בשבילך, וולדי, עד חצי המלכות
את הרוב עשיתי באופן אוטומטי כמעט (לקח לי חמש דקות), אבל אני יכול לנסות לעשות "הנדסה הפוכה" ולנתח את זה באופן טכני (ייקח לי חצי שעה
)
בואי ננסה. קודם כל, המטרה שלי הייתה לכתוב את מה שינשופון כתב בסגנון אחר, במשפטים ארוכים יותר.
התחלתי לקרוא את החלק הראשון של התיאור של ינשופון. המשפטים הראשונים הם אלה -
קריינית ג'ינג'ית, בת שלושים בערך, ומאוד רצינית. התמונה עברה למצלמת שטח בתחנת רכבת תחתית. כתב צעיר ליווה את המצלמה בלי ממש להראות את הפנים.
כשמשתמשים במשפטים קצרים, קשה לפעמים להבין מה חשוב לסיפור ומה לא. למה להקדיש משפט שלם לקריינית הג'ינג'ית? (ועוד משפט לא תקני, ללא נשוא). למה חשוב שהתמונה עוברת למצלמת שטח? (כלומר למה עצם המעבר חשוב?) למה חשוב לומר שלא רואים את הפנים של הכתב? כל אלה לא באמת מעניינים, לא מקדמים את הסיפור, ולא יוצרים תחושה ספציפית אצל הקורא. ולכן כשהחלטתי להפוך את זה למשפט אחד, היה לי דיי ברור מה אני יכול להשמיט. וככה נוצר המשפט הזה - קריינית ג'ינג'ית צעירה וחמורת סבר סיקרה תאונת רכבות, ושוחחה מהאולפן עם כתב שטח שעמד נרגש על הרציף.
שימי לב שהחלפתי את "בת שלושים בערך" ל"צעירה", כי מה זה משנה בת כמה היא? ואת "מאד רצינית" ל - "חמורת סבר", שזה תיאור הרבה יותר מדויק והגיוני. חוץ מזה החלטתי להציג את תאונת הרכבת מייד במשפט הראשון. שימי לב שבפסקה של ינשופון, את מבינה שמדובר בתאונה רכבת (שהיא בעצם הנושא של הפסקה), רק במשפט הרביעי. עד אז את קוראת משפטים ולא בדיוק מבינה לאן זה הולך. זה גורם לקורא לאבד עניין וריכוז, גורם למעין תחושת טשטוש כזאת. אני אוהב למקד את הסיפור. כמו כן, החלטתי לוותר על המעבר מהאולפן לשטח, כי הוא ממש לא רלוונטי, ולכן אצלי הכתבת ישר משוחחת עם הכתב בשטח.
אז היה לי את המשפט הזה - "קריינית ג'ינג'ית צעירה וחמורת סבר סיקרה תאונת רכבות, ושוחחה מהאולפן עם כתב שטח שעמד נרגש על הרציף", אבל רציתי לכתוב בסגנון הפוך מזה של ינשופון, אז החלטתי לוותר על הנקודה בסוף המשפט ולהמשיך אותו. את המשפט - "מוקף בהמולת שוטרים, כבאים ועיתונאים" הוספתי בשביל האווירה, שחשבתי שכדאי ליצור בשלב הזה. (הקורא מדמיין את הכתבת הג'ינג'ית, אז דמיונו עובר לכתב שטח ברציף רכבת, ועכשיו רציתי ליצור אצלו את התחושה שיש באירועים מהסוג הזה - המולה, התרגשות). את שני המשפטים - "הוא הצביע לכיוון הגופתו החרוכה של קרון רכבת תחתית. נראה שהקרון התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה." היה מאד קל לאחות למשפט אחד, כי שניהם עוסקים בקרון. רק להפוך את המשפט השני לפסוקית מושא של המשפט הראשון.
עכשיו יש לי משפט אחד שנראה ככה - קריינית ג'ינג'ית צעירה וחמורת סבר סיקרה תאונת רכבות, ושוחחה מהאולפן עם כתב שטח שעמד נרגש על הרציף, מוקף בהמולת שוטרים, כבאים ועיתונאים, והצביע על גוויתו החרוכה של קרון רכבת תחתית שכנראה התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה.
תכלס, אולי הוא טיפה ארוך, ואולי הייתי הופך אותו לשני משפטים, אבל הוא עדיין זורם, יוצר תמונה ברורה אצל הקורא, ומדגיש את ההתרחשות. מה גם שהפואנטה הייתה לכתוב במשפטים ארוכים.
הלאה -
את המשפט "היה קשה לומר איזו תחנה זו היתה. " בחרתי להוריד לגמרי, כי הוא לא מוסיף כלום, ולא שייך לפה. למה זה משנה באיזו תחנה הייתה התאונה?
עכשיו יש שני משפטים שמתארים את התאונה - "חלקי אדם וביגוד שרוף נערמו בדפנות המנהרה ומזווית אחרת אפשר היה לראות שחלק מהקרון עדיין בוער. העשן השחור כיסה את תקרת המנהרה בהרבה פיח."
הקרון בוער, חלקי גופות, עשן. רציתי לחבר אותם למשפט אחד, כי הם קשורים זה לזה. בחרתי להתחיל דווקא מהקרון הבוער, כדי שתהיה זרימה מסוף המשפט הקודם ("קרון רכבת תחתית שכנראה התפוצץ רגע לפני שנכנס לתחנה"). ינשופון בעצם כותב על הקרון שהתפוצץ, קופץ לחלקי אדם וביגוד שרוף, חוזר לקרון הבוער, ואז מתאר את העשן. אני העדפתי להימנע מהקפיצה הזאת. גם ויתרתי על "מזווית אחרת", כי עכשיו הקורא כבר שכח שההתרחשות קוראת בתוך הטלוויזיה, ואין טעם לדבר על זוויות צילום. זה סתם מחליש את האירוע. אז התחלתי עם הלהבות שפורצות מהקרון, והשתמשתי ב - וו החיבור כדי להמשיך את המשפט. את שני התיאורים שנותרו - על העשן, ועל חלקי הגופות, סידרתי ככה שהדגש יהיה על חלקי הגופות, להעצמת הדרמה. בעצם זה התיאור הכי חזק בשלושת המשפטים הנ"ל, אז בניתי את המשפט ככה שיוביל אליו. "ומאחוריו, מבעד לעשן השחור שהיתמר וכיסה את תקרת המנהרה בפיח..." את רואה איך המתח נבנה במשפט הזה? הקורא שואל את עצמו מה יש מאחורי הקרון, מבעד לעשן השחור? ואז ההמשך: "אפשר היה להבחין בחלקי גופות ופיסות בד מפויחות."
אז זה מה שיצא: "להבות עוד פרצו מחלקו הקדמי של הקרון, ומאחוריו, מבעד לעשן השחור שהיתמר וכיסה את תקרת המנהרה בפיח, אפשר היה להבחין בחלקי גופות ופיסות בד מפויחות."
הלאה -
ינשופון כתב - "ליד המצלמה שוטרים מתחו ניילון צהוב שהגדיר את האיזור כסגור. מעבר לניילון היתה התקהלות."
שני משפטים עם המילה ניילון. כבר מוזר לי. מה גם שהמשפט הראשון לא ממש מעניין בפני עצמו - בתור צרכן של ספרים, סרטים וסדרות אני כבר מכיר את הסרטים הצהובים האלה היטב והם לא מחדשים כתיאור. בכל זאת חשוב להזכיר אותם, כי הם כן נותנים תחושה מדויקת וצבע לסצנה. אז מה עשיתי? הסוויתי את תיאור הסרטים הצהובים. עכשיו הם כבר לא משפט בפני עצמו, הם רק הכנה למשפט הבא (דומה למה שעשיתי עם העשן המיתמר במשפט הקודם). וכך נוצר המשפט - "מעבר לרצועות הניילון הצהוב שמתחו השוטרים התקהל המון מבוהל." שיניתי את "הייתה התקהלות" ל - "התקהל המון מבוהל" כי זה יותר יפה. עדיף שהפועל במשפט יהיה חזק. אצל ינשפון הפועל הוא "הייתה", ואצלי הוא "התקהל".
את המשפט האחרון - "גבר חבוש בראשו נדחף הלוך ושוב לאורך הניילון וניסה לאתר את הבת שלו" כמעט לא שיניתי, כי אהבתי אותו, ורק הוספתי את "בצרחות קורעות גרון" בסופו, בשביל האווירה (אולי הייתי מוותר על ה"קורעות גרון").
וככה מ - 13 משפטים הגעתי לארבעה.
שימי לב שאני לא אומר שהפסקה שלי יותר טובה. רק הראיתי את ההבדל בין משפטים קצרים לארוכים. יכול מאד להיות שבסיטואציות מסוימות עדיף לכתוב במשפטים קצרים (זה הולך טוב עם פילם נואר, הסגנון שינשופון כיוון אליו). ובחלט אפשר לדון בזה, ולשאול מה ההבדל בתחושה שנוצרת בפסקה של ינשופון לבין התחושה בפסקה שלי.
אני מניח שאם רוצים להסיק מסקנות מהתרגיל הזה, ולנסח "חוקים" בקשר לתיאורים, אפשר להגיד ש -
1. לחשוב על כל משפט אם אפשר לוותר עליו (תמיד מומלץ).
2. כשמתארים משהו, הסדר של התיאור חשוב - אפשר לנסות לחבר אותו עם המשפט הקודם, ולנסות לסיים בתיאור הכי מעניין/חזק. הסדר של התיאור מאפשר לנו ליצור דרמה, להדגיש דברים מסוימים. (אצל ינשופון לא היו הדגשות כאלה. כלומר, נראה שלכל משפט יש את אותה חשיבות כמו ליתר המשפטים, כשבפועל זה לא בדיוק המצב).
3. אורך של משפטים יוצר אווירה מסויימת.
4. מילים שונות נותנות תחושות שונות, ויוצרות תמונות אחרות אצל הקורא. לפני שכותבים תיאור אפשר לחשוב מה האווירה שרוצים ליצור, לבחור את המילים המדויקות שייצרו את התחושה הזאת, ולשלב אותן ב"ערמומיות" במשפט. (מרטין, למשל, מומחה בזה).