הקציר הכחול (שם זמני)
- פותח הנושא ינשוFון
- פורסם בתאריך
מבוא : אולפור
כאשר הים נסוג, הוא הותיר אחריו זיכרון וצדפות מנצנצות לאור הירח. יואכים התכופף ואסף אותן לתוך שק בד גס. מנגינה לא מזוהה התנגנה לו בראש והוא שרק מנגינה לא מזוהה. הוא אף פעם לא זכר דברים כמו מנגינות, אבל ילנה תדע. קודם היא תבחן את תוכן השק, תשפוך את הצדפות לסיר מבעבע ואז תאמר משהו כמו, "כן, זו המנגינה ששמענו אתמול ברדיו, אתה כבר לא זוכר ?"
הצדפות כאן היו גדולות והוא פתח אחת. הוא שתה את התכולה וזרק את הקונכייה. טעם של חיים ומלח. אחר כך המשיך לדחוף צדפות לתוך השק עד שהיה מספיק לארוחת ערב. הוא הזדקף והרגיש את הגב שלו, שהחל להציק לאחרונה. הוא כבר לא היה צעיר.
השמש שקעה על האי ורצועת החוף הפכה לפרוזדור חשוך. בלהט הצדפות נראה שהוא איבד את תחושת הזמן. "לא חשוב", אמר לעצמו. השק היה כמעט מלא, ועוד מעט הוא יהיה בבית. היא תהיה מרוצה והיום יסתיים עם צדפות טריות מתובלות בתבלינים שילנה גידלה מסביב לבקתה. רק צריך ללכת לאורך החוף והאור מחלון המטבח ינחה אותו בדרך הביתה.
הוא הלך לאורך הים. אוושת הגלים שהתגלגלו במעלה החול היתה נעימה. בכל זאת, מדי פעם הוא עצר לבהות לתוך פנים היבשה. העננים וצמרות הדקלים חסמו את אור הירח והוא ראה בעיקר סבך שחור. כל דבר היה יכול להסתתר שם. הוא הלך יותר מהר.
שטפונות הסתיו סחפו חלקי עצים וסלעים אל החוף שהקשו על המעבר. הים היה מימין אז יואכים פנה שמאלה אל שביל עיזים שטיפס על גבעה שהקבילה לאיזור החסום. ממעלה הגבעה הוא יכול היה לראות שוב את הים כשהוא הסתכל ימינה. מלפנים ריצדה נקודת אור יחידה בלב החושך, כמו כוכב בקצה הגלקסיה, והלב שלו הלם מגעגוע ופחד. כשהוא ראה את הבקתה מכאן, המקום נראה כל כך מבודד. אבל טוב שנפטרנו מכל הרעש, הוא חשב.
היתה תזוזה משמאל.
הוא לא ידע לומר מה זה היה, אבל הוא היה משוכנע שלא דמיין. זה היה משהו בקצה העין. רוק הצטבר בחלל הפה שלו, והוא שוב הגביר את הקצב למרות השק, שהרגיש פתאום כבד מדי. הוא השתדל לשמור את המבט על שביל העיזים שחצה את הגבעה, אבל עיניו כל הזמן שברו שמאלה וניסו לראות את הדרך מבעד לחשכה. כמו לנסות ללכת דרך קיר.
משהו היה שם.
הוא ירד את הגבעה בריצה ופנה חזרה אל החוף. אחרי כמה צעדים הוא עצר, והביט אחורה. במקום דקלים היו באיזור הזה אורנים ודרך עפר שהובילה כלפי פנים-הארץ. מי בנה או השתמש בדרך הוא לא ידע, אולי דייגים שסחבו את הסירות שלהם אל המים. הוא ראה אותם לפעמים, רחוק מהחוף. אבל לא הלילה.
כשהירח הגיח מבעד לעננים, עמד שם זאב.
הפרווה שלו היתה מדובללת בצברים של שיערות שהסתבכו אחת בשניה. ממרחק כזה הוא היה רק צללית כסופה, אבל יואכים הרגיש את העיניים בוחנות אותו. עיניים כועסות. מטורפות.
הוא נרתע לאחור בהפתעה, אבל אז לקח כמה צעדים קדימה. הוא ראה שלוש צלקות ארוכות וטריות שרצו מגב החיה אל הבטן, כאילו דוב עצום הפתיע אותה. הזאב פנה אל תוך היער ונעלם. יואכים רץ אחריו.
אחרי שהזאב התרחק הוא עצר והביט לכיוון יואכים. הביט וחייך. היה משהו לא טבעי בחיוך הזה, מלא ניבים לבנים ומרושעים. ריר שחור טיפטף בינהם אל האדמה. הוא היה רחוק אבל יואכים הריח את הפרווה הרטובה.
יואכים קימט את המצח. "אולפור ?" הוא אמר את השם בהיסוס.
הזאב ברח. יואכים זרק את הצדפים ורץ.
בסמוך לחוף היער היה דליל, אבל ככל שהוא העמיק העצים הפכו צפופים. יואכים התחמק ונחבט בגזעים. ענף נמוך נשבר ושרט אותו. הוא החליק יד על האגן והרגיש דם בצד שמאל. הוא האט. היה צריך להזהר מהענפים הנמוכים האלה.
הצללית על ארבע התרחקה.
משהו הסתבך לו ברגל ימין והוא מעד. הוא נחת לא נקי ושחרר נאקה שעומעמה בחושך. הפה שלו מלא בטעמם המר של מחטי אורן והוא ירק. הוא ניסה להתרומם אבל גלים אדומים של כאב נבעו מקרסולו השמאלי. הוא זחל על קרקעית היער עד שמצא גזע עץ להשען עליו. הידיים שלו התמלאו בחתכים. הוא אחז בגזע והתרומם. הקרסול השמאלי מחה אבל הכאב היה נסבל. הוא נשען על העץ והביט מסביב.
לא היה סימן לזאב, לא היה סימן לאור ליד הים. הוא לא ידע באיזו כיוון החוף. הוא ימצא את הדרך, אבל הוא לא ידע אם ילנה תחכה. מחשבה על ילנה הזכירה לו את השק, ולרגע הוא תהה מה עשה איתו. הוא ניסה לשחזר את הצעדים האחרונים. היכן שהסתבכה רגלו, בין מחטי אורן חומציים, צמח משהו שחור. הוא הרים את אחד העלים הפזורים אל פניו. לא עלה שחור, אלה אדום כהה לאורו החיוור של הירח. זו היתה שושנה אדומה יחידה, שצמחה היכן ששושנה לא יכולה לצמוח.
צמחה עד שמעך אותה בשגעונו.
כאשר הים נסוג, הוא הותיר אחריו זיכרון וצדפות מנצנצות לאור הירח. יואכים התכופף ואסף אותן לתוך שק בד גס. מנגינה לא מזוהה התנגנה לו בראש והוא שרק מנגינה לא מזוהה. הוא אף פעם לא זכר דברים כמו מנגינות, אבל ילנה תדע. קודם היא תבחן את תוכן השק, תשפוך את הצדפות לסיר מבעבע ואז תאמר משהו כמו, "כן, זו המנגינה ששמענו אתמול ברדיו, אתה כבר לא זוכר ?"
הצדפות כאן היו גדולות והוא פתח אחת. הוא שתה את התכולה וזרק את הקונכייה. טעם של חיים ומלח. אחר כך המשיך לדחוף צדפות לתוך השק עד שהיה מספיק לארוחת ערב. הוא הזדקף והרגיש את הגב שלו, שהחל להציק לאחרונה. הוא כבר לא היה צעיר.
השמש שקעה על האי ורצועת החוף הפכה לפרוזדור חשוך. בלהט הצדפות נראה שהוא איבד את תחושת הזמן. "לא חשוב", אמר לעצמו. השק היה כמעט מלא, ועוד מעט הוא יהיה בבית. היא תהיה מרוצה והיום יסתיים עם צדפות טריות מתובלות בתבלינים שילנה גידלה מסביב לבקתה. רק צריך ללכת לאורך החוף והאור מחלון המטבח ינחה אותו בדרך הביתה.
הוא הלך לאורך הים. אוושת הגלים שהתגלגלו במעלה החול היתה נעימה. בכל זאת, מדי פעם הוא עצר לבהות לתוך פנים היבשה. העננים וצמרות הדקלים חסמו את אור הירח והוא ראה בעיקר סבך שחור. כל דבר היה יכול להסתתר שם. הוא הלך יותר מהר.
שטפונות הסתיו סחפו חלקי עצים וסלעים אל החוף שהקשו על המעבר. הים היה מימין אז יואכים פנה שמאלה אל שביל עיזים שטיפס על גבעה שהקבילה לאיזור החסום. ממעלה הגבעה הוא יכול היה לראות שוב את הים כשהוא הסתכל ימינה. מלפנים ריצדה נקודת אור יחידה בלב החושך, כמו כוכב בקצה הגלקסיה, והלב שלו הלם מגעגוע ופחד. כשהוא ראה את הבקתה מכאן, המקום נראה כל כך מבודד. אבל טוב שנפטרנו מכל הרעש, הוא חשב.
היתה תזוזה משמאל.
הוא לא ידע לומר מה זה היה, אבל הוא היה משוכנע שלא דמיין. זה היה משהו בקצה העין. רוק הצטבר בחלל הפה שלו, והוא שוב הגביר את הקצב למרות השק, שהרגיש פתאום כבד מדי. הוא השתדל לשמור את המבט על שביל העיזים שחצה את הגבעה, אבל עיניו כל הזמן שברו שמאלה וניסו לראות את הדרך מבעד לחשכה. כמו לנסות ללכת דרך קיר.
משהו היה שם.
הוא ירד את הגבעה בריצה ופנה חזרה אל החוף. אחרי כמה צעדים הוא עצר, והביט אחורה. במקום דקלים היו באיזור הזה אורנים ודרך עפר שהובילה כלפי פנים-הארץ. מי בנה או השתמש בדרך הוא לא ידע, אולי דייגים שסחבו את הסירות שלהם אל המים. הוא ראה אותם לפעמים, רחוק מהחוף. אבל לא הלילה.
כשהירח הגיח מבעד לעננים, עמד שם זאב.
הפרווה שלו היתה מדובללת בצברים של שיערות שהסתבכו אחת בשניה. ממרחק כזה הוא היה רק צללית כסופה, אבל יואכים הרגיש את העיניים בוחנות אותו. עיניים כועסות. מטורפות.
הוא נרתע לאחור בהפתעה, אבל אז לקח כמה צעדים קדימה. הוא ראה שלוש צלקות ארוכות וטריות שרצו מגב החיה אל הבטן, כאילו דוב עצום הפתיע אותה. הזאב פנה אל תוך היער ונעלם. יואכים רץ אחריו.
אחרי שהזאב התרחק הוא עצר והביט לכיוון יואכים. הביט וחייך. היה משהו לא טבעי בחיוך הזה, מלא ניבים לבנים ומרושעים. ריר שחור טיפטף בינהם אל האדמה. הוא היה רחוק אבל יואכים הריח את הפרווה הרטובה.
יואכים קימט את המצח. "אולפור ?" הוא אמר את השם בהיסוס.
הזאב ברח. יואכים זרק את הצדפים ורץ.
בסמוך לחוף היער היה דליל, אבל ככל שהוא העמיק העצים הפכו צפופים. יואכים התחמק ונחבט בגזעים. ענף נמוך נשבר ושרט אותו. הוא החליק יד על האגן והרגיש דם בצד שמאל. הוא האט. היה צריך להזהר מהענפים הנמוכים האלה.
הצללית על ארבע התרחקה.
משהו הסתבך לו ברגל ימין והוא מעד. הוא נחת לא נקי ושחרר נאקה שעומעמה בחושך. הפה שלו מלא בטעמם המר של מחטי אורן והוא ירק. הוא ניסה להתרומם אבל גלים אדומים של כאב נבעו מקרסולו השמאלי. הוא זחל על קרקעית היער עד שמצא גזע עץ להשען עליו. הידיים שלו התמלאו בחתכים. הוא אחז בגזע והתרומם. הקרסול השמאלי מחה אבל הכאב היה נסבל. הוא נשען על העץ והביט מסביב.
לא היה סימן לזאב, לא היה סימן לאור ליד הים. הוא לא ידע באיזו כיוון החוף. הוא ימצא את הדרך, אבל הוא לא ידע אם ילנה תחכה. מחשבה על ילנה הזכירה לו את השק, ולרגע הוא תהה מה עשה איתו. הוא ניסה לשחזר את הצעדים האחרונים. היכן שהסתבכה רגלו, בין מחטי אורן חומציים, צמח משהו שחור. הוא הרים את אחד העלים הפזורים אל פניו. לא עלה שחור, אלה אדום כהה לאורו החיוור של הירח. זו היתה שושנה אדומה יחידה, שצמחה היכן ששושנה לא יכולה לצמוח.
צמחה עד שמעך אותה בשגעונו.
פרק 1 : קופסה ריקה
היה לו טעם מר ויבש בפה. הוא שפשף עיניים והתגלגל לשכב על הגב. זו לא היתה מיטה, סתם מזרון ספוג צהוב שהוא זרק על השטיח הישן כשהיה חייב לישון. הוא סובב את הראש מצד לצד והתאמץ להתעורר. עוד בוקר של ליל שתייה מוגזמת, אבל לא היה מנוס מזה. לפחות עד שישיג משהו שקצת יותר יסתום את החור שבנפשו. הוא היה עש שמתאמץ להשתחרר מקליפת הגולם, אבל האבולוציה כובלת אותו להשתמש רק בכנפיים לחות ומזיעות, כמעט שקופות. הלב שלו פעם בחוזקה בתוך כלוב עצמות החזה.
הוא התיישב על המזרון וניגב את הזיעה מהמצח והעורף במגבת. זה היה חדר קטן וצפוף עם תקרה גבוהה. בין הכיור לאסלה נותר מספיק מקום בשביל לדחוק מזרון. לא היו בחדר חלונות, אבל אוויר קר חדר מתחת לדלת ומשם זרם לתעלת איוורור שנבנתה ליד התקרה. מאוורר ישן שאיבד את אחד משלושת הלהבים עימם נולד, התאמץ להניע את האוויר. למרות המאמץ הכביר, החדר נותר טחוב למדי.
יואכים קם וניגש לכיור. הוא הטביע את הראש מתחת לקילוח מגהק של מים קרים. המים לא הרגיעו את הלב שלו אבל הם עזרו לשטוף את הזיעה. חבל שלא שטפו גם את החלום. הוא נד בראשו. פעם, הוא לא היה אחד שזוכר חלומות. לאחרונה נותר בו יותר מרושם עמום שזה היה סיוט. עדיין, עם כל רגע שעבר שאריות החלום התפוגגו ותחושת אבל שטפה אותו יחד עם המים. הוא היה בטוח שהיא הופיעה בחלום, ולכמה רגעים היה נדמה לו שהיא עודנה בחיים. לא לידו, אבל במקום כלשהו בעולם. הוא סגר את הברז והזדקף, עדיין נשען על הכיור.
מבעד למראה עמד גבר עייף, טרוט עיניים. הוא היה בן ארבעים. עדיין חסון, אבל מכוסה בשכבת שומן חיוורת שהחלה להצטבר בשנים האחרונות. לפעמים השתעשע עם הרעיון של לעשות משהו בקשר לזה.
על מה אתה מסתכל, הוא חשב לעצמו.
הוא הרים את המזרון ותחב אותו בין הקיר לארון השירות. הוא פתח את הארון ושלח יד לגשש באחורי המדף העליון. היד שלו החליקה מעל קופסת מתכת שחורה וקרה והתעכבה עליה. הוא הרים את הקופסה וטלטל אותה מעט. היא היתה ריקה. הוא נד בראשו. הוא ידע שהיא ריקה.
הוא יצא את החדר. בניגוד לחדר השירות, המשרד היה מרווח וגדול מדי באופן שהעניק את התחושה שחסרו בו רהיטים. חלון זכוכית ארוך כיסה את רוב הקיר האחורי וניתן היה להשקיף ממנו אל הרחוב. כלומר, אם היו טורחים להסיר את שכבת האבק שכיסתה את החלון מבחוץ. שולחן עץ פשוט, ארון מגרות כבד ושלושה כסאות היו הריהוט היחיד בחדר.
הוא הביט בריכוז על החלון והשקיפות הפכה לצג מחשב. העיניים שלו רעדו. לעזאזל הוא היה צריך משהו שיסתום אותו. אחד הפאנלים של החלון היה סדוק והבהובים של רעש סטטי בקעו מהסדק וריצדו כמו גלים לאורך המסך. זה לא עזר להרגשה שלו. יואכים בדק הודעות. שום דבר מעניין. רק הודעה בקשר להלוואה מהשוק האפור. הוא מחק אותה בלי לקרוא.
הוא עמד לכבות את המסך כאשר הגיעה הודעה חדשה. בלי שם מזהה, היא היתה ריקה, מלבד ארבע ספרות. "2130". הוא בדק בשעון. עוד שעה. זה יהיה קשה אבל הוא ישרוד.
הוא שטף פנים, לבש את החליפה האפורה הרגילה וירד במדרגות. המשרד היה ממוקם בקומה השנייה של בניין רכבת ארוך וישן. בקומת הקרקע היתה שורה של עסקים קטנים, חלק שרד וחלק פשט רגל לפני הרבה שנים. עם הזמן השורדים שינו מיקום, כך שהעסקים הפתוחים נצמדו זה לזה. היה יותר קל להגן על עצמם, ולביטחון העירוני לא היתה התנגדות. היה יותר קל לגבות מהם כסף אם הם היו מקובצים.
ממש מתחת למשרד היתה מכולת צפופה וחשוכה. היתה לה כניסה אחורית שהתחברה לחדר המדרגות, ויואכים נכנס משם. הוא עבר בין המדפים והרים ממתק סוכר אדום בצורת דג. זה הזכיר את הסוכריות של פעם, אבל בלי המקל.
הוא הניח מטבע כסוף על הדלפק. אוסקר אסף אותו בלי לנתק עיניים מהטלויזיה.
יואכים הכניס את הממתק לפה. היה לזה טעם מרגיע. מתוק ומעט מתכתי. הוא עקב אחר המבט של החנווני וסובב את הראש אל המסך.
קריינית ג'ינג'ית, בת שלושים בערך, ומאוד רצינית. התמונה עברה למצלמת שטח בתחנת רכבת תחתית. כתב צעיר ליווה את המצלמה בלי ממש להראות את הפנים. הוא הצביע לכיוון הגופתו החרוכה של קרון רכבת תחתית. נראה שהקרון התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה. היה קשה לומר איזו תחנה זו היתה. חלקי אדם וביגוד שרוף נערמו בדפנות המנהרה ומזווית אחרת אפשר היה לראות שחלק מהקרון עדיין בוער. העשן השחור כיסה את תקרת המנהרה בהרבה פיח. ליד המצלמה שוטרים מתחו ניילון צהוב שהגדיר את האיזור כסגור. מעבר לניילון היתה התקהלות. גבר חבוש בראשו נדחף הלוך ושוב לאורך הניילון וניסה לאתר את הבת שלו.
השידור החליק חזרה לאולפן. הקריינית הג'ינג'ית סיכמה את האירוע בשביל הצופים. פיגוע ברכבת ליד התחנה המערבית בקו הירוק.
אוסקר גירד באף. "זה יוצא במחומש, לא ?"
"ככה זה נראה."
הקריינית המשיכה בסיכום. בינתיים לא היה ידוע מי ביצע או כמה ניספו אבל היו הרוגים. היא החלה לחזור שוב על הפרטים אבל עצרה. היא נגעה באוזנייה שישבה באוזנה הימנית ואמרה, "יש ידיעה על אירוע נוסף. גם הוא בסמוך למחומש." הטון שלה לא השתנה, אבל ניכר מעיניה שהיא מתרגשת.
התמונה עברה למצלמה אחרת, ברחוב חשוך. הצלם הרים את המצלמה לאורכו של גורד שחקים מבריק.
"רגע, אני מכיר את הבניין הזה. זאת הצוללת", אוסקר אמר.
מעל הבניין שכונה הצוללת היה סינוור שהעיד על נוכחות של רחפת או מסוק משטרתי. אורות משטרה כחולים הבזיקו והאירו את פינת הרחוב מתחת לאותו הבניין. חתיכות פסולת, זכוכיות או פולימרים ניקדו את הכביש, יחד עם פיסות דם ובשר.
התמונה חתכה חזרה לרכבת. אנשים מוכי הלם הסתובבו לאורך האיזור הסגור וניסו לאתר את גופות קרוביהם. התמונה חזרה לבניין, וכתב ממושקף שנראה כאילו התעורר משינה, אמר, "יש לנו מישהו שעולה עכשיו למעלה ויזרים אלינו תמונות. לפי מה שאני יודע מקור ההתרחשות הוא דירה בקומה החמש עשרה."
"איזה בלאגן", אוסקר אמר.
יואכים ירק על המדרכה. "הם נעשו זריזים. החלאות."
אחרי כמה דקות של לולאת שידור, הג'ינג'ית אמרה, "הגיעו אלינו תמונות מזירת האירוע השני." פנים הבניין היה חשוך. הצלם הדליק אור צר ומסנוור שהאיר על האובייקט המצולם והחשיך את סביבתו. האלומה הראתה קירות מפוייחים ולחות שחורה. אולי דם שרוף.
רוב הדירה לא היתה שרופה. התמונה זזה ונפלה על אישה עירומה. הצלם התמקד ברגליים. בחורי דקירה כמעט משולשים. דם נבע מפציעת ירך כמו מעיין נובע. נתזי דם קישטו את הקיר מאחוריה ואת הרצפה. מעבר מהיר הראה עוד חמישה נדקרים. היה קשה לומר אבל היתה לו הרגשה שאלו היו נשים. משהו באופן בו נפלו, או הגנו על הפנים. הם נראו כאילו נשפכו עליהן דליים של דם. מה שנראה כמו גבר שופד אל הקיר וכמה מהנשים היו מפוזרות סביבו. לאחת מהן נכרת הראש ושובל אדום נמשך ממנה כמו ריר של חילזון.
שוטר מצולק ואדום עיניים הופיע פתאום מול הצלם וצעק עליו משהו על השמדת ראיות ולסלק את המצלמה. הצלם פנה אל המסדרון בלי להתרגש, והחזיר את השידור אל הקריינית. פרשנים ניסו לנתח את התמונות. הם הציגו שוב את הסרטון ועצרו את התמונה על הגבר המשופד. התמונה היתה חשוכה ולא מספיק ברורה בשביל זיהוי טוב.
"זה לא טוב. זה לא טוב בכלל", אוסקר אמר, שוב ושוב. זה היה מעצבן. האיש הביט החוצה, אל הרחוב. יתכן והוא רצה לוודא שאף זר לא יגיח פתאום מהגשם, אבל כל אחד היה יכול להגיח מתוך הוילון האפור הזה. אחרי כמה רגעים הוא הסתכל על יואכים ואמר, "זה פירנה, אתה לא חושב ?"
פירנה, קוצי הטרור של פורט ארטמיס. הם היו אחראים לשרשרת הפיגועים של השנתיים האחרונות.
יואכים הצית שתי סיגריות והציע אחת לאוסקר. "לא יודע. ככה זה נראה." הוא נד בראשו. חבל שלא שתה משהו לפני שיצא. נשאר וויסקי בארון.
הוא גמר את הסיגריה והסתכל על השעון. זה היה הזמן לצאת ולא נראה שהגשם תכנן להפסק בקרוב. הוא יצא ופנה אל אחורי הבניין.
היה לו טעם מר ויבש בפה. הוא שפשף עיניים והתגלגל לשכב על הגב. זו לא היתה מיטה, סתם מזרון ספוג צהוב שהוא זרק על השטיח הישן כשהיה חייב לישון. הוא סובב את הראש מצד לצד והתאמץ להתעורר. עוד בוקר של ליל שתייה מוגזמת, אבל לא היה מנוס מזה. לפחות עד שישיג משהו שקצת יותר יסתום את החור שבנפשו. הוא היה עש שמתאמץ להשתחרר מקליפת הגולם, אבל האבולוציה כובלת אותו להשתמש רק בכנפיים לחות ומזיעות, כמעט שקופות. הלב שלו פעם בחוזקה בתוך כלוב עצמות החזה.
הוא התיישב על המזרון וניגב את הזיעה מהמצח והעורף במגבת. זה היה חדר קטן וצפוף עם תקרה גבוהה. בין הכיור לאסלה נותר מספיק מקום בשביל לדחוק מזרון. לא היו בחדר חלונות, אבל אוויר קר חדר מתחת לדלת ומשם זרם לתעלת איוורור שנבנתה ליד התקרה. מאוורר ישן שאיבד את אחד משלושת הלהבים עימם נולד, התאמץ להניע את האוויר. למרות המאמץ הכביר, החדר נותר טחוב למדי.
יואכים קם וניגש לכיור. הוא הטביע את הראש מתחת לקילוח מגהק של מים קרים. המים לא הרגיעו את הלב שלו אבל הם עזרו לשטוף את הזיעה. חבל שלא שטפו גם את החלום. הוא נד בראשו. פעם, הוא לא היה אחד שזוכר חלומות. לאחרונה נותר בו יותר מרושם עמום שזה היה סיוט. עדיין, עם כל רגע שעבר שאריות החלום התפוגגו ותחושת אבל שטפה אותו יחד עם המים. הוא היה בטוח שהיא הופיעה בחלום, ולכמה רגעים היה נדמה לו שהיא עודנה בחיים. לא לידו, אבל במקום כלשהו בעולם. הוא סגר את הברז והזדקף, עדיין נשען על הכיור.
מבעד למראה עמד גבר עייף, טרוט עיניים. הוא היה בן ארבעים. עדיין חסון, אבל מכוסה בשכבת שומן חיוורת שהחלה להצטבר בשנים האחרונות. לפעמים השתעשע עם הרעיון של לעשות משהו בקשר לזה.
על מה אתה מסתכל, הוא חשב לעצמו.
הוא הרים את המזרון ותחב אותו בין הקיר לארון השירות. הוא פתח את הארון ושלח יד לגשש באחורי המדף העליון. היד שלו החליקה מעל קופסת מתכת שחורה וקרה והתעכבה עליה. הוא הרים את הקופסה וטלטל אותה מעט. היא היתה ריקה. הוא נד בראשו. הוא ידע שהיא ריקה.
הוא יצא את החדר. בניגוד לחדר השירות, המשרד היה מרווח וגדול מדי באופן שהעניק את התחושה שחסרו בו רהיטים. חלון זכוכית ארוך כיסה את רוב הקיר האחורי וניתן היה להשקיף ממנו אל הרחוב. כלומר, אם היו טורחים להסיר את שכבת האבק שכיסתה את החלון מבחוץ. שולחן עץ פשוט, ארון מגרות כבד ושלושה כסאות היו הריהוט היחיד בחדר.
הוא הביט בריכוז על החלון והשקיפות הפכה לצג מחשב. העיניים שלו רעדו. לעזאזל הוא היה צריך משהו שיסתום אותו. אחד הפאנלים של החלון היה סדוק והבהובים של רעש סטטי בקעו מהסדק וריצדו כמו גלים לאורך המסך. זה לא עזר להרגשה שלו. יואכים בדק הודעות. שום דבר מעניין. רק הודעה בקשר להלוואה מהשוק האפור. הוא מחק אותה בלי לקרוא.
הוא עמד לכבות את המסך כאשר הגיעה הודעה חדשה. בלי שם מזהה, היא היתה ריקה, מלבד ארבע ספרות. "2130". הוא בדק בשעון. עוד שעה. זה יהיה קשה אבל הוא ישרוד.
הוא שטף פנים, לבש את החליפה האפורה הרגילה וירד במדרגות. המשרד היה ממוקם בקומה השנייה של בניין רכבת ארוך וישן. בקומת הקרקע היתה שורה של עסקים קטנים, חלק שרד וחלק פשט רגל לפני הרבה שנים. עם הזמן השורדים שינו מיקום, כך שהעסקים הפתוחים נצמדו זה לזה. היה יותר קל להגן על עצמם, ולביטחון העירוני לא היתה התנגדות. היה יותר קל לגבות מהם כסף אם הם היו מקובצים.
ממש מתחת למשרד היתה מכולת צפופה וחשוכה. היתה לה כניסה אחורית שהתחברה לחדר המדרגות, ויואכים נכנס משם. הוא עבר בין המדפים והרים ממתק סוכר אדום בצורת דג. זה הזכיר את הסוכריות של פעם, אבל בלי המקל.
הוא הניח מטבע כסוף על הדלפק. אוסקר אסף אותו בלי לנתק עיניים מהטלויזיה.
יואכים הכניס את הממתק לפה. היה לזה טעם מרגיע. מתוק ומעט מתכתי. הוא עקב אחר המבט של החנווני וסובב את הראש אל המסך.
קריינית ג'ינג'ית, בת שלושים בערך, ומאוד רצינית. התמונה עברה למצלמת שטח בתחנת רכבת תחתית. כתב צעיר ליווה את המצלמה בלי ממש להראות את הפנים. הוא הצביע לכיוון הגופתו החרוכה של קרון רכבת תחתית. נראה שהקרון התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה. היה קשה לומר איזו תחנה זו היתה. חלקי אדם וביגוד שרוף נערמו בדפנות המנהרה ומזווית אחרת אפשר היה לראות שחלק מהקרון עדיין בוער. העשן השחור כיסה את תקרת המנהרה בהרבה פיח. ליד המצלמה שוטרים מתחו ניילון צהוב שהגדיר את האיזור כסגור. מעבר לניילון היתה התקהלות. גבר חבוש בראשו נדחף הלוך ושוב לאורך הניילון וניסה לאתר את הבת שלו.
השידור החליק חזרה לאולפן. הקריינית הג'ינג'ית סיכמה את האירוע בשביל הצופים. פיגוע ברכבת ליד התחנה המערבית בקו הירוק.
אוסקר גירד באף. "זה יוצא במחומש, לא ?"
"ככה זה נראה."
הקריינית המשיכה בסיכום. בינתיים לא היה ידוע מי ביצע או כמה ניספו אבל היו הרוגים. היא החלה לחזור שוב על הפרטים אבל עצרה. היא נגעה באוזנייה שישבה באוזנה הימנית ואמרה, "יש ידיעה על אירוע נוסף. גם הוא בסמוך למחומש." הטון שלה לא השתנה, אבל ניכר מעיניה שהיא מתרגשת.
התמונה עברה למצלמה אחרת, ברחוב חשוך. הצלם הרים את המצלמה לאורכו של גורד שחקים מבריק.
"רגע, אני מכיר את הבניין הזה. זאת הצוללת", אוסקר אמר.
מעל הבניין שכונה הצוללת היה סינוור שהעיד על נוכחות של רחפת או מסוק משטרתי. אורות משטרה כחולים הבזיקו והאירו את פינת הרחוב מתחת לאותו הבניין. חתיכות פסולת, זכוכיות או פולימרים ניקדו את הכביש, יחד עם פיסות דם ובשר.
התמונה חתכה חזרה לרכבת. אנשים מוכי הלם הסתובבו לאורך האיזור הסגור וניסו לאתר את גופות קרוביהם. התמונה חזרה לבניין, וכתב ממושקף שנראה כאילו התעורר משינה, אמר, "יש לנו מישהו שעולה עכשיו למעלה ויזרים אלינו תמונות. לפי מה שאני יודע מקור ההתרחשות הוא דירה בקומה החמש עשרה."
"איזה בלאגן", אוסקר אמר.
יואכים ירק על המדרכה. "הם נעשו זריזים. החלאות."
אחרי כמה דקות של לולאת שידור, הג'ינג'ית אמרה, "הגיעו אלינו תמונות מזירת האירוע השני." פנים הבניין היה חשוך. הצלם הדליק אור צר ומסנוור שהאיר על האובייקט המצולם והחשיך את סביבתו. האלומה הראתה קירות מפוייחים ולחות שחורה. אולי דם שרוף.
רוב הדירה לא היתה שרופה. התמונה זזה ונפלה על אישה עירומה. הצלם התמקד ברגליים. בחורי דקירה כמעט משולשים. דם נבע מפציעת ירך כמו מעיין נובע. נתזי דם קישטו את הקיר מאחוריה ואת הרצפה. מעבר מהיר הראה עוד חמישה נדקרים. היה קשה לומר אבל היתה לו הרגשה שאלו היו נשים. משהו באופן בו נפלו, או הגנו על הפנים. הם נראו כאילו נשפכו עליהן דליים של דם. מה שנראה כמו גבר שופד אל הקיר וכמה מהנשים היו מפוזרות סביבו. לאחת מהן נכרת הראש ושובל אדום נמשך ממנה כמו ריר של חילזון.
שוטר מצולק ואדום עיניים הופיע פתאום מול הצלם וצעק עליו משהו על השמדת ראיות ולסלק את המצלמה. הצלם פנה אל המסדרון בלי להתרגש, והחזיר את השידור אל הקריינית. פרשנים ניסו לנתח את התמונות. הם הציגו שוב את הסרטון ועצרו את התמונה על הגבר המשופד. התמונה היתה חשוכה ולא מספיק ברורה בשביל זיהוי טוב.
"זה לא טוב. זה לא טוב בכלל", אוסקר אמר, שוב ושוב. זה היה מעצבן. האיש הביט החוצה, אל הרחוב. יתכן והוא רצה לוודא שאף זר לא יגיח פתאום מהגשם, אבל כל אחד היה יכול להגיח מתוך הוילון האפור הזה. אחרי כמה רגעים הוא הסתכל על יואכים ואמר, "זה פירנה, אתה לא חושב ?"
פירנה, קוצי הטרור של פורט ארטמיס. הם היו אחראים לשרשרת הפיגועים של השנתיים האחרונות.
יואכים הצית שתי סיגריות והציע אחת לאוסקר. "לא יודע. ככה זה נראה." הוא נד בראשו. חבל שלא שתה משהו לפני שיצא. נשאר וויסקי בארון.
הוא גמר את הסיגריה והסתכל על השעון. זה היה הזמן לצאת ולא נראה שהגשם תכנן להפסק בקרוב. הוא יצא ופנה אל אחורי הבניין.
פרק 1 : המשך 1
הסוחר שנהג להציג את עצמו כתולעת עמד בסמטה הקבועה. אם הגשם הציק לו, הוא הסתיר זאת היטב. הקרחה מוקדמת השאירה לו בקושי כמה קיני שיער על הקרקפת, למרות שבקושי עבר את גיל עשרים. בשכונת נג'ארה היתה להם מימרה, אל תבטח בלבקן, כשם שהשמש לא בוטחת בו. כשיואכים הסתכל על התולעת הוא ידע שמוסלמים העתיקים ההם צדקו.
הלבקן לא הבחין ביואכים המתקרב. היה נראה שהוא שקוע במשהו, אולי חתול שהתחפר בערימת אשפה. יואכים בעט בשלולית והוא הרים את הראש. בלי סיבה טובה, יואכים העדיף לא להפתיע אנשים. המאפיונרים האלה היו חמושים ועצבניים, שילוב שייקר כל ביטוח חיים. חוץ מזה, זה פשוט לא היה מנומס.
"רמברנדט", התולעת אמר בקול מתנגן וניגב את הגשם מהעיניים. "יש לי משהו טוב בשבילך, ראמברנט." הוא זייף חיוך שקושט בשתי שיני פלדה. "מצלמה ספקטאלית, משהו יפה. אמנם שבורה, אבל השפופרת בפנים תקינה. אני בטוח שהיא תקינה."
יואכים החליט שאם אי פעם יצטרך לחורר את הנבלה, הוא יתקע בו כדור בדיוק בקו הפלדה שחצה את החיוך הזה. במקום זאת הוא אמר, "רק את מה שביקשתי מטיכו. שום שפופרת."
"אתה בטוח ? יש לי רגל של שפן אפריקאי. טוב בשביל הבחורות. יש לי מה ש'תה צריך. מגברי רשת, סורקים רפואיים. יש לי-"
"-יפה שאתה יודע מה טוב בשביל בחורות."
"אני אוהב להיות מעודכן", התולעת אמר. "הכסף נמצא בדברים הקטנים." החיוך המזוייף שלו התרחב עוד יותר.
"יופי, אני באמת שמח בשבילך. עכשיו, בוא נעוף מהגשם, לפני שהשיניים היפות שלך יחלידו."
"אוקיי, כלבלבון. יש לי משהו טוב. משהו ממש טוב. ספיישל קיי. יש-"
יואכים לפת אותו בין הכתף לגרוגרת. הוא לא ממש חנק את השרץ, אבל הפעיל די לחץ בשביל שהוא יבין שבעתיד הקרוב אספקת האוויר תופסק. השרירים בידיים של יואכים רעדו. הם רצו להסגר סביב הגרון של הממזר. לא בשביל לחנוק אותו, זה יקח יותר מדי זמן. לשבור לו את הצוואר. לקחת מהידיים המתות שלו את מה שיסתום את החור. "מה שקבענו", יואכים לחש אל תוך האוזן של הלבקן. יובלים קטנים של גשם זלגו מהקרחת החיוורת אל מורד הפנים. לאורך האף. סביב האוזן. כלי דם זחלו מתחת לעור כמו תעלות ביוב חיוורות.
יואכים הרגיש משהו קשה ובולט מוצמד לבטנו. הוא שחרר את התולעת הלבנה בעדינות.
"אתה מתרגש מאוד בקלות, ידידי. מאוד בקלות." התולעת ירק את המילים משפתיים שהחלו להכחיל. "שהנימוס לא יבלבל אותך. אתה שוכח מי מחזיק אותך בחיים המתוקים שלך."
"אני משלם לכם מספיק."
"מספיק ? טיכו מחבב אותך, זה הכל", התולעת אמר. הוא עצר לירוק אל אחת השלוליות. הליחה הצהובה צפה כמו מדוזה עם מאה עיניים. "אני לא הייתי טורח. רק עוד כלב נטוש. יש מספיק כאלה. קח את זה." הוא הכניס את האקדח לכיס והוציא משהו שקוף. "הרי לך טעימה מעץ החיים."
יואכים שמע צליל של זכוכית נוקשת על האספלט. הוא הביט למטה וראה אמפולה שהיה אפשר לדחוף בקלות לקופסת גפרורים. "אם זה היה נשבר...", הוא אמר. הוא הרים את הבקבוקון. "זה הכל ?"
"תחשוב על זה כתקופה של צנע. עשו פשיטה על המעבדה. זו דוגמית, שהביאו לטיכו מהמקום החדש. והוא רצה שאתה תקבל את זה." התולעת התרחק אל היציאה מהסמטה והסתובב. סימני הידיים סביב צווארו עדיין לא נעלמו, אבל החיוך הגדול כבר חזר. "נסה לא לחגוג יותר מדי. אם תצטרך עוד, דבר איתנו עוד ארבעה ימים. ארבעה לפחות."
יואכים נעל את כף היד סביב הבקבוק. ארבעה ימים. זה לא יספיק לשלושה, אם זה יעבוד.
הסוחר שנהג להציג את עצמו כתולעת עמד בסמטה הקבועה. אם הגשם הציק לו, הוא הסתיר זאת היטב. הקרחה מוקדמת השאירה לו בקושי כמה קיני שיער על הקרקפת, למרות שבקושי עבר את גיל עשרים. בשכונת נג'ארה היתה להם מימרה, אל תבטח בלבקן, כשם שהשמש לא בוטחת בו. כשיואכים הסתכל על התולעת הוא ידע שמוסלמים העתיקים ההם צדקו.
הלבקן לא הבחין ביואכים המתקרב. היה נראה שהוא שקוע במשהו, אולי חתול שהתחפר בערימת אשפה. יואכים בעט בשלולית והוא הרים את הראש. בלי סיבה טובה, יואכים העדיף לא להפתיע אנשים. המאפיונרים האלה היו חמושים ועצבניים, שילוב שייקר כל ביטוח חיים. חוץ מזה, זה פשוט לא היה מנומס.
"רמברנדט", התולעת אמר בקול מתנגן וניגב את הגשם מהעיניים. "יש לי משהו טוב בשבילך, ראמברנט." הוא זייף חיוך שקושט בשתי שיני פלדה. "מצלמה ספקטאלית, משהו יפה. אמנם שבורה, אבל השפופרת בפנים תקינה. אני בטוח שהיא תקינה."
יואכים החליט שאם אי פעם יצטרך לחורר את הנבלה, הוא יתקע בו כדור בדיוק בקו הפלדה שחצה את החיוך הזה. במקום זאת הוא אמר, "רק את מה שביקשתי מטיכו. שום שפופרת."
"אתה בטוח ? יש לי רגל של שפן אפריקאי. טוב בשביל הבחורות. יש לי מה ש'תה צריך. מגברי רשת, סורקים רפואיים. יש לי-"
"-יפה שאתה יודע מה טוב בשביל בחורות."
"אני אוהב להיות מעודכן", התולעת אמר. "הכסף נמצא בדברים הקטנים." החיוך המזוייף שלו התרחב עוד יותר.
"יופי, אני באמת שמח בשבילך. עכשיו, בוא נעוף מהגשם, לפני שהשיניים היפות שלך יחלידו."
"אוקיי, כלבלבון. יש לי משהו טוב. משהו ממש טוב. ספיישל קיי. יש-"
יואכים לפת אותו בין הכתף לגרוגרת. הוא לא ממש חנק את השרץ, אבל הפעיל די לחץ בשביל שהוא יבין שבעתיד הקרוב אספקת האוויר תופסק. השרירים בידיים של יואכים רעדו. הם רצו להסגר סביב הגרון של הממזר. לא בשביל לחנוק אותו, זה יקח יותר מדי זמן. לשבור לו את הצוואר. לקחת מהידיים המתות שלו את מה שיסתום את החור. "מה שקבענו", יואכים לחש אל תוך האוזן של הלבקן. יובלים קטנים של גשם זלגו מהקרחת החיוורת אל מורד הפנים. לאורך האף. סביב האוזן. כלי דם זחלו מתחת לעור כמו תעלות ביוב חיוורות.
יואכים הרגיש משהו קשה ובולט מוצמד לבטנו. הוא שחרר את התולעת הלבנה בעדינות.
"אתה מתרגש מאוד בקלות, ידידי. מאוד בקלות." התולעת ירק את המילים משפתיים שהחלו להכחיל. "שהנימוס לא יבלבל אותך. אתה שוכח מי מחזיק אותך בחיים המתוקים שלך."
"אני משלם לכם מספיק."
"מספיק ? טיכו מחבב אותך, זה הכל", התולעת אמר. הוא עצר לירוק אל אחת השלוליות. הליחה הצהובה צפה כמו מדוזה עם מאה עיניים. "אני לא הייתי טורח. רק עוד כלב נטוש. יש מספיק כאלה. קח את זה." הוא הכניס את האקדח לכיס והוציא משהו שקוף. "הרי לך טעימה מעץ החיים."
יואכים שמע צליל של זכוכית נוקשת על האספלט. הוא הביט למטה וראה אמפולה שהיה אפשר לדחוף בקלות לקופסת גפרורים. "אם זה היה נשבר...", הוא אמר. הוא הרים את הבקבוקון. "זה הכל ?"
"תחשוב על זה כתקופה של צנע. עשו פשיטה על המעבדה. זו דוגמית, שהביאו לטיכו מהמקום החדש. והוא רצה שאתה תקבל את זה." התולעת התרחק אל היציאה מהסמטה והסתובב. סימני הידיים סביב צווארו עדיין לא נעלמו, אבל החיוך הגדול כבר חזר. "נסה לא לחגוג יותר מדי. אם תצטרך עוד, דבר איתנו עוד ארבעה ימים. ארבעה לפחות."
יואכים נעל את כף היד סביב הבקבוק. ארבעה ימים. זה לא יספיק לשלושה, אם זה יעבוד.
פרק 1 : המשך 2
הוא טיפס בזריזות את המדרגות חזרה למשרד. היה לאוויר ריח מתקתק וחלוד כמו מי קולון. על הדלת היה חלון זכוכית כהה שעליו הודפס יואכים רמברנדט באותיות בולטות. הוא ראה דרך הזכוכית שהיה מישהו במשרד.
אישה דחלילית הסתובבה וקפצה ברגע שפתח את הדלת. כאילו היה הוא, זה שהתפרץ לביתה. היה לה שיער שיער אפור, שהיא נתנה לו לצמוח כמעט עד לכתפיים. זה הדגיש הפניה הארוכות שלה, והוא לא היה בטוח שזה לטובה. היא נראתה בערך בת חמישים. הוא סימן לה לשבת ופנה לחדר השירות. הוא טחב את האמפולה לארון השירות וחזר למשרד. שעה שחצה את החדר וסבב את השולחן, עלתה בראשו התהייה אם היתה אחת הנשים הללו שהלכו והתכווצו ככל שהן מזדקנות, אלו שבסוף דינן להפוך לעפיפון.
ילנה אף פעם לא תהפוך לעפיפון.
הוא בלע רוק. המחשבה המטופשת הפתיעה אותו.
הוא התיישב מול הלקוחה. היה משהו קר בעיניים הירוקות שלה. האישה הזו אף פעם לא היתה יפה במיוחד, אבל היא ידעה איך להסתדר.
"גברת...", הוא אמר.
"ואן שלייכר", היא ענתה.
ואן שלייכר. משהו באופן שאמרה את השם רמז שהוא אמור להכיר אותו. אחרי כמה שניות הרחפת נחתה. הוא נשען קדימה. "יש גנרל ואן שלייכר במטה העיר."
היא הנהנה. "אני מרגריט, אשתו. הכרתי אותו כאשר עדיין קראו לארטמיס בשם הישן-"
יואכים חרק שיניים. היא היתה מבוגרת מכפי שחשב- והיא הגתה כל מילה עד הסוף, לא היתה לו זמן לאנשים כאלה. אולי אחרי שיתפנה לחומר של התולעת.
"-מרגריט", הוא קטע אותה. הקול שלו הוציא אותה מהמחשבות. היא נעלה עליו זוג עיניים כועס אבל הוא היה חסר סבלנות. "אני רוצה להניח שלא הלכת לאיבוד. ספרי לי בבקשה מה העניין ?"
"ישר ולעניין", היא אמרה את המילים כאילו טעמה לראשונה משהו ומצאה אותו דוחה. "אני מבינה שאתה עסוק וקצר בזמן." היה קשה להתעלם מהלעג בקולה.
לרגע יואכים רצה לחנוק אותה. הוא היה די בטוח שהיא לא תשלוף עליו אקדח. אחר כך הוא יוכל לרוץ אל חדר השירות. החומר היה כל כך קרוב אם רק הזונה המיובשת הזאת תעוף מהחלון. הגנרל יעניק לו מדליה.
הוא שחרר נשימה ארוכה.
מרגריט המשיכה לדבר כאילו לא הבחינה בדבר. "לאלבר ולי יש נכדה שגרה איתנו." מרגריט רכנה קדימה והניחה מעטפה חומה על השולחן. "אלנור נעלמה לפני שבוע. זה החומר הלא מסווג שיש למשטרה בעניין."
חומר לא מסווג. משמע יש גם חומר מסווג ? הוא נד בראשו לשלילה. "אנשים כל הזמן נעלמים. לא בטוח שאני רוצה לשמוע." לאנשים כמו ואן שלייכר היה הרבה כסף, והחשבון שלו היה צריך את הכסף הזה. טיכו והתולעת רכבו עליו כל שבוע. מצד שני, היה לו כלל, לא להתעסק עם המפלגה.
בכל זאת, הוא הושיט יד אל המעטפה ושפך את תוכנה על השולחן. היו שם כמה ניירות בגדלים שונים, שהוחזקו יחד בסיכת ביטחון. "למה שלא תתני למשטרה להמשיך לעבוד על זה. אני בטוח שלבעלך יש קשרים." הפה שלו היה יבש, והשיניים שלו חרקו. הוא היה צריך את האמפולה הזאת בחדר השירות. הוא הסתכל על מרגריט. רק שתלך כבר.
הוא הרים המבט מהניירת. היכן שמרגריט ואן שלייכר ישבה קודם היתה אישה אחרת. הכתפיים שלה נשמטו והוא חשש שהיא היתה עלולה לבכות.
"אלבר לא יכול ללחוץ. הוא לא יכול לומר דבר. פשוט...", היא עצרה וניסתה להשתלט על עצמה. "אדון רמברנדט, בצמרת המפלגה יש... חילוקי דעות. אלבר חושב- כלומר אנחנו חושבים, שאם המצב של אלנור יתגלגל למקום הלא נכון, זה עלול להזיק לה."
היא סיימה לדבר והביטה הצידה. אולי אמרה יותר מכפי שהתכוונה.
הוא שתק. הוא החל לחשוב שהיא תתייאש כשפתחה את הפה שוב. "הבן שלנו, פרד, אבא של אלנור- לפני שנתיים הוא נפל מהארסמוס. השוטרים בחנו את המצלמות בסביבה וגבו עדויות. וזהו, תיק סגור. התאבדות הם אמרו לי. כאילו אני לא מכירה את הבן שלי. אתה מבין על איזה סוג של חקירה אנחנו מדברים ?"
הארסמוס היה אחד הגשרים המרכזיים בעיר. בטח היו שם חמש מצלמות אבטחה.
הוא חזר לניירת בתקווה שהיא תאבד סבלנות. הוא לא היה בנוי לדרמה הזאת. השוטר שמילא את הדוח כתב נאג'רה במקום נג'ארה תחת הסעיף נראה/תה לאחרונה. הוא הפך את הדף. זו היתה תמונה של ילנה. הוא כמעט קפץ כמו טיפש אבל לא, זו לא היתה היא, כמובן. זו היתה תמונת ראש של אלנור ואן שלייכר, נערה בת שש עשרה. היה לה את אותו נימוש קל ושיער בלונדיני שאפיין את ילנה. לשתיהן היו עיניים כחולות, אבל לילנה היה באמצע הקרנית עיגול פנימי ירוק שכמעט זהר בשמש. לא, הוא לא ראה אף פעם עיניים כל כך יפות. הוא ניער את הראש והתרכז. אלנור היתה נערה יפה. היה משהו מעט מתוח בשפתיים שלה. אולי זה היה הצילום.
הוא הסתכל על מרגריט והנהן. הוא יוכל לסחוב עוד כמה דקות עד שהיא תלך. "אמרת שהם סגרו את התיק של... פרד. מה עם הנתיחה ? קופסא שחורה ?"
מרגריט התיישרה בכסא. נראה שהשאלות שלו העירו אותה. "לא מצאו כלום."
"אוקיי", הוא אמר והחזיר את הניירת למעטפה. "אם הם לא מצאו כלום אז הוא התאבד."
"לא", היא אמרה שוב. אולי היא היתה קצת שבורה אבל היתה לה עקשנות של לחם יבש. "הם לא מצאו כלום. פרד- הגופה", היא אמרה את המילה כאילו היה לה טעם מר. "הגופה היתה במצב טוב אבל הם לא הצליחו לקרוא את הקופסא. ככה הם אמרו לי."
יואכים התיישר בכסא ונשען קדימה על השולחן. הקופסא השחורה היתה מכשיר שקרא את הדקה האחרונה של זיכרון ויזואלי וקולי מגופת המנוח. אם מישהו היה על הגשר יחד עם פרד ואן שלייכר, הוא היה מופיע בקופסא. "לא הצליחו לקרוא את הקופסא ? אין דבר כזה. אם המוח שלם אפשר לקרוא את זה. מי ניהל את החקירה ? לא, את יודעת מה, אל תגידי לי."
מרגריט נעצה בו מבט קר. "כמו שאמרתי, זה חומר לא מסווג. אם אתה רוצה משהו שלא נמצא כאן, יתכן והוא יהיה ברשת המקומית של הבית שלנו. בכל זאת, אלבר הצליח לקבל כמה טובות." היא נשענה קדימה. "עכשיו אתה מבין למה אני צריכה אותך. אם מישהו מנסה לפגוע באלבר, אז זה מישהו שיכול לפעול דרך המשטרה."
הוא חשב על אלנור ופרד ואן שלייכר והמחשבה שלו נדדה שוב לחלום שרדף אותו בלילה. "תארגני לי את אישורי הכניסה. אני אגיע מחר בבוקר."
הוא טיפס בזריזות את המדרגות חזרה למשרד. היה לאוויר ריח מתקתק וחלוד כמו מי קולון. על הדלת היה חלון זכוכית כהה שעליו הודפס יואכים רמברנדט באותיות בולטות. הוא ראה דרך הזכוכית שהיה מישהו במשרד.
אישה דחלילית הסתובבה וקפצה ברגע שפתח את הדלת. כאילו היה הוא, זה שהתפרץ לביתה. היה לה שיער שיער אפור, שהיא נתנה לו לצמוח כמעט עד לכתפיים. זה הדגיש הפניה הארוכות שלה, והוא לא היה בטוח שזה לטובה. היא נראתה בערך בת חמישים. הוא סימן לה לשבת ופנה לחדר השירות. הוא טחב את האמפולה לארון השירות וחזר למשרד. שעה שחצה את החדר וסבב את השולחן, עלתה בראשו התהייה אם היתה אחת הנשים הללו שהלכו והתכווצו ככל שהן מזדקנות, אלו שבסוף דינן להפוך לעפיפון.
ילנה אף פעם לא תהפוך לעפיפון.
הוא בלע רוק. המחשבה המטופשת הפתיעה אותו.
הוא התיישב מול הלקוחה. היה משהו קר בעיניים הירוקות שלה. האישה הזו אף פעם לא היתה יפה במיוחד, אבל היא ידעה איך להסתדר.
"גברת...", הוא אמר.
"ואן שלייכר", היא ענתה.
ואן שלייכר. משהו באופן שאמרה את השם רמז שהוא אמור להכיר אותו. אחרי כמה שניות הרחפת נחתה. הוא נשען קדימה. "יש גנרל ואן שלייכר במטה העיר."
היא הנהנה. "אני מרגריט, אשתו. הכרתי אותו כאשר עדיין קראו לארטמיס בשם הישן-"
יואכים חרק שיניים. היא היתה מבוגרת מכפי שחשב- והיא הגתה כל מילה עד הסוף, לא היתה לו זמן לאנשים כאלה. אולי אחרי שיתפנה לחומר של התולעת.
"-מרגריט", הוא קטע אותה. הקול שלו הוציא אותה מהמחשבות. היא נעלה עליו זוג עיניים כועס אבל הוא היה חסר סבלנות. "אני רוצה להניח שלא הלכת לאיבוד. ספרי לי בבקשה מה העניין ?"
"ישר ולעניין", היא אמרה את המילים כאילו טעמה לראשונה משהו ומצאה אותו דוחה. "אני מבינה שאתה עסוק וקצר בזמן." היה קשה להתעלם מהלעג בקולה.
לרגע יואכים רצה לחנוק אותה. הוא היה די בטוח שהיא לא תשלוף עליו אקדח. אחר כך הוא יוכל לרוץ אל חדר השירות. החומר היה כל כך קרוב אם רק הזונה המיובשת הזאת תעוף מהחלון. הגנרל יעניק לו מדליה.
הוא שחרר נשימה ארוכה.
מרגריט המשיכה לדבר כאילו לא הבחינה בדבר. "לאלבר ולי יש נכדה שגרה איתנו." מרגריט רכנה קדימה והניחה מעטפה חומה על השולחן. "אלנור נעלמה לפני שבוע. זה החומר הלא מסווג שיש למשטרה בעניין."
חומר לא מסווג. משמע יש גם חומר מסווג ? הוא נד בראשו לשלילה. "אנשים כל הזמן נעלמים. לא בטוח שאני רוצה לשמוע." לאנשים כמו ואן שלייכר היה הרבה כסף, והחשבון שלו היה צריך את הכסף הזה. טיכו והתולעת רכבו עליו כל שבוע. מצד שני, היה לו כלל, לא להתעסק עם המפלגה.
בכל זאת, הוא הושיט יד אל המעטפה ושפך את תוכנה על השולחן. היו שם כמה ניירות בגדלים שונים, שהוחזקו יחד בסיכת ביטחון. "למה שלא תתני למשטרה להמשיך לעבוד על זה. אני בטוח שלבעלך יש קשרים." הפה שלו היה יבש, והשיניים שלו חרקו. הוא היה צריך את האמפולה הזאת בחדר השירות. הוא הסתכל על מרגריט. רק שתלך כבר.
הוא הרים המבט מהניירת. היכן שמרגריט ואן שלייכר ישבה קודם היתה אישה אחרת. הכתפיים שלה נשמטו והוא חשש שהיא היתה עלולה לבכות.
"אלבר לא יכול ללחוץ. הוא לא יכול לומר דבר. פשוט...", היא עצרה וניסתה להשתלט על עצמה. "אדון רמברנדט, בצמרת המפלגה יש... חילוקי דעות. אלבר חושב- כלומר אנחנו חושבים, שאם המצב של אלנור יתגלגל למקום הלא נכון, זה עלול להזיק לה."
היא סיימה לדבר והביטה הצידה. אולי אמרה יותר מכפי שהתכוונה.
הוא שתק. הוא החל לחשוב שהיא תתייאש כשפתחה את הפה שוב. "הבן שלנו, פרד, אבא של אלנור- לפני שנתיים הוא נפל מהארסמוס. השוטרים בחנו את המצלמות בסביבה וגבו עדויות. וזהו, תיק סגור. התאבדות הם אמרו לי. כאילו אני לא מכירה את הבן שלי. אתה מבין על איזה סוג של חקירה אנחנו מדברים ?"
הארסמוס היה אחד הגשרים המרכזיים בעיר. בטח היו שם חמש מצלמות אבטחה.
הוא חזר לניירת בתקווה שהיא תאבד סבלנות. הוא לא היה בנוי לדרמה הזאת. השוטר שמילא את הדוח כתב נאג'רה במקום נג'ארה תחת הסעיף נראה/תה לאחרונה. הוא הפך את הדף. זו היתה תמונה של ילנה. הוא כמעט קפץ כמו טיפש אבל לא, זו לא היתה היא, כמובן. זו היתה תמונת ראש של אלנור ואן שלייכר, נערה בת שש עשרה. היה לה את אותו נימוש קל ושיער בלונדיני שאפיין את ילנה. לשתיהן היו עיניים כחולות, אבל לילנה היה באמצע הקרנית עיגול פנימי ירוק שכמעט זהר בשמש. לא, הוא לא ראה אף פעם עיניים כל כך יפות. הוא ניער את הראש והתרכז. אלנור היתה נערה יפה. היה משהו מעט מתוח בשפתיים שלה. אולי זה היה הצילום.
הוא הסתכל על מרגריט והנהן. הוא יוכל לסחוב עוד כמה דקות עד שהיא תלך. "אמרת שהם סגרו את התיק של... פרד. מה עם הנתיחה ? קופסא שחורה ?"
מרגריט התיישרה בכסא. נראה שהשאלות שלו העירו אותה. "לא מצאו כלום."
"אוקיי", הוא אמר והחזיר את הניירת למעטפה. "אם הם לא מצאו כלום אז הוא התאבד."
"לא", היא אמרה שוב. אולי היא היתה קצת שבורה אבל היתה לה עקשנות של לחם יבש. "הם לא מצאו כלום. פרד- הגופה", היא אמרה את המילה כאילו היה לה טעם מר. "הגופה היתה במצב טוב אבל הם לא הצליחו לקרוא את הקופסא. ככה הם אמרו לי."
יואכים התיישר בכסא ונשען קדימה על השולחן. הקופסא השחורה היתה מכשיר שקרא את הדקה האחרונה של זיכרון ויזואלי וקולי מגופת המנוח. אם מישהו היה על הגשר יחד עם פרד ואן שלייכר, הוא היה מופיע בקופסא. "לא הצליחו לקרוא את הקופסא ? אין דבר כזה. אם המוח שלם אפשר לקרוא את זה. מי ניהל את החקירה ? לא, את יודעת מה, אל תגידי לי."
מרגריט נעצה בו מבט קר. "כמו שאמרתי, זה חומר לא מסווג. אם אתה רוצה משהו שלא נמצא כאן, יתכן והוא יהיה ברשת המקומית של הבית שלנו. בכל זאת, אלבר הצליח לקבל כמה טובות." היא נשענה קדימה. "עכשיו אתה מבין למה אני צריכה אותך. אם מישהו מנסה לפגוע באלבר, אז זה מישהו שיכול לפעול דרך המשטרה."
הוא חשב על אלנור ופרד ואן שלייכר והמחשבה שלו נדדה שוב לחלום שרדף אותו בלילה. "תארגני לי את אישורי הכניסה. אני אגיע מחר בבוקר."
מעניין
אהבתי, ואפילו קראתי עד הסוף, שזה לא טריוויאלי בכלל בשעה הזאת. אהבתי ממש את הדיאלוגים, ואת הרעיון של הקופסא השחורה. הכתיבה שלך טובה מאד, ולכן אני אתן לך הערות ל"מתקדמים". (כלומר, חלקן יהיו ממש קטנוניות).
יש לך נטייה לנסות לשחק עם השפה, ליצור תיאורים מיוחדים, מתוחכמים. זה טוב, והיו לך הרבה תיאורים שאהבתי מאד, אבל יותר מדי פעמים זה לא עובד. אתה צריך מאד להיזהר עם זה.
- לאוויר ריח מתקתק וחלוד כמו מי קולון - למה שלמיי קולון יהיה ריח חלוד? זה תיאור ששאולי נשמע טוב ברגע הראשון, אבל מייד אחר כך גורם לך לעצור ולקמט את המצח בבלבול. אין בו הרבה היגיון.
- הוא היה עש שמתאמץ להשתחרר מקליפת הגולם, אבל האבולוציה כובלת אותו להשתמש רק בכנפיים לחות ומזיעות, כמעט שקופות - אם אני ממש מתאמץ אני יכול להבין את הדימוי הזה, אבל הוא לא אינטואיטיבי בכלל, והוא מגיע בפסקה הראשונה בסיפור - הרבה יותר מדי מוקדם בשביל שאבין אותו בהקשר של הדמות, ומוקדם מדי כדי שלא אתעצבן עליו.
- הוא יצא את החדר - פה אתה פתאום משתמש בשפה ארכאית שלא לצורך, ולא הולמת את המשלב של הסיפור.
- זה לא עזר להרגשה שלו - וזה משום מה נשמע כמו משפט באנגלית. בכלל, יש לי תחושה שאתה קורא הרבה באנגלית (נכון?). היו לך עוד כמה מעידות כאלה, ניסוחים שנשמעו כאילו תורגמו.
- הוא הטביע את הראש מתחת לקילוח מגהק של מים קרים - מה זה קילוח מגהק? אני יודע שזה נשמע מגניב, אבל באמת שזה תיאור לא טוב.
- המים לא הרגיעו את הלב שלו אבל הם עזרו לשטוף את הזיעה. חבל שלא שטפו גם את החלום. הוא נד בראשו. פעם, הוא לא היה אחד שזוכר חלומות. לאחרונה נותר בו יותר מרושם עמום שזה היה סיוט. עדיין, עם כל רגע שעבר שאריות החלום התפוגגו ותחושת אבל שטפה אותו יחד עם המים. הוא היה בטוח שהיא הופיעה בחלום, ולכמה רגעים היה נדמה לו שהיא עודנה בחיים. לא לידו, אבל במקום כלשהו בעולם. הוא סגר את הברז והזדקף, עדיין נשען על הכיור. - זאת נקודה קצת עדינה. הפסקה הזאת מכילה פעמיים את המילה מים, פעמיים את המילה חלום, פעמיים את המילה כיור, שלוש פעמים את הפועל שטף. זה נשמע כמו סופר התקטננות, אבל כשקראתי את הפסקה הזאת משהו לא זרם לי. עצרתי, קראתי אותה שוב, ראיתי את כל החזרות ואז הבנתי למה היא נשמעה לי כל כך רע. יש לך עוד פסקאות כאלה. חזרות על מילים, על שורשים, מילים דומות וכו'. זאת אחת הסיבות שהימרתי שאתה קורא הרבה באנגלית. כאילו חסרה לך קצת רגישות לשפה העברית, למצלולים, לרושם שמילים עושות. אתה מבין את הכוונה? ברגע שתשים לב לדברים האלה אתה תראה איך הכתיבה שלך תהיה יפה יותר.
- כאילו היה הוא, זה שהתפרץ לביתה. - פסיק מיותר. יש לך כמה כאלה בפרק.
- שימוש נרחב במילה "הוא". נסה מדי פעם להשמיט את ה"הוא", ותראה שזה עובד יותר טוב.
לדוגמה כאן יש אחד שאפשר להשמיט -
הוא ימצא את הדרך, אבל הוא לא ידע אם ילנה תחכה. מחשבה על ילנה הזכירה לו את השק, ולרגע הוא תהה מה עשה איתו.
- בוא נדבר רגע על הסגנון שבחרת. אני לא יודע אם זה הסגנון הקבוע שלך, או שבחרת אותו במודע בשביל הסיפור הזה, אבל בגדול כתבת במשפטים קצרים, לפעמים קצרים מאד, לקוניים. זה בולט בעיקר בפרק עצמו (לא במבוא). יש משהו בסגנון הזה שהתיש אותי ממש. כאילו כל רגע מישהו עוצר אותי. זה ההיפך מכתיבה זורמת וקולחת (אם כי יכול להיות שאני פשוט עייף).
לדוגמה -
קריינית ג'ינג'ית, בת שלושים בערך, ומאוד רצינית. התמונה עברה למצלמת שטח בתחנת רכבת תחתית. כתב צעיר ליווה את המצלמה בלי ממש להראות את הפנים. הוא הצביע לכיוון הגופתו החרוכה של קרון רכבת תחתית. נראה שהקרון התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה. היה קשה לומר איזו תחנה זו היתה. חלקי אדם וביגוד שרוף נערמו בדפנות המנהרה ומזווית אחרת אפשר היה לראות שחלק מהקרון עדיין בוער. העשן השחור כיסה את תקרת המנהרה בהרבה פיח. ליד המצלמה שוטרים מתחו ניילון צהוב שהגדיר את האיזור כסגור. מעבר לניילון היתה התקהלות. גבר חבוש בראשו נדחף הלוך ושוב לאורך הניילון וניסה לאתר את הבת שלו.
האם הסגנון מכוון? אולי תנסה מדי פעם לגוון במשפטים ארוכים יותר, עם תחביר יותר מעניין? מה קוראים אחרים חושבים על זה?
אני חושב שהסגנון מאד תואם את ההתרחשות של הסיפור, אבל בכל זאת הייתי מציע לך להרהר בשאלות האלה.
היו לי עוד כמה דברים להגיד, אבל כבר מאוחר.
בהצלחה!
- המשרד היה ממוקם בקומה השנייה של בניין רכבת ארוך וישן. בקומת הקרקע היתה שורה של עסקים קטנים, חלק שרד וחלק פשט רגל לפני הרבה שנים. עם הזמן השורדים שינו מיקום, כך שהעסקים הפתוחים נצמדו זה לזה.
- יואכים הכניס את הממתק לפה. היה לזה טעם מרגיע.
אהבתי, ואפילו קראתי עד הסוף, שזה לא טריוויאלי בכלל בשעה הזאת. אהבתי ממש את הדיאלוגים, ואת הרעיון של הקופסא השחורה. הכתיבה שלך טובה מאד, ולכן אני אתן לך הערות ל"מתקדמים". (כלומר, חלקן יהיו ממש קטנוניות).
יש לך נטייה לנסות לשחק עם השפה, ליצור תיאורים מיוחדים, מתוחכמים. זה טוב, והיו לך הרבה תיאורים שאהבתי מאד, אבל יותר מדי פעמים זה לא עובד. אתה צריך מאד להיזהר עם זה.
- לאוויר ריח מתקתק וחלוד כמו מי קולון - למה שלמיי קולון יהיה ריח חלוד? זה תיאור ששאולי נשמע טוב ברגע הראשון, אבל מייד אחר כך גורם לך לעצור ולקמט את המצח בבלבול. אין בו הרבה היגיון.
- הוא היה עש שמתאמץ להשתחרר מקליפת הגולם, אבל האבולוציה כובלת אותו להשתמש רק בכנפיים לחות ומזיעות, כמעט שקופות - אם אני ממש מתאמץ אני יכול להבין את הדימוי הזה, אבל הוא לא אינטואיטיבי בכלל, והוא מגיע בפסקה הראשונה בסיפור - הרבה יותר מדי מוקדם בשביל שאבין אותו בהקשר של הדמות, ומוקדם מדי כדי שלא אתעצבן עליו.
- הוא יצא את החדר - פה אתה פתאום משתמש בשפה ארכאית שלא לצורך, ולא הולמת את המשלב של הסיפור.
- זה לא עזר להרגשה שלו - וזה משום מה נשמע כמו משפט באנגלית. בכלל, יש לי תחושה שאתה קורא הרבה באנגלית (נכון?). היו לך עוד כמה מעידות כאלה, ניסוחים שנשמעו כאילו תורגמו.
- הוא הטביע את הראש מתחת לקילוח מגהק של מים קרים - מה זה קילוח מגהק? אני יודע שזה נשמע מגניב, אבל באמת שזה תיאור לא טוב.
- המים לא הרגיעו את הלב שלו אבל הם עזרו לשטוף את הזיעה. חבל שלא שטפו גם את החלום. הוא נד בראשו. פעם, הוא לא היה אחד שזוכר חלומות. לאחרונה נותר בו יותר מרושם עמום שזה היה סיוט. עדיין, עם כל רגע שעבר שאריות החלום התפוגגו ותחושת אבל שטפה אותו יחד עם המים. הוא היה בטוח שהיא הופיעה בחלום, ולכמה רגעים היה נדמה לו שהיא עודנה בחיים. לא לידו, אבל במקום כלשהו בעולם. הוא סגר את הברז והזדקף, עדיין נשען על הכיור. - זאת נקודה קצת עדינה. הפסקה הזאת מכילה פעמיים את המילה מים, פעמיים את המילה חלום, פעמיים את המילה כיור, שלוש פעמים את הפועל שטף. זה נשמע כמו סופר התקטננות, אבל כשקראתי את הפסקה הזאת משהו לא זרם לי. עצרתי, קראתי אותה שוב, ראיתי את כל החזרות ואז הבנתי למה היא נשמעה לי כל כך רע. יש לך עוד פסקאות כאלה. חזרות על מילים, על שורשים, מילים דומות וכו'. זאת אחת הסיבות שהימרתי שאתה קורא הרבה באנגלית. כאילו חסרה לך קצת רגישות לשפה העברית, למצלולים, לרושם שמילים עושות. אתה מבין את הכוונה? ברגע שתשים לב לדברים האלה אתה תראה איך הכתיבה שלך תהיה יפה יותר.
- כאילו היה הוא, זה שהתפרץ לביתה. - פסיק מיותר. יש לך כמה כאלה בפרק.
- שימוש נרחב במילה "הוא". נסה מדי פעם להשמיט את ה"הוא", ותראה שזה עובד יותר טוב.
לדוגמה כאן יש אחד שאפשר להשמיט -
הוא ימצא את הדרך, אבל הוא לא ידע אם ילנה תחכה. מחשבה על ילנה הזכירה לו את השק, ולרגע הוא תהה מה עשה איתו.
- בוא נדבר רגע על הסגנון שבחרת. אני לא יודע אם זה הסגנון הקבוע שלך, או שבחרת אותו במודע בשביל הסיפור הזה, אבל בגדול כתבת במשפטים קצרים, לפעמים קצרים מאד, לקוניים. זה בולט בעיקר בפרק עצמו (לא במבוא). יש משהו בסגנון הזה שהתיש אותי ממש. כאילו כל רגע מישהו עוצר אותי. זה ההיפך מכתיבה זורמת וקולחת (אם כי יכול להיות שאני פשוט עייף).
לדוגמה -
קריינית ג'ינג'ית, בת שלושים בערך, ומאוד רצינית. התמונה עברה למצלמת שטח בתחנת רכבת תחתית. כתב צעיר ליווה את המצלמה בלי ממש להראות את הפנים. הוא הצביע לכיוון הגופתו החרוכה של קרון רכבת תחתית. נראה שהקרון התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה. היה קשה לומר איזו תחנה זו היתה. חלקי אדם וביגוד שרוף נערמו בדפנות המנהרה ומזווית אחרת אפשר היה לראות שחלק מהקרון עדיין בוער. העשן השחור כיסה את תקרת המנהרה בהרבה פיח. ליד המצלמה שוטרים מתחו ניילון צהוב שהגדיר את האיזור כסגור. מעבר לניילון היתה התקהלות. גבר חבוש בראשו נדחף הלוך ושוב לאורך הניילון וניסה לאתר את הבת שלו.
האם הסגנון מכוון? אולי תנסה מדי פעם לגוון במשפטים ארוכים יותר, עם תחביר יותר מעניין? מה קוראים אחרים חושבים על זה?
אני חושב שהסגנון מאד תואם את ההתרחשות של הסיפור, אבל בכל זאת הייתי מציע לך להרהר בשאלות האלה.
היו לי עוד כמה דברים להגיד, אבל כבר מאוחר.
בהצלחה!
- המשרד היה ממוקם בקומה השנייה של בניין רכבת ארוך וישן. בקומת הקרקע היתה שורה של עסקים קטנים, חלק שרד וחלק פשט רגל לפני הרבה שנים. עם הזמן השורדים שינו מיקום, כך שהעסקים הפתוחים נצמדו זה לזה.
- יואכים הכניס את הממתק לפה. היה לזה טעם מרגיע.
וואו
איזו ביקורת רצינית.
קודם כל, אני רוצה להודות לך.
הייתי שמח אם היית ממיר את פסקת המשפטים הקצרים לסגנון אחר לשם הדגמה. אני מבין למה אתה מתכוון אבל אני חושב שדוגמא תעזור.
אני מאוד שמח לשמוע שהדיאלוגים הצליחו. זו נוטה להיות נקודה חלשה אצלי.
הברז המגהק זה כשאתה פותח את הברז ויוצאים ממנו מים ואוויר לסירוגין. זה קורה הרבה פעמים אחרי שסוגרים את הברז הראשי בבניין. דווקא קיבלתי על זה הרבה פידבק חיובי.
מי הקולון החלודים... אני מאוד מסכים איתך. חשבתי הרבה זמן לפני זה. הרגשתי שזה מקום טוב לתיאור מעניין ולא הצלחתי להסגר על משהו מוצלח. אתה צודק, אני אשתדל לשים לב.
אשתדל לקחת לתשומת ליבי את ההערות הקטנות יותר.
איזו ביקורת רצינית.
קודם כל, אני רוצה להודות לך.
הייתי שמח אם היית ממיר את פסקת המשפטים הקצרים לסגנון אחר לשם הדגמה. אני מבין למה אתה מתכוון אבל אני חושב שדוגמא תעזור.
אני מאוד שמח לשמוע שהדיאלוגים הצליחו. זו נוטה להיות נקודה חלשה אצלי.
הברז המגהק זה כשאתה פותח את הברז ויוצאים ממנו מים ואוויר לסירוגין. זה קורה הרבה פעמים אחרי שסוגרים את הברז הראשי בבניין. דווקא קיבלתי על זה הרבה פידבק חיובי.
מי הקולון החלודים... אני מאוד מסכים איתך. חשבתי הרבה זמן לפני זה. הרגשתי שזה מקום טוב לתיאור מעניין ולא הצלחתי להסגר על משהו מוצלח. אתה צודק, אני אשתדל לשים לב.
אשתדל לקחת לתשומת ליבי את ההערות הקטנות יותר.
בוא ננסה
זאת הפסקה שלך -
הוא עקב אחר המבט של החנווני וסובב את הראש אל המסך.
קריינית ג'ינג'ית, בת שלושים בערך, ומאוד רצינית. התמונה עברה למצלמת שטח בתחנת רכבת תחתית. כתב צעיר ליווה את המצלמה בלי ממש להראות את הפנים. הוא הצביע לכיוון הגופתו החרוכה של קרון רכבת תחתית. נראה שהקרון התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה. היה קשה לומר איזו תחנה זו היתה. חלקי אדם וביגוד שרוף נערמו בדפנות המנהרה ומזווית אחרת אפשר היה לראות שחלק מהקרון עדיין בוער. העשן השחור כיסה את תקרת המנהרה בהרבה פיח. ליד המצלמה שוטרים מתחו ניילון צהוב שהגדיר את האיזור כסגור. מעבר לניילון היתה התקהלות. גבר חבוש בראשו נדחף הלוך ושוב לאורך הניילון וניסה לאתר את הבת שלו.
וזאת שלי -
קריינית ג'ינג'ית צעירה וחמורת סבר סיקרה תאונת רכבות, ושוחחה מהאולפן עם כתב שטח שעמד נרגש על הרציף, מוקף בהמולת שוטרים, כבאים ועיתונאים, והצביע על גוויתו החרוכה של קרון רכבת תחתית שכנראה התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה. להבות עוד פרצו מחלקו הקדמי של הקרון, ומאחוריו, מבעד לעשן השחור שהיתמר וכיסה את תקרת המנהרה בפיח, אפשר היה להבחין בחלקי גופות ופיסות בד מפויחות. מעבר לרצועות הניילון הצהוב שמתחו השוטרים התקהל המון מבוהל. גבר חבוש בראשו נדחף הלוך ושוב לאורך הניילון וניסה לאתר את הבת שלו בצרחות קורעות גרון.
בכוונה ניסיתי להשתמש במשפטים יותר ארוכים, כדי להדגיש את הסגנון שלך. היו משפטים ששיניתי, מילים שהוספתי וכו'. מה אתה חושב?
בקשר לקילוח המגהק - אחרי שהסברת לי זה נשמע הגיוני, אבל בחיים לא הייתי מבין את זה בלי ההסבר, וכנראה שגם הרבה אחרים לא יבינו.
ראיתי עכשיו שבסוף ההודעה הקודמת שלי השארתי בטעות שני קטעים בעייתיים מהסיפור שלך שלא התייחסתי אליהם. רוצה לנסות להבין מה הבעיות שם?
זאת הפסקה שלך -
הוא עקב אחר המבט של החנווני וסובב את הראש אל המסך.
קריינית ג'ינג'ית, בת שלושים בערך, ומאוד רצינית. התמונה עברה למצלמת שטח בתחנת רכבת תחתית. כתב צעיר ליווה את המצלמה בלי ממש להראות את הפנים. הוא הצביע לכיוון הגופתו החרוכה של קרון רכבת תחתית. נראה שהקרון התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה. היה קשה לומר איזו תחנה זו היתה. חלקי אדם וביגוד שרוף נערמו בדפנות המנהרה ומזווית אחרת אפשר היה לראות שחלק מהקרון עדיין בוער. העשן השחור כיסה את תקרת המנהרה בהרבה פיח. ליד המצלמה שוטרים מתחו ניילון צהוב שהגדיר את האיזור כסגור. מעבר לניילון היתה התקהלות. גבר חבוש בראשו נדחף הלוך ושוב לאורך הניילון וניסה לאתר את הבת שלו.
וזאת שלי -
קריינית ג'ינג'ית צעירה וחמורת סבר סיקרה תאונת רכבות, ושוחחה מהאולפן עם כתב שטח שעמד נרגש על הרציף, מוקף בהמולת שוטרים, כבאים ועיתונאים, והצביע על גוויתו החרוכה של קרון רכבת תחתית שכנראה התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה. להבות עוד פרצו מחלקו הקדמי של הקרון, ומאחוריו, מבעד לעשן השחור שהיתמר וכיסה את תקרת המנהרה בפיח, אפשר היה להבחין בחלקי גופות ופיסות בד מפויחות. מעבר לרצועות הניילון הצהוב שמתחו השוטרים התקהל המון מבוהל. גבר חבוש בראשו נדחף הלוך ושוב לאורך הניילון וניסה לאתר את הבת שלו בצרחות קורעות גרון.
בכוונה ניסיתי להשתמש במשפטים יותר ארוכים, כדי להדגיש את הסגנון שלך. היו משפטים ששיניתי, מילים שהוספתי וכו'. מה אתה חושב?
בקשר לקילוח המגהק - אחרי שהסברת לי זה נשמע הגיוני, אבל בחיים לא הייתי מבין את זה בלי ההסבר, וכנראה שגם הרבה אחרים לא יבינו.
ראיתי עכשיו שבסוף ההודעה הקודמת שלי השארתי בטעות שני קטעים בעייתיים מהסיפור שלך שלא התייחסתי אליהם. רוצה לנסות להבין מה הבעיות שם?
וולדמורט לשלטון
New member
ואו סנופקין. כרגיל. איך אתה עושה את זה? והאם אתה מוכן לחלוק
איתנו מה חשבת כששכתבת את הפסקה הזאת? זאת אומרת, למה דווקא בחירת המשפטים הזאת? למה לא אחרת? למשל: "מעבר לרצועות הניילון הצהוב שמתחו השוטרים התקהל המון מבוהל". למה התחלת את המשפט דווקא ברצועת הניילון ולא במשהו אחר? ינשופון, למשל, התחיל את התיאור ב"מצלמה" ואז עבר אל הניילון, וזה לא מה שאתה עשית. אני מבינה שהיופי והזרימה של הסיפור תלויה בבנייה של המשפטים אבל אני אף פעם לא יודעת איך לנסח אותם כך שייראה כל כך זורם. ממה אתה מתחיל? במה להתמקד בכל משפט?
איתנו מה חשבת כששכתבת את הפסקה הזאת? זאת אומרת, למה דווקא בחירת המשפטים הזאת? למה לא אחרת? למשל: "מעבר לרצועות הניילון הצהוב שמתחו השוטרים התקהל המון מבוהל". למה התחלת את המשפט דווקא ברצועת הניילון ולא במשהו אחר? ינשופון, למשל, התחיל את התיאור ב"מצלמה" ואז עבר אל הניילון, וזה לא מה שאתה עשית. אני מבינה שהיופי והזרימה של הסיפור תלויה בבנייה של המשפטים אבל אני אף פעם לא יודעת איך לנסח אותם כך שייראה כל כך זורם. ממה אתה מתחיל? במה להתמקד בכל משפט?
בשבילך, וולדי, עד חצי המלכות
את הרוב עשיתי באופן אוטומטי כמעט (לקח לי חמש דקות), אבל אני יכול לנסות לעשות "הנדסה הפוכה" ולנתח את זה באופן טכני (ייקח לי חצי שעה
)
בואי ננסה. קודם כל, המטרה שלי הייתה לכתוב את מה שינשופון כתב בסגנון אחר, במשפטים ארוכים יותר.
התחלתי לקרוא את החלק הראשון של התיאור של ינשופון. המשפטים הראשונים הם אלה -
קריינית ג'ינג'ית, בת שלושים בערך, ומאוד רצינית. התמונה עברה למצלמת שטח בתחנת רכבת תחתית. כתב צעיר ליווה את המצלמה בלי ממש להראות את הפנים.
כשמשתמשים במשפטים קצרים, קשה לפעמים להבין מה חשוב לסיפור ומה לא. למה להקדיש משפט שלם לקריינית הג'ינג'ית? (ועוד משפט לא תקני, ללא נשוא). למה חשוב שהתמונה עוברת למצלמת שטח? (כלומר למה עצם המעבר חשוב?) למה חשוב לומר שלא רואים את הפנים של הכתב? כל אלה לא באמת מעניינים, לא מקדמים את הסיפור, ולא יוצרים תחושה ספציפית אצל הקורא. ולכן כשהחלטתי להפוך את זה למשפט אחד, היה לי דיי ברור מה אני יכול להשמיט. וככה נוצר המשפט הזה - קריינית ג'ינג'ית צעירה וחמורת סבר סיקרה תאונת רכבות, ושוחחה מהאולפן עם כתב שטח שעמד נרגש על הרציף.
שימי לב שהחלפתי את "בת שלושים בערך" ל"צעירה", כי מה זה משנה בת כמה היא? ואת "מאד רצינית" ל - "חמורת סבר", שזה תיאור הרבה יותר מדויק והגיוני. חוץ מזה החלטתי להציג את תאונת הרכבת מייד במשפט הראשון. שימי לב שבפסקה של ינשופון, את מבינה שמדובר בתאונה רכבת (שהיא בעצם הנושא של הפסקה), רק במשפט הרביעי. עד אז את קוראת משפטים ולא בדיוק מבינה לאן זה הולך. זה גורם לקורא לאבד עניין וריכוז, גורם למעין תחושת טשטוש כזאת. אני אוהב למקד את הסיפור. כמו כן, החלטתי לוותר על המעבר מהאולפן לשטח, כי הוא ממש לא רלוונטי, ולכן אצלי הכתבת ישר משוחחת עם הכתב בשטח.
אז היה לי את המשפט הזה - "קריינית ג'ינג'ית צעירה וחמורת סבר סיקרה תאונת רכבות, ושוחחה מהאולפן עם כתב שטח שעמד נרגש על הרציף", אבל רציתי לכתוב בסגנון הפוך מזה של ינשופון, אז החלטתי לוותר על הנקודה בסוף המשפט ולהמשיך אותו. את המשפט - "מוקף בהמולת שוטרים, כבאים ועיתונאים" הוספתי בשביל האווירה, שחשבתי שכדאי ליצור בשלב הזה. (הקורא מדמיין את הכתבת הג'ינג'ית, אז דמיונו עובר לכתב שטח ברציף רכבת, ועכשיו רציתי ליצור אצלו את התחושה שיש באירועים מהסוג הזה - המולה, התרגשות). את שני המשפטים - "הוא הצביע לכיוון הגופתו החרוכה של קרון רכבת תחתית. נראה שהקרון התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה." היה מאד קל לאחות למשפט אחד, כי שניהם עוסקים בקרון. רק להפוך את המשפט השני לפסוקית מושא של המשפט הראשון.
עכשיו יש לי משפט אחד שנראה ככה - קריינית ג'ינג'ית צעירה וחמורת סבר סיקרה תאונת רכבות, ושוחחה מהאולפן עם כתב שטח שעמד נרגש על הרציף, מוקף בהמולת שוטרים, כבאים ועיתונאים, והצביע על גוויתו החרוכה של קרון רכבת תחתית שכנראה התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה.
תכלס, אולי הוא טיפה ארוך, ואולי הייתי הופך אותו לשני משפטים, אבל הוא עדיין זורם, יוצר תמונה ברורה אצל הקורא, ומדגיש את ההתרחשות. מה גם שהפואנטה הייתה לכתוב במשפטים ארוכים.
הלאה -
את המשפט "היה קשה לומר איזו תחנה זו היתה. " בחרתי להוריד לגמרי, כי הוא לא מוסיף כלום, ולא שייך לפה. למה זה משנה באיזו תחנה הייתה התאונה?
עכשיו יש שני משפטים שמתארים את התאונה - "חלקי אדם וביגוד שרוף נערמו בדפנות המנהרה ומזווית אחרת אפשר היה לראות שחלק מהקרון עדיין בוער. העשן השחור כיסה את תקרת המנהרה בהרבה פיח."
הקרון בוער, חלקי גופות, עשן. רציתי לחבר אותם למשפט אחד, כי הם קשורים זה לזה. בחרתי להתחיל דווקא מהקרון הבוער, כדי שתהיה זרימה מסוף המשפט הקודם ("קרון רכבת תחתית שכנראה התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה"). ינשופון בעצם כותב על הקרון שהתפוצץ, קופץ לחלקי אדם וביגוד שרוף, חוזר לקרון הבוער, ואז מתאר את העשן. אני העדפתי להימנע מהקפיצה הזאת. גם ויתרתי על "מזווית אחרת", כי עכשיו הקורא כבר שכח שההתרחשות קוראת בתוך הטלוויזיה, ואין טעם לדבר על זוויות צילום. זה סתם מחליש את האירוע. אז התחלתי עם הלהבות שפורצות מהקרון, והשתמשתי ב - וו החיבור כדי להמשיך את המשפט. את שני התיאורים שנותרו - על העשן, ועל חלקי הגופות, סידרתי ככה שהדגש יהיה על חלקי הגופות, להעצמת הדרמה. בעצם זה התיאור הכי חזק בשלושת המשפטים הנ"ל, אז בניתי את המשפט ככה שיוביל אליו. "ומאחוריו, מבעד לעשן השחור שהיתמר וכיסה את תקרת המנהרה בפיח..." את רואה איך המתח נבנה במשפט הזה? הקורא שואל את עצמו מה יש מאחורי הקרון, מבעד לעשן השחור? ואז ההמשך: "אפשר היה להבחין בחלקי גופות ופיסות בד מפויחות."
אז זה מה שיצא: "להבות עוד פרצו מחלקו הקדמי של הקרון, ומאחוריו, מבעד לעשן השחור שהיתמר וכיסה את תקרת המנהרה בפיח, אפשר היה להבחין בחלקי גופות ופיסות בד מפויחות."
הלאה -
ינשופון כתב - "ליד המצלמה שוטרים מתחו ניילון צהוב שהגדיר את האיזור כסגור. מעבר לניילון היתה התקהלות."
שני משפטים עם המילה ניילון. כבר מוזר לי. מה גם שהמשפט הראשון לא ממש מעניין בפני עצמו - בתור צרכן של ספרים, סרטים וסדרות אני כבר מכיר את הסרטים הצהובים האלה היטב והם לא מחדשים כתיאור. בכל זאת חשוב להזכיר אותם, כי הם כן נותנים תחושה מדויקת וצבע לסצנה. אז מה עשיתי? הסוויתי את תיאור הסרטים הצהובים. עכשיו הם כבר לא משפט בפני עצמו, הם רק הכנה למשפט הבא (דומה למה שעשיתי עם העשן המיתמר במשפט הקודם). וכך נוצר המשפט - "מעבר לרצועות הניילון הצהוב שמתחו השוטרים התקהל המון מבוהל." שיניתי את "הייתה התקהלות" ל - "התקהל המון מבוהל" כי זה יותר יפה. עדיף שהפועל במשפט יהיה חזק. אצל ינשפון הפועל הוא "הייתה", ואצלי הוא "התקהל".
את המשפט האחרון - "גבר חבוש בראשו נדחף הלוך ושוב לאורך הניילון וניסה לאתר את הבת שלו" כמעט לא שיניתי, כי אהבתי אותו, ורק הוספתי את "בצרחות קורעות גרון" בסופו, בשביל האווירה (אולי הייתי מוותר על ה"קורעות גרון").
וככה מ - 13 משפטים הגעתי לארבעה.
שימי לב שאני לא אומר שהפסקה שלי יותר טובה. רק הראיתי את ההבדל בין משפטים קצרים לארוכים. יכול מאד להיות שבסיטואציות מסוימות עדיף לכתוב במשפטים קצרים (זה הולך טוב עם פילם נואר, הסגנון שינשופון כיוון אליו). ובחלט אפשר לדון בזה, ולשאול מה ההבדל בתחושה שנוצרת בפסקה של ינשופון לבין התחושה בפסקה שלי.
אני מניח שאם רוצים להסיק מסקנות מהתרגיל הזה, ולנסח "חוקים" בקשר לתיאורים, אפשר להגיד ש -
1. לחשוב על כל משפט אם אפשר לוותר עליו (תמיד מומלץ).
2. כשמתארים משהו, הסדר של התיאור חשוב - אפשר לנסות לחבר אותו עם המשפט הקודם, ולנסות לסיים בתיאור הכי מעניין/חזק. הסדר של התיאור מאפשר לנו ליצור דרמה, להדגיש דברים מסוימים. (אצל ינשופון לא היו הדגשות כאלה. כלומר, נראה שלכל משפט יש את אותה חשיבות כמו ליתר המשפטים, כשבפועל זה לא בדיוק המצב).
3. אורך של משפטים יוצר אווירה מסויימת.
4. מילים שונות נותנות תחושות שונות, ויוצרות תמונות אחרות אצל הקורא. לפני שכותבים תיאור אפשר לחשוב מה האווירה שרוצים ליצור, לבחור את המילים המדויקות שייצרו את התחושה הזאת, ולשלב אותן ב"ערמומיות" במשפט. (מרטין, למשל, מומחה בזה).
את הרוב עשיתי באופן אוטומטי כמעט (לקח לי חמש דקות), אבל אני יכול לנסות לעשות "הנדסה הפוכה" ולנתח את זה באופן טכני (ייקח לי חצי שעה
)בואי ננסה. קודם כל, המטרה שלי הייתה לכתוב את מה שינשופון כתב בסגנון אחר, במשפטים ארוכים יותר.
התחלתי לקרוא את החלק הראשון של התיאור של ינשופון. המשפטים הראשונים הם אלה -
קריינית ג'ינג'ית, בת שלושים בערך, ומאוד רצינית. התמונה עברה למצלמת שטח בתחנת רכבת תחתית. כתב צעיר ליווה את המצלמה בלי ממש להראות את הפנים.
כשמשתמשים במשפטים קצרים, קשה לפעמים להבין מה חשוב לסיפור ומה לא. למה להקדיש משפט שלם לקריינית הג'ינג'ית? (ועוד משפט לא תקני, ללא נשוא). למה חשוב שהתמונה עוברת למצלמת שטח? (כלומר למה עצם המעבר חשוב?) למה חשוב לומר שלא רואים את הפנים של הכתב? כל אלה לא באמת מעניינים, לא מקדמים את הסיפור, ולא יוצרים תחושה ספציפית אצל הקורא. ולכן כשהחלטתי להפוך את זה למשפט אחד, היה לי דיי ברור מה אני יכול להשמיט. וככה נוצר המשפט הזה - קריינית ג'ינג'ית צעירה וחמורת סבר סיקרה תאונת רכבות, ושוחחה מהאולפן עם כתב שטח שעמד נרגש על הרציף.
שימי לב שהחלפתי את "בת שלושים בערך" ל"צעירה", כי מה זה משנה בת כמה היא? ואת "מאד רצינית" ל - "חמורת סבר", שזה תיאור הרבה יותר מדויק והגיוני. חוץ מזה החלטתי להציג את תאונת הרכבת מייד במשפט הראשון. שימי לב שבפסקה של ינשופון, את מבינה שמדובר בתאונה רכבת (שהיא בעצם הנושא של הפסקה), רק במשפט הרביעי. עד אז את קוראת משפטים ולא בדיוק מבינה לאן זה הולך. זה גורם לקורא לאבד עניין וריכוז, גורם למעין תחושת טשטוש כזאת. אני אוהב למקד את הסיפור. כמו כן, החלטתי לוותר על המעבר מהאולפן לשטח, כי הוא ממש לא רלוונטי, ולכן אצלי הכתבת ישר משוחחת עם הכתב בשטח.
אז היה לי את המשפט הזה - "קריינית ג'ינג'ית צעירה וחמורת סבר סיקרה תאונת רכבות, ושוחחה מהאולפן עם כתב שטח שעמד נרגש על הרציף", אבל רציתי לכתוב בסגנון הפוך מזה של ינשופון, אז החלטתי לוותר על הנקודה בסוף המשפט ולהמשיך אותו. את המשפט - "מוקף בהמולת שוטרים, כבאים ועיתונאים" הוספתי בשביל האווירה, שחשבתי שכדאי ליצור בשלב הזה. (הקורא מדמיין את הכתבת הג'ינג'ית, אז דמיונו עובר לכתב שטח ברציף רכבת, ועכשיו רציתי ליצור אצלו את התחושה שיש באירועים מהסוג הזה - המולה, התרגשות). את שני המשפטים - "הוא הצביע לכיוון הגופתו החרוכה של קרון רכבת תחתית. נראה שהקרון התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה." היה מאד קל לאחות למשפט אחד, כי שניהם עוסקים בקרון. רק להפוך את המשפט השני לפסוקית מושא של המשפט הראשון.
עכשיו יש לי משפט אחד שנראה ככה - קריינית ג'ינג'ית צעירה וחמורת סבר סיקרה תאונת רכבות, ושוחחה מהאולפן עם כתב שטח שעמד נרגש על הרציף, מוקף בהמולת שוטרים, כבאים ועיתונאים, והצביע על גוויתו החרוכה של קרון רכבת תחתית שכנראה התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה.
תכלס, אולי הוא טיפה ארוך, ואולי הייתי הופך אותו לשני משפטים, אבל הוא עדיין זורם, יוצר תמונה ברורה אצל הקורא, ומדגיש את ההתרחשות. מה גם שהפואנטה הייתה לכתוב במשפטים ארוכים.
הלאה -
את המשפט "היה קשה לומר איזו תחנה זו היתה. " בחרתי להוריד לגמרי, כי הוא לא מוסיף כלום, ולא שייך לפה. למה זה משנה באיזו תחנה הייתה התאונה?
עכשיו יש שני משפטים שמתארים את התאונה - "חלקי אדם וביגוד שרוף נערמו בדפנות המנהרה ומזווית אחרת אפשר היה לראות שחלק מהקרון עדיין בוער. העשן השחור כיסה את תקרת המנהרה בהרבה פיח."
הקרון בוער, חלקי גופות, עשן. רציתי לחבר אותם למשפט אחד, כי הם קשורים זה לזה. בחרתי להתחיל דווקא מהקרון הבוער, כדי שתהיה זרימה מסוף המשפט הקודם ("קרון רכבת תחתית שכנראה התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה"). ינשופון בעצם כותב על הקרון שהתפוצץ, קופץ לחלקי אדם וביגוד שרוף, חוזר לקרון הבוער, ואז מתאר את העשן. אני העדפתי להימנע מהקפיצה הזאת. גם ויתרתי על "מזווית אחרת", כי עכשיו הקורא כבר שכח שההתרחשות קוראת בתוך הטלוויזיה, ואין טעם לדבר על זוויות צילום. זה סתם מחליש את האירוע. אז התחלתי עם הלהבות שפורצות מהקרון, והשתמשתי ב - וו החיבור כדי להמשיך את המשפט. את שני התיאורים שנותרו - על העשן, ועל חלקי הגופות, סידרתי ככה שהדגש יהיה על חלקי הגופות, להעצמת הדרמה. בעצם זה התיאור הכי חזק בשלושת המשפטים הנ"ל, אז בניתי את המשפט ככה שיוביל אליו. "ומאחוריו, מבעד לעשן השחור שהיתמר וכיסה את תקרת המנהרה בפיח..." את רואה איך המתח נבנה במשפט הזה? הקורא שואל את עצמו מה יש מאחורי הקרון, מבעד לעשן השחור? ואז ההמשך: "אפשר היה להבחין בחלקי גופות ופיסות בד מפויחות."
אז זה מה שיצא: "להבות עוד פרצו מחלקו הקדמי של הקרון, ומאחוריו, מבעד לעשן השחור שהיתמר וכיסה את תקרת המנהרה בפיח, אפשר היה להבחין בחלקי גופות ופיסות בד מפויחות."
הלאה -
ינשופון כתב - "ליד המצלמה שוטרים מתחו ניילון צהוב שהגדיר את האיזור כסגור. מעבר לניילון היתה התקהלות."
שני משפטים עם המילה ניילון. כבר מוזר לי. מה גם שהמשפט הראשון לא ממש מעניין בפני עצמו - בתור צרכן של ספרים, סרטים וסדרות אני כבר מכיר את הסרטים הצהובים האלה היטב והם לא מחדשים כתיאור. בכל זאת חשוב להזכיר אותם, כי הם כן נותנים תחושה מדויקת וצבע לסצנה. אז מה עשיתי? הסוויתי את תיאור הסרטים הצהובים. עכשיו הם כבר לא משפט בפני עצמו, הם רק הכנה למשפט הבא (דומה למה שעשיתי עם העשן המיתמר במשפט הקודם). וכך נוצר המשפט - "מעבר לרצועות הניילון הצהוב שמתחו השוטרים התקהל המון מבוהל." שיניתי את "הייתה התקהלות" ל - "התקהל המון מבוהל" כי זה יותר יפה. עדיף שהפועל במשפט יהיה חזק. אצל ינשפון הפועל הוא "הייתה", ואצלי הוא "התקהל".
את המשפט האחרון - "גבר חבוש בראשו נדחף הלוך ושוב לאורך הניילון וניסה לאתר את הבת שלו" כמעט לא שיניתי, כי אהבתי אותו, ורק הוספתי את "בצרחות קורעות גרון" בסופו, בשביל האווירה (אולי הייתי מוותר על ה"קורעות גרון").
וככה מ - 13 משפטים הגעתי לארבעה.
שימי לב שאני לא אומר שהפסקה שלי יותר טובה. רק הראיתי את ההבדל בין משפטים קצרים לארוכים. יכול מאד להיות שבסיטואציות מסוימות עדיף לכתוב במשפטים קצרים (זה הולך טוב עם פילם נואר, הסגנון שינשופון כיוון אליו). ובחלט אפשר לדון בזה, ולשאול מה ההבדל בתחושה שנוצרת בפסקה של ינשופון לבין התחושה בפסקה שלי.
אני מניח שאם רוצים להסיק מסקנות מהתרגיל הזה, ולנסח "חוקים" בקשר לתיאורים, אפשר להגיד ש -
1. לחשוב על כל משפט אם אפשר לוותר עליו (תמיד מומלץ).
2. כשמתארים משהו, הסדר של התיאור חשוב - אפשר לנסות לחבר אותו עם המשפט הקודם, ולנסות לסיים בתיאור הכי מעניין/חזק. הסדר של התיאור מאפשר לנו ליצור דרמה, להדגיש דברים מסוימים. (אצל ינשופון לא היו הדגשות כאלה. כלומר, נראה שלכל משפט יש את אותה חשיבות כמו ליתר המשפטים, כשבפועל זה לא בדיוק המצב).
3. אורך של משפטים יוצר אווירה מסויימת.
4. מילים שונות נותנות תחושות שונות, ויוצרות תמונות אחרות אצל הקורא. לפני שכותבים תיאור אפשר לחשוב מה האווירה שרוצים ליצור, לבחור את המילים המדויקות שייצרו את התחושה הזאת, ולשלב אותן ב"ערמומיות" במשפט. (מרטין, למשל, מומחה בזה).
וולדמורט לשלטון
New member
ינשופון, בלי ספק, כותב טוב. אבל אהבתי את הפסקה שלך יותר. ואחרי שקראתי אותה ניסיתי לחשוב למה בעצם. הפסקה המשוכתבת שלך (שמביעה את אותו הרעיון!) הייתה יותר זורמת והיה לי קל לדמיין את ההתרחשות, הרגשתי שאני ממש שם. וזה לא קרה בפסקה המקורית. שם היו משפטים שקראתי פעמיים בשביל לדמיין אותם (במהלך הקריאה, אמרתי לעצמי: רגע. שוב. אז איך זה בעצם נראה?)
אני יודעת שסידור של מילים ומשפטים נותן את האווירה, בונה מתח ובעצם אחראי על הרבה מאוד דברים, אבל העובדה הזאת מדהימה אותי כל פעם מחדש. וזה היה מעניין מאוד לקרוא את ההינדוס לאחור שלך. אם לומר את האמת אפילו משפטים שלך שלא קשורים בכתיבה, סתם תגובות למשתתפים, מנוסחים בצורה זורמת וקלה לקריאה. ואם אנחנו כבר דנים בכתיבה שלך, אז מתי אתה מעלה לפה משהו משלך? (הנה, ראית איך הפנמתי את מה שכתבת וקישרתי בין שני חלקי המשפטים?
וולדמורט לשלטון
New member
תעלה. אני אקרא
הממ... אני לא כל כך אוהב את הגרסה החדשה
תודה על ההשקעה. אני חושב שאני מבין את ההערה. אבל חלק מהתחושה שניסיתי להעביר, היא הכאוס שבסיטואציה. אני מרגיש שאצלך אתה קצת יותר מספר מאשר מראה, וזה נותן תחושה של סדר לבאלגן. סוג של "אלה עומדים פה, ואלה עומדים שם, וזה מה שקורה". אולי זה בגלל חלק מהתוכן שהשתנה. אני אנסה להכין משהו היברידי.
תודה על ההשקעה. אני חושב שאני מבין את ההערה. אבל חלק מהתחושה שניסיתי להעביר, היא הכאוס שבסיטואציה. אני מרגיש שאצלך אתה קצת יותר מספר מאשר מראה, וזה נותן תחושה של סדר לבאלגן. סוג של "אלה עומדים פה, ואלה עומדים שם, וזה מה שקורה". אולי זה בגלל חלק מהתוכן שהשתנה. אני אנסה להכין משהו היברידי.
וולדמורט לשלטון
New member
סליחה על הדיליי בתגובה..
והנה הערות על דיאלוגים. אני חושבת שאם בסדנה היינו מסכימים מראש על כמה דקות של קריאה בלב לפני מתן הביקורת, הייתי נותנת לך אותם בזמן אמת. אבל לא משנה. בכל מקרה:
יש כמה משפטים שהייתי משנה. לדוגמה: יואכים ירק על המדרכה. "הם נעשו זריזים. החלאות." הייתי מורידה את "החלאות" בסוף. אולי כי זאת לא מילה כזאת שאתה משתמש בה יומיום ובגלל זה היא נשמעת לא אמיתית בדיאלוג. אולי פשוט "החארות(מניאקים, או כל דבר אחר) האלו נעשו זריזים"?
"אתה מתרגש מאוד בקלות, ידידי. מאוד בקלות." - לא דיאלוג מציאותי, כנראה בגלל המילה "ידידי". איפה מישהו באמת משתמש במילה הזאת סתם ככה, במצב רגיש כמו שמתואר אצלך? אני אשתמש במילה הזאת אולי בשביל דרמה מכוונת, אבל לא סתם ככה.
"שהנימוס לא יבלבל אותך. אתה שוכח מי מחזיק אותך בחיים המתוקים שלך." - לקוח מתוך סרט וגם מתורגם מאנגלית. "youre forgetting whos keepping you alive"... אתה מבין? זה דרמתי מדי! תוריד מהדרמה.
"עכשיו, בוא נעוף מהגשם, לפני שהשיניים היפות שלך יחלידו." - התחכמות מיותרת ומתרוגם מאנגלית.
" טיכו מחבב אותך, זה הכל" - אף פעם לא השתמשתי במילה הזאת, אלא רק כששאלו אותי אם אני אוהבת מישהו ולא רציתי להראות רע אז אמרתי "מחבבת". אבל אם לא בהקשר הזה, זה שוב נשמע מתורגם מאנגלית כשמשתמשים במילה "likes" ושם זה נשמע דווקא טוב. בעברית לא.
אהה וכמובן, כל כך שמחתי לקרוא את הביקורת של סנופקין על העש. זוכר שגם אני הערתי לך על זה? זוכר? ואתם לא הסכמתם איתי!
והנה הערות על דיאלוגים. אני חושבת שאם בסדנה היינו מסכימים מראש על כמה דקות של קריאה בלב לפני מתן הביקורת, הייתי נותנת לך אותם בזמן אמת. אבל לא משנה. בכל מקרה:
יש כמה משפטים שהייתי משנה. לדוגמה: יואכים ירק על המדרכה. "הם נעשו זריזים. החלאות." הייתי מורידה את "החלאות" בסוף. אולי כי זאת לא מילה כזאת שאתה משתמש בה יומיום ובגלל זה היא נשמעת לא אמיתית בדיאלוג. אולי פשוט "החארות(מניאקים, או כל דבר אחר) האלו נעשו זריזים"?
"אתה מתרגש מאוד בקלות, ידידי. מאוד בקלות." - לא דיאלוג מציאותי, כנראה בגלל המילה "ידידי". איפה מישהו באמת משתמש במילה הזאת סתם ככה, במצב רגיש כמו שמתואר אצלך? אני אשתמש במילה הזאת אולי בשביל דרמה מכוונת, אבל לא סתם ככה.
"שהנימוס לא יבלבל אותך. אתה שוכח מי מחזיק אותך בחיים המתוקים שלך." - לקוח מתוך סרט וגם מתורגם מאנגלית. "youre forgetting whos keepping you alive"... אתה מבין? זה דרמתי מדי! תוריד מהדרמה.
"עכשיו, בוא נעוף מהגשם, לפני שהשיניים היפות שלך יחלידו." - התחכמות מיותרת ומתרוגם מאנגלית.
" טיכו מחבב אותך, זה הכל" - אף פעם לא השתמשתי במילה הזאת, אלא רק כששאלו אותי אם אני אוהבת מישהו ולא רציתי להראות רע אז אמרתי "מחבבת". אבל אם לא בהקשר הזה, זה שוב נשמע מתורגם מאנגלית כשמשתמשים במילה "likes" ושם זה נשמע דווקא טוב. בעברית לא.
אהה וכמובן, כל כך שמחתי לקרוא את הביקורת של סנופקין על העש. זוכר שגם אני הערתי לך על זה? זוכר? ואתם לא הסכמתם איתי!
הממ...
תודה על הביקורת. עכשיו אני בmode מתגונן משהו, אז סליחה מראש
האמת היא שאני מנסה לכוון לסגנון פילם נואר, אז זה מכוון במידה מסויימת שהדיאלוג יהיה לא ישראלי.
בגלל זה אני משתמש בחלאות, חוץ מזה שאני לא חושב שזו מילה שלא משתמשים בה במציאות. אולי פחות שגורה מחארות אבל אם אני משתמש רק במילה הכי שגורה זה מאוד מצמצם את מרחב השפה.
"עכשיו, בוא נעוף מהגשם, לפני שהשיניים היפות שלך יחלידו." אולי המשפט מסורבל ויש דרך אחרת לומר זאת, אבל אני לא רואה למה זו התחכמות מיותרת. בסופו של עניין זו דרך שבה יואכים יכול להביע "דאגה" לשלום התולעת, ומרגישים (כך אני מקווה) כמה שהוא שונא אותו, בתכל'ס.
וולדי, אני זוכר שכשנפגשנו ציינת בהקשר כלשהו שאת לא מאלה שחושבים שכל סיפור בעברית חייב להתרחש בישראל או להיות ישראלי. אני מבין שצריך ללכת בין הטיפות, כלומר לא להשתמש באשכרה וחאפלה ומצד שני לא לומר "יורד גשם של חתולים וכלבים". אבל לדעתי אי אפשר לא לגלוש לפעמים לכאן או לכאן בלי לייצר שפה סטרילית לחלוטין.
תודה על הביקורת. עכשיו אני בmode מתגונן משהו, אז סליחה מראש
האמת היא שאני מנסה לכוון לסגנון פילם נואר, אז זה מכוון במידה מסויימת שהדיאלוג יהיה לא ישראלי.
בגלל זה אני משתמש בחלאות, חוץ מזה שאני לא חושב שזו מילה שלא משתמשים בה במציאות. אולי פחות שגורה מחארות אבל אם אני משתמש רק במילה הכי שגורה זה מאוד מצמצם את מרחב השפה.
"עכשיו, בוא נעוף מהגשם, לפני שהשיניים היפות שלך יחלידו." אולי המשפט מסורבל ויש דרך אחרת לומר זאת, אבל אני לא רואה למה זו התחכמות מיותרת. בסופו של עניין זו דרך שבה יואכים יכול להביע "דאגה" לשלום התולעת, ומרגישים (כך אני מקווה) כמה שהוא שונא אותו, בתכל'ס.
וולדי, אני זוכר שכשנפגשנו ציינת בהקשר כלשהו שאת לא מאלה שחושבים שכל סיפור בעברית חייב להתרחש בישראל או להיות ישראלי. אני מבין שצריך ללכת בין הטיפות, כלומר לא להשתמש באשכרה וחאפלה ומצד שני לא לומר "יורד גשם של חתולים וכלבים". אבל לדעתי אי אפשר לא לגלוש לפעמים לכאן או לכאן בלי לייצר שפה סטרילית לחלוטין.
וולדמורט לשלטון
New member
ואני עדיין חושבת שלא כל סיפור חייב להתרחב בישראל
אבל אצלך יש כמה משפטים מתורגמים מאנגלית וכמו כל תרגום - הוא תמיד פחות טוב מהמקור. אז אולי משפטי התבטאות של יואכים יכולים לעבור אבל אני חושבת שאם היית מנסח משפטים "מתורגמים" במילים שלך ולא מתרגם אותם מאנגלית, הסיפור היה עולה ברמה.
אבל אצלך יש כמה משפטים מתורגמים מאנגלית וכמו כל תרגום - הוא תמיד פחות טוב מהמקור. אז אולי משפטי התבטאות של יואכים יכולים לעבור אבל אני חושבת שאם היית מנסח משפטים "מתורגמים" במילים שלך ולא מתרגם אותם מאנגלית, הסיפור היה עולה ברמה.
הממ,
למה לא להשתמש בסלנג ישראלי? כשאני קוראת פראצ'ט, הרבה מהדמויות שלו משתמשות בסלנג אנגלי, ובהתאמה, המעמד הנמוך משתמש בסלנג של המעמד הנמוך. משום מה, לא רק שזה לא פוגם באמינות זה אפילו גורם לעולם להרגיש הרבה יותר מציאותי.
אני חושבת ש"מתרגש, אחי?" נשמע יותר טוב מאשר "אתה מתרגש מאוד בקלות, ידידי, מאוד בקלות", לא כי הוא ישראלי יותר, אלא כי הוא אשכרה נשמע כמו משהו שטיפוס מפוקפק כזה היה אומר.
""הם נעשו זריזים. החלאות." אתה יכול להחליף אותו ב "זריזים, החלאות." החארות, החולירות, הנבלות. XD
אם הייתי צריכה לתרגם סדרת טלוויזיה בריטית שבה שתי פרחות קוראות אחת לשניה love לא הייתי מתרגמת את זה כ'אהובתי'. הייתי אומרת, 'נשמה'. נשששמה.
קיצור, תסנתז לדמויות שלך סלנג שנשמע אמין, בעודך מנצל את ההיכרות שלך עם הסלנג בחברה שבה גדלת. אחרת, דברים יישמעו חורקים.
למה לא להשתמש בסלנג ישראלי? כשאני קוראת פראצ'ט, הרבה מהדמויות שלו משתמשות בסלנג אנגלי, ובהתאמה, המעמד הנמוך משתמש בסלנג של המעמד הנמוך. משום מה, לא רק שזה לא פוגם באמינות זה אפילו גורם לעולם להרגיש הרבה יותר מציאותי.
אני חושבת ש"מתרגש, אחי?" נשמע יותר טוב מאשר "אתה מתרגש מאוד בקלות, ידידי, מאוד בקלות", לא כי הוא ישראלי יותר, אלא כי הוא אשכרה נשמע כמו משהו שטיפוס מפוקפק כזה היה אומר.
""הם נעשו זריזים. החלאות." אתה יכול להחליף אותו ב "זריזים, החלאות." החארות, החולירות, הנבלות. XD
אם הייתי צריכה לתרגם סדרת טלוויזיה בריטית שבה שתי פרחות קוראות אחת לשניה love לא הייתי מתרגמת את זה כ'אהובתי'. הייתי אומרת, 'נשמה'. נשששמה.
קיצור, תסנתז לדמויות שלך סלנג שנשמע אמין, בעודך מנצל את ההיכרות שלך עם הסלנג בחברה שבה גדלת. אחרת, דברים יישמעו חורקים.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.