אוקיי
זה סיפור שכתוב ברמה טובה, ובגלל זה זה מורכב לי לתת לו ביקורת טובה, אבל הנה אני מנסה. אהם אהם:
קיים באופן התיאורים שלך איזושהי תחושה של ניתוק. בין הקורא ליואכים, או אפילו בין יואכים לעצמו. תחושה שכזו היא, כמו כל דבר בספרות, לא שגיאה או טעות, אלא כלי שימושי. העניין הוא שזה כלי שצריך לעשות בו שימוש מודע - כלומר אם לא התכוונת לייצר את התחושה הזו אזי זו בעייה. זה נגרם לרוב על ידי תיאור פסיבי של מעשים, או תיאור דברים כאילו מנקודת מבט של גוף שלישי. בפסקה להלן למשל:
יואכים קם וניגש לכיור. הוא הטביע את הראש מתחת לקילוח מגהק של מים קרים. המים לא הרגיעו את הלב שלו אבל הם עזרו לשטוף את הזיעה. חבל שלא שטפו גם את החלום. הוא נד בראשו. פעם, הוא לא היה אחד שזוכר חלומות. לאחרונה נותר בו יותר מרושם עמום שזה היה סיוט. עדיין, עם כל רגע שעבר שאריות החלום התפוגגו ותחושת אבל שטפה אותו יחד עם המים. הוא היה בטוח שהיא הופיעה בחלום, ולכמה רגעים היה נדמה לו שהיא עודנה בחיים. לא לידו, אבל במקום כלשהו בעולם. הוא סגר את הברז והזדקף, עדיין נשען על הכיור.
מבעד למראה עמד גבר עייף, טרוט עיניים. הוא היה בן ארבעים. עדיין חסון, אבל מכוסה בשכבת שומן חיוורת שהחלה להצטבר בשנים האחרונות. לפעמים השתעשע עם הרעיון של לעשות משהו בקשר לזה.
כל הפסקה הקודמת עסקה איכשהו ביואכים. בחוויתו של יואכים את הפעולות שהוא מבצע, במחשבות שמתלוות לפרטים של החווייה, סתם מחשבות של יואכים, ואילו בפסקה המודגשת נוצר הנתק - פתאום יואכים מתואר לנו, כדרך שאדם זר ליואכים היה מתאר אותו, בעוד שכביכול התיאור אמור לשקף גם במידה מסויימת את מה שמתגלגל ליואכים עצמו בראש כשהוא מביט במראה. שוב, זה לא עניין של חובה וזה ממש תלוי איזה תחושות אתה מנסה לבנות אצל הקורא, אבל שתכיר שזו התחושה שנוצרת.
אני מאוד מתקטנן פה, כי זה לא שהפסקה האחת הזו היא שיוצרת את התחושה, אלא זה מעין ניחוח כללי שמעלה הסיפור. עוד נקודה שזה דווקא מאוד חזק בה זה הצנה עם תשדיר החדשות. סיבה אחת לתחושה הזו היא התיאורים הקצרים והפאסיביים של המתרחש בטלוויזיה, עליהם כבר הסבירו לך טוב ממה שאני יכול. סיבה נוספת היא, אם תשים לב, שיואכים עצמו שוב, כאילו מנותק מהסיטואצייה. החנווני הרבה יותר פעיל מבחינה סיפורית - הוא זה שמגיב ראשון לדברים, הוא זה שמתוארות המחוות הקטנות שהוא עושה (מגרד באף וכולי). אני מקבל את זה שהוא חנווני ואוהב סתם להגיד את כל מה שעובר לו בראש, אבל אוסק פשוט נעלם בקטע הזה. אני דמיינתי את זה כאילו הוא פשוט עומד שם ושותק, בלי לשנות הבעה, בלי אפילו להתעניין בכתבה. (מה שלא נכון, כי בסוף הקטע הוא מביע מורת רוח).
הרעיון הוא כזה - המוקד של הקטע יכול לסבוב סביב החנווני, אבל צריך להיות גם חלק פעיל ליואכים. הכל נראה כאילו הוא עובר מעליו. אכפת לו מהפיגועים האלה? מעצבן אותו שהחנווני מתעקש לדבר, או שזה לא אכפת לו? יש לו איזו דעה על המשטרה בסיפור הזה? על הצלמים? על הפיגועים הסדרתיים האלה בכלל?
שוב, אני יודע שזה קטע שנועד לספק בעיקר אקספוזיציה, אבל אתה לא טורח להסתיר את זה - הסיפור כאילו מתנתק מיואכים וחוזר אליו רק בסוף הקטע.
נקודה בסיפור שבה אין את התופעה הזו זה בחלק האחרון של הפרק. הדיאלוג בין יואכים למרגרט הוא מצויין. התיאורים שם כולם נכתבים דרך איזשהו הקשר למחשבות של יואכים:
"החומר היה כל כך קרוב אם רק הזונה המיובשת הזאת תעוף מהחלון"
"הוא הרים המבט מהניירת. היכן שמרגריט ואן שלייכר ישבה קודם היתה אישה אחרת. הכתפיים שלה נשמטו והוא חשש שהיא היתה עלולה לבכות. "
"היא סיימה לדבר והביטה הצידה. אולי אמרה יותר מכפי שהתכוונה" (אולי!!!!! אתה מבין מה זה אולי?! זה לעבוד על הקורא בעיניים, וזה נפלא)
משפטים כאלה גם מתארים לנו את המתרחש, וגם מתארים לנו את התחושות והמחשבות של יואכים. עכשיו, אם אתה תיקח את אופן התיאורים האלה ותיישם אותם לכל אורך הסיפור, אף קורא לא יצליח לעמוד בפניו
טוב, חפרתי הרבה ואמרתי קצת, אבל כמו שציינתי, הסיפור סך הכל כתוב טוב, וזו ההערה הכי תורמת שאני יכול לחשוב עליה.
צ'או
זה סיפור שכתוב ברמה טובה, ובגלל זה זה מורכב לי לתת לו ביקורת טובה, אבל הנה אני מנסה. אהם אהם:
קיים באופן התיאורים שלך איזושהי תחושה של ניתוק. בין הקורא ליואכים, או אפילו בין יואכים לעצמו. תחושה שכזו היא, כמו כל דבר בספרות, לא שגיאה או טעות, אלא כלי שימושי. העניין הוא שזה כלי שצריך לעשות בו שימוש מודע - כלומר אם לא התכוונת לייצר את התחושה הזו אזי זו בעייה. זה נגרם לרוב על ידי תיאור פסיבי של מעשים, או תיאור דברים כאילו מנקודת מבט של גוף שלישי. בפסקה להלן למשל:
יואכים קם וניגש לכיור. הוא הטביע את הראש מתחת לקילוח מגהק של מים קרים. המים לא הרגיעו את הלב שלו אבל הם עזרו לשטוף את הזיעה. חבל שלא שטפו גם את החלום. הוא נד בראשו. פעם, הוא לא היה אחד שזוכר חלומות. לאחרונה נותר בו יותר מרושם עמום שזה היה סיוט. עדיין, עם כל רגע שעבר שאריות החלום התפוגגו ותחושת אבל שטפה אותו יחד עם המים. הוא היה בטוח שהיא הופיעה בחלום, ולכמה רגעים היה נדמה לו שהיא עודנה בחיים. לא לידו, אבל במקום כלשהו בעולם. הוא סגר את הברז והזדקף, עדיין נשען על הכיור.
מבעד למראה עמד גבר עייף, טרוט עיניים. הוא היה בן ארבעים. עדיין חסון, אבל מכוסה בשכבת שומן חיוורת שהחלה להצטבר בשנים האחרונות. לפעמים השתעשע עם הרעיון של לעשות משהו בקשר לזה.
כל הפסקה הקודמת עסקה איכשהו ביואכים. בחוויתו של יואכים את הפעולות שהוא מבצע, במחשבות שמתלוות לפרטים של החווייה, סתם מחשבות של יואכים, ואילו בפסקה המודגשת נוצר הנתק - פתאום יואכים מתואר לנו, כדרך שאדם זר ליואכים היה מתאר אותו, בעוד שכביכול התיאור אמור לשקף גם במידה מסויימת את מה שמתגלגל ליואכים עצמו בראש כשהוא מביט במראה. שוב, זה לא עניין של חובה וזה ממש תלוי איזה תחושות אתה מנסה לבנות אצל הקורא, אבל שתכיר שזו התחושה שנוצרת.
אני מאוד מתקטנן פה, כי זה לא שהפסקה האחת הזו היא שיוצרת את התחושה, אלא זה מעין ניחוח כללי שמעלה הסיפור. עוד נקודה שזה דווקא מאוד חזק בה זה הצנה עם תשדיר החדשות. סיבה אחת לתחושה הזו היא התיאורים הקצרים והפאסיביים של המתרחש בטלוויזיה, עליהם כבר הסבירו לך טוב ממה שאני יכול. סיבה נוספת היא, אם תשים לב, שיואכים עצמו שוב, כאילו מנותק מהסיטואצייה. החנווני הרבה יותר פעיל מבחינה סיפורית - הוא זה שמגיב ראשון לדברים, הוא זה שמתוארות המחוות הקטנות שהוא עושה (מגרד באף וכולי). אני מקבל את זה שהוא חנווני ואוהב סתם להגיד את כל מה שעובר לו בראש, אבל אוסק פשוט נעלם בקטע הזה. אני דמיינתי את זה כאילו הוא פשוט עומד שם ושותק, בלי לשנות הבעה, בלי אפילו להתעניין בכתבה. (מה שלא נכון, כי בסוף הקטע הוא מביע מורת רוח).
הרעיון הוא כזה - המוקד של הקטע יכול לסבוב סביב החנווני, אבל צריך להיות גם חלק פעיל ליואכים. הכל נראה כאילו הוא עובר מעליו. אכפת לו מהפיגועים האלה? מעצבן אותו שהחנווני מתעקש לדבר, או שזה לא אכפת לו? יש לו איזו דעה על המשטרה בסיפור הזה? על הצלמים? על הפיגועים הסדרתיים האלה בכלל?
שוב, אני יודע שזה קטע שנועד לספק בעיקר אקספוזיציה, אבל אתה לא טורח להסתיר את זה - הסיפור כאילו מתנתק מיואכים וחוזר אליו רק בסוף הקטע.
נקודה בסיפור שבה אין את התופעה הזו זה בחלק האחרון של הפרק. הדיאלוג בין יואכים למרגרט הוא מצויין. התיאורים שם כולם נכתבים דרך איזשהו הקשר למחשבות של יואכים:
"החומר היה כל כך קרוב אם רק הזונה המיובשת הזאת תעוף מהחלון"
"הוא הרים המבט מהניירת. היכן שמרגריט ואן שלייכר ישבה קודם היתה אישה אחרת. הכתפיים שלה נשמטו והוא חשש שהיא היתה עלולה לבכות. "
"היא סיימה לדבר והביטה הצידה. אולי אמרה יותר מכפי שהתכוונה" (אולי!!!!! אתה מבין מה זה אולי?! זה לעבוד על הקורא בעיניים, וזה נפלא)
משפטים כאלה גם מתארים לנו את המתרחש, וגם מתארים לנו את התחושות והמחשבות של יואכים. עכשיו, אם אתה תיקח את אופן התיאורים האלה ותיישם אותם לכל אורך הסיפור, אף קורא לא יצליח לעמוד בפניו
טוב, חפרתי הרבה ואמרתי קצת, אבל כמו שציינתי, הסיפור סך הכל כתוב טוב, וזו ההערה הכי תורמת שאני יכול לחשוב עליה.
צ'או