ברק, יש הרבה דברים שאתה לא......
מבין, כי אתה לא נמצא בצד השני. אנחנו לא מכירים את הצד שלה, אתה אומר את מה שאתה אומר, מי יודע כמה ממה שאתה אומר נכון, וכמה אתה אומר מתוך כעס על מה שאתה עובר עכשיו. כשאישה נכנסת להריון, הדברים על פני השטח משתנים, אני תמיד אמרתי שאם אני אכנס להריון, אני לא ישאיר, וכשנכנסתי להריון היה לי קשה לבצע, בכיתי המון לפני, קיוויתי שהדברים ישתנו, כבר לא רציתי להפיל, רציתי שיקרה נס, שהוא יגיד שנגדל אותו יחד, אבל ידעתי שהוא לא רוצה, הוא במצב דומה לשלך, הוא נשוי, יש לו שלושה ילדים, הילדים שלו כבר אחרי צבא, הוא חי עם אשתו כמו שותפים לדירה, לא מעבר לזה, אני כל יום פוגשת אותו, הוא נותן לי מעל ומעבר (לא חומרית) מאוד תומך ואוהב, יש לו את הסיבות שלו מדוע הוא לא מתגרש, למרות שאני לא מבינה אותם. החלטתי שאני לא אביא את הילד לעולם, לא רוצה ילד שיגדל בלי אבא (האבא של הבן שלי הפסיק לבוא לראות אותו, ואני רואה מה עובר על הילד שלי וכואבת) לא רוצה שגם הילד הזה יעבור את מה שהבן הגדול שלי עובר, למרות שאוליי פניי הדברים היו משתנים אם הייתי משאירה, אבל לא רציתי לקחת סיכון, לא רציתי לאבד אותו, ולא רציתי שזה יקרה כך, הלוואי שהוא היה רוצה אותו. בסוף לא השארתי, ואתה לא יודע מה אני עוברת עכשיו, הכאב הרגשי קשה מנשוא, אני מרגישה כמו רוצחת, אני מרגישה כאילו משהו בתוכי מת, איזה זכות הייתה לי להחליט בשבילו אם להשאיר אותו בחיים או להרוג אותו? שם, איפה שעשיתי את זה, הרגשתי שאני במשחטה, התחלתי לבכות, התפללתי בתוכי שהרופא יאמר שהוא לא יכול לעשות את זה מסיבות רפואיות, והוא, כנראה שהרגיש שאני לא רוצה, ושאל שוב אם אני בטוחה במה שאני עושה. ואחרי זה, לא יכולתי להפסיק לבכות, זה כלכך כאב, זה עדיין כואב, לא יודעת אם אי פעם זה יפסיק לכאוב, וכל פעם אני נזכרת בך סופה, ואומרת לעצמי, איזו כוח יש לך להחליט את מה שהחלטת, ואני כבר לא יודעת מה מצריך יותר אומץ, להשאיר ולהתמודד עם כולם, או להפיל ולהתמודד עם הכאב שלך לבד. הרגש/קשר אל הילד שלנו מתחיל ברגע שאנחנו הנשים כבר יודעות או מרגישות שאנחנו בהריון, אצל הגברים הרגש/קשר הזה עם הילד מתחיל אחרי שהוא נולד. הרבה פעמים קשה לגברים לראות ולהרגיש, או להבין מה אנחנו מרגישות אל מה שיש לנו בגוף, וזה יצור חי שגודל שם בפנים. אני לא מסכימה אתך ברק על המונח גניבת זרע, היא לא הכריחה אותך לשכב איתה, היא לא אנסה אותך, ואני בטוחה שהיא לא לקחה את הזרע מהקנדום שזרקת לפח אחרי המעשה, ותגיד תודה שזה הריון ולא איידס, אחרת החיים שלך באמץת היו נהרסים. היום שאני אחרי, אני מתחרטת שעשיתי את זה, אני מקווה שעם הזמן אני אוכל לומר שלא טעיתי. זהו, שפכתי את מה שיש לי לומר, את מה שאני מרגישה, וזאת הדיעה שלי. והיום אני לא רושמת באהבה, כיום יש בי המון כעס כלפי עצמי.
