוקר עם עליית השחר היא אספה את שארית כוחותיה והיא דהרה לעבר הגדר שהפרידה בינה לבין החופש האינסופי. מוחה התרוקן מכל המחשבות מכל מה שלימדו אותה, בקפיצה מרשימה אחת היא עברה את הגדר הישנה. ברגע שרגליה נגעו באדמה כל חושיה הפראיים השתלטו עליה. זאת היתה הפעם הראשונה, מאז שהגיעה לבעלות אדונה כסייחה צעירה, שהיא דוהרת חופשייה כעלה ברוח. היא לא הרגישה את שרריה הכואבים ולא את הרגליים הפצועות. היא הרגישה את החופש, היא נשמה ממנו יותר ויותר, ואם כל נשימה היא נכנסה לשיכרון חושים שכמוהו לא ידעה מעולם. היא עצרה רק כאשר התחילה להיזכר מדוע היא נמלטה. היא העטה את הקצב, והביטה מסביב. היא חיפשה אחרי מקום שקט ונטוש ללא בני אדם, שבו אף אחד לא יוכל להפריע לה ולסייחה העתיד להוולד. היא חיפשה מקום כזה במשך שעות, אבל בכל מקום היו בני אדם. רק לקראת בלילה, כשהשמש כבר שקעה, היא מצאה חלקת אדמה קטנה, פרדס נטוש שבו צמח עשב פראי וגבוה, והיה ניתן לשמוע את קולם של הצרצרים. במקום זה היא החליטה להשאר . *יום חדש הגיע* היא בילתה את היומיים הבאים ברעיית העשב. מעולם היא לא הרגישה כה חופשייה ורגועה. בפרדס הכל היה שקט, רק ציוץ הציפורים וקרקור הצפרדעים הפריע לדממה. לקראת היום השלישי, היא הרגישה שהגיע הזמן. היא בחרה מקום בו צמח עשב גבוה במיוחד ושם החליטה להמליט. זה קרה בשעות הקטנות של הלילה. השמיים היו שחורים ואפלים. העננים כיסו את הירח ואפלה גמורה כיסתה כמו סמיכה רכה את הפרדס. הוא עשה את צעדיו הראשונים בהיסוס, לא בטוח בעצמו. אימו תמכה בו וניקתה בעדינות את פרוותו העדינה. לראשונה היא הרגישה גאווה בחייה, למראה בנה הקטן לבה התמלא אושר וגאווה.כעט הוא עמד איתן על רגליו מביט לראשונה על העולם סביבו. חושיו הנחו אותו אל פטמת אימו, והוא ינק בהנאה מהחלב המתוק. למחרת בבוקר, הסייח הקטן הופתע לגלות שהכל שונה לחלוטין. הכל התמלא בצבעים ואור! הוא הביט סביבו בהתלהבות. כל דבר נראה לו מוזר ומיוחד. הוא בחן באפו הקטן את הפרחים הצבעוניים ואפילו ניסה לרדוף אחרי פרפר, אך רגליו לא היו חזקות דיו בכדאי לרוץ והוא מעד ונפל. אימו מיהרה אליו ועודדה אותו. -"אתה עוד קטן", טיפשון שלי. היא אמרה "אך בקרוב תגדל ותיהיה לסוס גדול וחזק". היא חלמה שידל להיות חופשי מאכזריות של בני אדם, שיגדל להיות סוס גאה. אך בליבה היא ידעה, שהסיכויים לכך הם לא גדולים, כי ברגע שבני האדם יבחינו בסוס הצעיר דוהר בפרדסים ובשדות -הם ירצו ללכוד אותו. ואז, זה כבר לא יהיה בשליטתו, מעולם אין לדעת לאיזה ידיים אתה תיפול. היא זכרה את הימים בהם הייתה סייחה קטנה, אימה סיפרה לה על בני האדם. היא ספרה לה על אנשים אכזריים, כאלה שלא מתחשבים בבעלי החיים. אך היא ספרה לה גם על האנשים הטובים וההגונים אשר לעולם לא יכאיבו בשוט כואב,על אותם אנשים בעלי המגע העדין שיכול להרגיע כל נפש כואבת. היא לימדה אותה גם על מסירות ונאמנות, אפילו כשהמצב נראה קשה ונואש. אך זה היה אז. אותם ימים נראו לה רחוקים כמו הכוכבים שבשמים. היא נזכרה בהם בפעם הראשונה בהרבה מאוד שנים. הזכרון הכאיב לה יותר מהצלפות השוטים. היא חשבה על אמה, "מה היא היתה חושבת עלי, אם היתה רואה אותי עכשיו? עצב? אכזבה?" מאז שעזבה את חוות אמה היא לא ידעה יותר מנוח. לא עוד ארוחות דשנות וגזרים, לא עוד אחו פתוח...רק כאב ועבודה. הסייח הצעיר הלך וגדל. שרירו התחזקו והוא דהר כרוח חופשייה בפרדס. אימו הביטה בו בעצב, ושוב לא היה לה מנוס מלחשוב שיום יבוא, והוא יצטרך להתמודד עם מה שהיא עברה.**הפרק עוד לא הסתיים**
התחלתי לכתוב ספר-הוא הולך להיות ספר על סוס קפיצות. לפניכם שני פרקים ראשונים. תגידו לי מה דעתכם
©-הקפיצה אל החופש הרוח הלילית הביאה הקלה לסוסה הזקנה. היא שיחקה בעדינות עם הרעמה שלה, מלטפת את גופה הפצוע, מרגיעה את השרירים הכואבים. היא הגיעה לפרדס הנטושה אחרי שעות רבות של חיפושים. שם, בין עשב הגבוה בעל הניחוח המשכר של החופש, היא נזכרה באותם שנים של גרירת עגלות... היא שירתה את אדוניה בנאמנות כל ימי חייה. אפילו בשעות הקשות ביותר, בסערות ובשמש הקודחת, היא מעולם לא איכזבה. אפשר עדיין היה לראות את הצלקות על גבה...צלקות מאלפי שוטים. כן, היא היתה נאמנה לאדונה במשך עשרים וחמש שנים. עשרים וחמש שנים של גרירת עגלות על מרצפות האבן הקשות אשר הכאיבו לפרסותיה שהיו מותאמות לריצה על אדמה רכה ועשב ולא על אבנים. אבל היא ידעה וגם אדונה ידע -שהסוף קרב. שנים של עבודת פרך עשו את שלהם. כל יום נעשה קשה מקודמו. כל יום היה מאבק של הישרדות. רגליה לא יכלו לשאת את משקל גופה. שרירה כאבו ולא איפשרו לה לסחוב את העגלה העמוסה יותר. זאת הסיבה שאדונה החליט להרביע אותה. הוא לא רצה לצאת בהפסק, הוא ידע שיצטרך לקנות סוס חדש. לכן במקום זאת, הוא הרביעה את סוסתו מסוס העבודה של שכנו. כך יהיה לו סוס צעיר במקום סוסתו שזמנה הולך ואוזל. אך היא חשבה אחרת. היא חיכתה תישעה חודשים, וכשמועט ההמלטה קרב, היא החליטה להימלט. היא לא רצתה אותו גורל אגום של גרירת עגלות לסייח הקטן. היא ידעה שאם רק תאסוף את שארית כוחותיה, היא תוכל להמלט. לדהור לשדות הפתוחים ולהמליט שם,בשקט בין העשב הגבוה... מה יקרה אחר כך? היא לא רצתה לחשוב על כך. כל מה שראתה לנגד עניה זה שנים של עבודת פרך שציפו לסייחה אם היא תשאר. לכן, מוקדם בבוקר עם עליית השחר היא אספה את שארית כוחותיה והיא דהרה לעבר הגדר שהפרידה בינה לבין החופש האינסופי. מוחה התרוקן מכל המחשבות מכל מה שלימדו אותה, בקפיצה מרשימה אחת היא עברה את הגדר הישנה. ברגע שרגליה נגעו באדמה כל חושיה הפראיים השתלטו עליה. זאת היתה הפעם הראשונה, מאז שהגיעה לבעלות אדונה כסייחה צעירה, שהיא דוהרת חופשייה כעלה ברוח. היא לא הרגישה את שרריה הכואבים ולא את הרגליים הפצועות. היא הרגישה את החופש, היא נשמה ממנו יותר ויותר, ואם כל נשימה היא נכנסה לשיכרון חושים שכמוהו לא ידעה מעולם. היא עצרה רק כאשר התחילה להיזכר מדוע היא נמלטה. היא העטה את הקצב, והביטה מסביב. היא חיפשה אחרי מקום שקט ונטוש ללא בני אדם, שבו אף אחד לא יוכל להפריע לה ולסייחה העתיד להוולד. היא חיפשה מקום כזה במשך שעות, אבל בכל מקום היו בני אדם. רק לקראת בלילה, כשהשמש כבר שקעה, היא מצאה חלקת אדמה קטנה, פרדס נטוש שבו צמח עשב פראי וגבוה, והיה ניתן לשמוע את קולם של הצרצרים. במקום זה היא החליטה להשאר . *יום חדש הגיע* היא בילתה את היומיים הבאים ברעיית העשב. מעולם היא לא הרגישה כה חופשייה ורגועה. בפרדס הכל היה שקט, רק ציוץ הציפורים וקרקור הצפרדעים הפריע לדממה. לקראת היום השלישי, היא הרגישה שהגיע הזמן. היא בחרה מקום בו צמח עשב גבוה במיוחד ושם החליטה להמליט. זה קרה בשעות הקטנות של הלילה. השמיים היו שחורים ואפלים. העננים כיסו את הירח ואפלה גמורה כיסתה כמו סמיכה רכה את הפרדס. הוא עשה את צעדיו הראשונים בהיסוס, לא בטוח בעצמו. אימו תמכה בו וניקתה בעדינות את פרוותו העדינה. לראשונה היא הרגישה גאווה בחייה, למראה בנה הקטן לבה התמלא אושר וגאווה.כעט הוא עמד איתן על רגליו מביט לראשונה על העולם סביבו. חושיו הנחו אותו אל פטמת אימו, והוא ינק בהנאה מהחלב המתוק. למחרת בבוקר, הסייח הקטן הופתע לגלות שהכל שונה לחלוטין. הכל התמלא בצבעים ואור! הוא הביט סביבו בהתלהבות. כל דבר נראה לו מוזר ומיוחד. הוא בחן באפו הקטן את הפרחים הצבעוניים ואפילו ניסה לרדוף אחרי פרפר, אך רגליו לא היו חזקות דיו בכדאי לרוץ והוא מעד ונפל. אימו מיהרה אליו ועודדה אותו. -"אתה עוד קטן", טיפשון שלי. היא אמרה "אך בקרוב תגדל ותיהיה לסוס גדול וחזק". היא חלמה שידל להיות חופשי מאכזריות של בני אדם, שיגדל להיות סוס גאה. אך בליבה היא ידעה, שהסיכויים לכך הם לא גדולים, כי ברגע שבני האדם יבחינו בסוס הצעיר דוהר בפרדסים ובשדות -הם ירצו ללכוד אותו. ואז, זה כבר לא יהיה בשליטתו, מעולם אין לדעת לאיזה ידיים אתה תיפול. היא זכרה את הימים בהם הייתה סייחה קטנה, אימה סיפרה לה על בני האדם. היא ספרה לה על אנשים אכזריים, כאלה שלא מתחשבים בבעלי החיים. אך היא ספרה לה גם על האנשים הטובים וההגונים אשר לעולם לא יכאיבו בשוט כואב,על אותם אנשים בעלי המגע העדין שיכול להרגיע כל נפש כואבת. היא לימדה אותה גם על מסירות ונאמנות, אפילו כשהמצב נראה קשה ונואש. אך זה היה אז. אותם ימים נראו לה רחוקים כמו הכוכבים שבשמים. היא נזכרה בהם בפעם הראשונה בהרבה מאוד שנים. הזכרון הכאיב לה יותר מהצלפות השוטים. היא חשבה על אמה, "מה היא היתה חושבת עלי, אם היתה רואה אותי עכשיו? עצב? אכזבה?" מאז שעזבה את חוות אמה היא לא ידעה יותר מנוח. לא עוד ארוחות דשנות וגזרים, לא עוד אחו פתוח...רק כאב ועבודה. הסייח הצעיר הלך וגדל. שרירו התחזקו והוא דהר כרוח חופשייה בפרדס. אימו הביטה בו בעצב, ושוב לא היה לה מנוס מלחשוב שיום יבוא, והוא יצטרך להתמודד עם מה שהיא עברה.**הפרק עוד לא הסתיים**
