הרהורים

[מאיה ורוני]

הרהורים ../images/Emo12.gif

קודם כל התנצלותי הכנה על שלא הייתי פה המון זמן, אני מוצאת שהימים שלי עמוסים ובסופם אני קרועה מעייפות, יתכן שזו גם ההנקה אליה אני דבוקה ממש בכל כוחי כולל שתי שאיבות בעבודה. בכל מקרה, לא זה הנושא שעליו רציתי "להרהר". פתאום שמתי לב, בתור מי שתמיד היתה קיצונית בנושא צפיפות ילודה , דהיינו ילדים בהפרש קטן מדי, שהדעה שלי הולכת ומתמתנת. בעבר לא הבנתי איך עושים את זה, איך נשים עם שלושה ארבעה וחמישה ילדים בתור מספר מועט של שנים מסתדרות להן ולמה הן לא דואגות לזה. נתקלתי בהמון מקרים של מחשבה ש"יהיה בסדר" ופשלות למיניהן שיצרו ילדים חמודים בהפרשים קטנים. חשבתי שאני אעשה הכל כדי שאצלי זה לא יקרה. היום יצא לי לדבר עם אם כזאת, בהריון רביעי כשהגדול שלה בן 6 וחצי. עניין אותי לדעת מה היא חושבת, איך היא מרגישה עם זה ומסתבר, שלמרות שהוא היה מאד לא מתוכנן, היא מסתגלת לאיטה לרעיון וטוענת בתוקף שהילדים שלה מעסיקים ,משעשעים ובעיקר נהנים איש מאחיו. פתאום שמתי לב שבזמן האחרון המחשבה על ילד נוסף מדגדגת לי. זה כבר לא נשמע נורא כל כך, אני לאט לאט מתרגלת לרעיון שאם זה יקרה איכשהוא, אני לא אצטער על זה. זה לא אומר שאני רצה לעבודה, סתם הרהרתי בקול. מה אתן חושבות?

 

[משוש30]

אני איתך ../images/Emo24.gif

אם לא יהיה פאנצ'ר לפני אנחנו מתחילים לעבוד על הבא בפברואר...

 

[sipi1]

זה השלב הראשון בדרך לילד/ה הבא/ה

בשיא הרצינות ! ברגע שאת מתחילה לחשוב שלא תצטערי אם זה יגיע, מהר מאד תרגישי שאת רוצה שזה יגיע. מזל שהטבע נותן כמעט שנה מרגע ההחלטה ועד שנוסף עוד ילד למשפחה, כך אפשר להתרגל לרעיון ולהתכונן לקראתו. (ובתור אמא למשפחה גדולה, אני יכולה לאשר כל מילה של חברתך. אפילו כשהם היו קטנים וצפופים וזה לא היה פשוט - היתה גם הרבה הנאה, לכולנו).

 

[מאיה ורוני]

השתגעת? רק עכשיו חזרתי לעצמי

סוף סוף אני נכנסת לבגדים מידה 38 , הייתי בטוחה שזה לעולם לא יגיע! לא, אני לא קרובה לזה והוכחה לכך כאמור היא אובססית ההנקה שלי , אותה אני משמרת בכל מחיר (והמחיר די גבוה נכון לימים אלה) . בכל מקרה, ימים יגידו..

 

[sipi1]

../images/Emo6.gif

לא התכוונתי להלחיץ

כל דבר בזמנו, פשוט הצעד הראשון לילד נוסף אצלי - תמיד היה דומה למה שתיארת...

 

[ט ו ל י ל ה]

אני דווקא מרגישה הפוך. בתור אחת

שגדלה במשפחה של ארבעה ילדים שההפרש ביננו הוא שנה ושלושה חודשים אחד מהשני תמיד חשבתי שגם אני רוצה בדיוק ככה. כשנולדה לי שירה ולמרות גילי המופלג בזמן לידתה (35) לא יכולתי לחשוב על עוד ילד. ואחרי שנה וחצי התפנצ'ר לי היריון - הייתי בדיכאון גדול. הרגשתי שאני רוצה עוד זמן איתה לבד (אולי בגלל זה גם הייתה לי הפלה). רק עכשיו, כשילדתי לפני שלושה חודשים וההפרש ביניהן הוא שלוש וארבעה חודשים אני מרגישה טוב. לי אישית קשה לראות איך אפשר לעמוד בהפרשי גילאים קטנים אבל זה עניין כל כך אישי. לא מקנאה בכל מקרה.

 

[אמא של פילפילון]

../images/Emo12.gif אוי, ציפי, כמה שאת צודקת

והמבט הנדהם הוא לא כי לא ידעתי את זה קודם, אלא שנראה לי שהגעתי לשלב הזה מוקדם מן הצפוי הפעם. מצד אחד ברור לי הילד הרביעי קל משמעותית מן המעבר להורות או מהמעבר לשני ילדים ומצד שני אני בהתלבטות קשה. ראשית, אני חושבת (עדיין) שמגיע לקטן מספיק זמן להיות "הקטן" וכן שהוא צריך כבר להיות גמול (מציצי, לא מחיתולים) לפני ההריון הבא, ואין לי רצון לגמול בקרוב (אני יודעת על הנקה בהריון, אבל לאור הנטיה שלי לצירים מוקדמים זו לא אופציה אצלנו) שנית, אני יודעת שתסריט של אמא מתאשפזת הוא לא מדע בדיוני וילד קטן מתקשה לעמוד בזה (למרות שאני איתנה בדעתי להעביר את ההריון הבא בשעמום רפואי נטול דרמות). ומנגד לזה: אני רוצה למופלטה אח/ות בהפרש של עד שנתיים וחצי שלוש ומכיוון שהריון עלול לקחת יותר מתשעה חודשים אולי כדאי לא להתמהמה. כנראה שבסוף נעשה משהו באמצע, ואני אחכה פחות משנה נוספת, אבל לא אתחיל כבר עכשיו.

 

[תומרלי]

תגובתי להרהורייך

מאז ומתמיד הצהרתי שארצה את ילדיי, לפחות השניים הראשונים, בהפרש קטן זה מזה, כי זה מקסים בעיניי לגדול כך. אני רואה את זה אצלנו בבית ואנחנו כולנו חברים טובים וחלק מזה זו פשוט העובדה שאנחנו בהפרש גילאים קטן זה מזה. עכשיו, אחרי הלידה הטראומטית לפני כחמישה חודשים אני חושבת שקודם אטפל בעצמי ואח"כ נעבוד על ילד נוסף וזה יקח קצת זמן. בכל אופן, ילדים בהפרש קטן זה מזה - זה מקסים עם כל הקושי שבדבר.

 

[נעמולה]

הרהורים על הריון נוסף?!

אני מעריצה אותך שאת חושבת על הריון נוסף, לידה נוספת וילד נוסף בקרוב. אם התחלת להרהר בכך בקול רם אין לי ספק שזה יגיע ותהיי בהריון מהר ממה שאת חושבת. אני בדעה הפוכה. אני רוצה מרווח בין הילדים, אני רוצה להנות ולמצות את הילד הראשון לפני שאני נכנסת לזה שוב. אני רוצה לחזור לעצמי, לישון קצת בלילה. בשנה וחצי האחרונות הייתי בהריון. אני רוצה להנות ממה שיש לחנויות בגדים רגילות להציע. החשיבה הזאת ליוותה אותי עוד לפני ההריון הראשון ומה שעברתי בעקבותיו, והיום יותר מתמיד אני מחוזקת בדעה שאין למה למהר. אני מטורפת על עומר, אבל יש לי כוונה לתת לו להיות בן יחיד בתקופה הקרובה (וגם היותר רחוקה)

 

[פשושולה]

לחלוטין איתך. רוצה להינות מעדן לבד

עוד כמה שנים טובות (והייתיע מוסיפה אם בכלל יהיה עוד ילש, אבל אני יודעת שיהרגו אותי כאן, אז אולי נשאיר את הנושא פתוח...)

 

[דמעות של מלאכים]

לי היה ברור שלא יהיה הפרש קטן

ואכן, ההפרש בין סיון לנועה תוכנן ל- 4 שנים וכך היה (טוב, היה שלוש שנים ו- 11 חודשים, אבל מי סופר

). אולי ההפרש הזה תוכנן ממחשבות אגואיסטיות אבל אנחנו שלמים איתו. אגב - גם הפרש כזה לפעמים יכול להיות קשה כי זה פתאום בבת אחת לחזור לחיתולים ולבקבוקים, בעוד שהגדולה כבר גמולה לגמרי משניהם. לסיום, סיפור קטן על הפרשים צמודים בין ילדים: אני מכירה מישהי שנכנסה להריון מתוכנן כשהתינוקת שלה היתה בת שלושה או ארבעה חודשים. היא ילדה את התינוקת השניה חודש לפני שילדתי את נועה. לפני כמה חודשים פגשתי אותה ואני רואה אותה עם בטן של הריון מתקדם... מסתבר שההריון הזה, השלישי, לא מתוכנן ובכל זאת הם החליטו להמשיך אותו. נולד להם בן לפני חודש.

 

[ט ו ל י ל ה]

אמא'לה!

 

[דמעות של מלאכים]

כן, צריך הרבה אומץ למשפחה כזאת

בהפרשים כאלה צמודים - ואני מעריצה אותם ומצדיעה להם על כל הכוחות שיש להם. אני לא הייתי מסוגלת להפרש קטן מ- 4 שנים וזה ההפרש בין הבנות שלי.

 

[מ ת י ל ד ה]

ואם כבר סיפורים :

חברים שלנו נכנסו להריון לא מתוכנן כשהילד היה בן 3 חוד', ונולדו להם תאומים!!! זה כמו שלישיה! אי אפשר להתחיל לתאר את הטירוף אצלם בבית...

 

[דמעות של מלאכים]

../images/Emo5.gifעכשיו הצלחת להבהיל אותי...

וכתוצאה גם כואבת לי הבטן (לא יודעת למה, אבל דיבורים על הפרשים צמודים בין ילדים גורמים לי לכאב בטן. נקודה למחשבה או לא

)

 

[boringvered]

אני מודה ש

אנחנו חושבים על זה כבר, אבל אצלי קיימים אילוצי גיל... ואולי הייתי עושה מרווח מסויים... אם כי, לא קיצוני במיוחד. אצל אחותי יש מרווח של פחות משנתיים ובעיני זה נראה קשה, אבל חלק מזה גם קשור לאופי הילדים ולאופי העבודה של האם, ולאופי ההורים עצמם.... אני חוששת מזה ורוצה את זה בו זמנית. יודעת שאח"כ הקרבה בין האחים היא דבר נפלא. ושהקשיים הם בהתחלה... חוששת בעיקר כרגע מהריון תוך כדי דאגה לצרכים של ילדה קטנה. העייפות של ההתחלה, הכבדות של הסוף... שלא לדבר על כל מיני הפתעות לא צפויות, וגם אח"כ, לטפל בעצם בשתי תינוקות.... אבל, מקווה להפנים את המצב ולהסתגל אליו. בזמנו גם חששתי מאוד מלהיות אמא לילד אחד בלבד... ולהתמודד עם תינוק.

 

[אמא של פילפילון]

אני חושבת שאופנת הצמוד חוזרת

בעיקר בגלל אילוצי גיל של נשים רבות. יותר ויותר אני פוגשת ילדים בהפרש של שנה וחצי עד שנתיים. בעבר פגשתי פחות. אישית, אני רוצה ארבעה (כן ירבו) ואני חשבתי להרות בכל פעם שהקטן/נה בן/בת שנתיים. באיש חשב שצריך צמד- מרווח (שנתיים וחצי שלוש הפרש) ואז הפוגה ושוב צמד. כרגיל, יצא (בינתיים לפחות חלקית) מה שהוא רצה. במשפחה שלי יש הפרש קטן (שנה וחודשיים) וזה קשה מאוד בהתחלה אבל משתלם מבחינות רבות אחר כך. לגבי אני זוכרת שבהתחלה חשבתי שכאשר הסופגניה תהיה בת שנה אהרה שוב, אבל אז ראיתי במה גידול ילד כרוך והחלטתי לחכות קצת. כאמור לעיל, הפעם אולי אחכה קצת פחות, אבל הפרד ממש קטן כבר לא יהיה לנו (המופלטה סוגר שנה בקרוב). והכי חשוב: אין ממש הפרש "נכון" בין ילדים, אם כי גם המחקר הפסיכולוגי וגם הרפואי ממליצים להרות לאחר קצת פחות משנתיים. ועדיין, השונות האנושית היא גדולה ויש מגוון דעות וסיפורי הצלחה וכשלון בכל הפרש הנתון (אחים שלא מדברים בשל קרבת הגיל לעומת אחים דבוטקים רגשית בשל קרבת גיל). לטעמי, כל ילד שנולד מאהבה אמיתית הוא מבורך בזמנו.

 

[מאיה ורוני]

בגדר הרהורים בלבד

שלא תבנה לא נכון, אני ממש לא בכיוון כרגע, רק שיוצא לי לפעמים להתחיל לחשב מתי כן. אם פעם חשבתי שאני רוצה הפרש של לפחות שנתים שלוש , אני מתחילה לחשב מתי שירי תהיה בת שנתים ואם שנתים הכונה להחל משנתים או בשנתים. משחקי המחשבות הללו גורמים לי להבין שאני מוכנה לרעיון שזה יקרה מתישהוא והזמן טס לו . אבל שוב, לא עכשיו, תנו לי להנות מבגדי ה- 38 שלי עוד קצת ..

 

[מעיןבר]

לא יודעת איך יענות

מצד אחד, קצת מתחיל לדגדג לי, מצד שני מצבנו הכלכלי הוא כזה שאסור לי אפילו להתחיל לחשוב בכיוון. גם עדין קצת מוקדם לי מדי... אני רוצה רוותח של לפחות שנתיים וחצי - במיוחד אחרי לילות כמו זה שעבר עלי

 

[טיפוטף]

לי יש הפרש קטן ביןהגדולים - שנה ו7

ואיך היה? קשה אבל כייף. אני קצת (טוב הרבה) טיפוס שאוהב לעשות את הדברים רק בדרך שלו ולא מקשיב לשום עצות, אז ברור שלא הקשבתי לכל הנשמות הטובות. אבל באמת נורא רציתי עוד ילד, זה לא היה עניין של לעשות דווקא למישהו. והיה קשה, אבל מאידך מחשל וממלא בטחון. כלומר, ההרגשה היא שאין משהו שאני לא מסוגלת לעשות, ככל שהדברים תלויים בי. לגבי ההתפתחות האישית של כל אחד מהם, האם פגעתי במישהו מהם בכך שההפרש ביניהם קטן - אני בכלל לא חושבת במונחים האלה. כלומר, אני חושבת שעל כל שיקול כזה אפשר להביא אלף מנגד, כי מצד שני הם קיבלו המון מהרווח הקטן הזה. הקשר ביניהם באמת יחיד ומיוחד. ביני לבין אחי יש שלוש וחצי שנים, ואיזה קשר היה בינינו כילדים? כמעט כלום. כי זה באמת הבדל גדול מכדי שאפשר יהיה למצוא שפה משותפת, משך שנים רבות. היום כמובן שאין שום הבדל והיחסים טובים מאי פעם. אבל גם זה עניין של נסיבות חיים מאוד מאוד מיוחדות ולא שגרתיות. בכל אופן, אני בדיעה שכל אחת צריכה ללכת עם תחושת הבטן שלה... יש שיקולים כמו גיל או בעיות פוריות ידועות שהם כמובן פקטורים מאוד מאוד חשובים. אבל אם זה לא המצב, אז לדתעי צריך פשוט לזרום עם ההרגשה. מרגישים שזה הזמן, יאללה. לא מרגישים, אז לא. אל דאגה, הרצון בסוף מגיע. גם אני, אחרי שנולד השני, לא הייתי מאמינה שאי פעם ארצה בעוד ילד. כעבור 3.5 שנים, הגיע החשק, ובמלוא עוזו. וכשאצלי זה מגיע, זה פשוט חזק ממני.