הריון שני, לידת בית שניה

[עיגולית]

הריון שני, לידת בית שניה

שלום לכולם, אני חדשה פה, ואני כל כך שמחה שיש פורום כזה, כי אולי, זה אומר שכל הענין צובר תנופה וכיוון מעניין... בכל אופן, אני עיגולית, בתחילת הריון שני, את הלידה הראשונה, לפני ארבע שנים, ילדתי בבית עם רונית ספראי קופליס, לידה מדהימה, אולי לכשיהיה לי יותר זמן, אספר פה את סיפור הלידה שלי. רציתי לשתף אתכם במשהו מוזר, ואולי לא... בהריון הראשון היו הרבה לבטים על לידת בית, חששות, שאלות וכו' וכו', ועכשיו שאני שוב בהריון, ציפיתי שהבחירה בלידת בית תהיה קלה יותר, ומוזר, אבל לא???!!! שוב אותם חששות ושאלות, ואולי, אבל אם... זה נורא מוזר לי, איך זה נראה לכן? אם יש פה מישהי שעשתה לידת בית שניה, אשמח לשמוע איך זה היה בשבילה.

 

[סטיוויה]

אני ממש מבינה אותך (וברוכה הבאה)

בהריון השני בחרתי בלידת בית שבסוף נגמרה בלידה בבית חולים. ובהריון השלישי היה לי ברור שאני רוצה ללדת בבית אבל תמיד יש מחדש פחדים או חששות.כל הריון הוא עולם שלם בפני עצמו ואנחנו מגדלות בתוכינו נשמה עצמאית.וגם לא נשכח שהביקורת מסביב לא משתנה וההפחדות לא מפסיקות ולמרות שאנחנו ילדנו בבית ואנחנו יודעות כמה זה נפלא אנחנו גם רגישות וחשופות.ותמיד יש הרגשת אחריות ורוצים לבחון מחדש את היכולת לשנו לקבל אחריות מלאה על מה שלא יקרה. בכל מקרה,אני יכולה לומר לך שמה שעזר לי היה "לעשות שלום" עם רעיון הלידה בבית חולים. זאת אומרת,לא ממש רציתי ללדת שם אבל גם ידעתי שאם אצטרך להגיע לשם לא אגיע ממקום חלש ופגיע. וזה נתן לי את הכוח ללדת שוב בבית.

 

[מבשלת בבטן]

מזל טוב וברוכה הבאה ../images/Emo13.gif

אני לפני לידה ראשונה, אז לא יודעת לענות לגבי לידת בית שניה. מה שכן, אני מאוד מסכימה עם מה שסטיוויה כתבה, ברגע שאני השלמתי עם בית החולים כמקום שלא מאיים עלי והוא לא "אויב" שלי, במידה ואעבור אליו, הרגשתי הרבה יותר נינוחה עם לידת הבית והרגשתי הרבה יותר מחוברת לזה ושזה בא ממקום אמיתי וטוב. עקב כך, הרבה חששות נעלמו. או כמו שהמיילדת שלי מגדירה את זה- ללדת בבית מהאהבת מרדכי ולא משנאת המן... זה נראה לי די לגיטימי שיש חששות, סה"כ גם עבר די הרבה זמן מאז הלידה הראשונה. אולי יעזור לך להיזכר בפרטי הלידה הראשונה שלך ובכמה שהחוויה הייתה טובה ומעצימה ושעכשיו יכול להיות "שידור חוזר" של החוויה (לא מכירה את סיפור הלידה שלך אבל לפי מה שהבנתי מהודעתך, זו הייתה חוויה טובה מאוד). בכל מקרה, את כמובן מוזמנת לשתף בכל הלבטים והחששות ונשתדל לעזור כמיטב יכולתנו!

 

[ט ו ש ה]

תשובה של "חסרת ניסיון"

היי עיגולית, ברוכה הבאה ומזל טוב. אז ככה, אני לא ילדתי בבית, ואני אפילו עוד לא בהריון, אבל היה לי הכבוד ללות את POOH שכותבת כאן בלידת הבית המקסימה שלה, ועכשיו - אחרי תקופה של העתמקות והרבה קריאה והבנה של הנושא ברור גם לי (וגם לבעל שהשתכנע בשעה טובה ומוצלחת...) שאנחנו נלד בבית בתנאי שהתנאים יאפשרו את זה. אני מסייגת כי אני סובלת ממצב רפואי שעלול להוות בעיה בזמן לידה, ועד שלא נעמוד בסיטואציה לא נדע אם באמת יש בעיה. מה הנקודה שלי? הענין הוא שלמרות שעכשיו אנחנו בטוחים שזה הדבר הנכון בשבילנו ישנה אפשרותו שברגע האמת עדיין יהיו היסוסים, חששות, ומחקר מחודש, ויתכן גם שההחלטה תשתנה בסופו של דבר. אני חושבת שהפחד או החשש או... איך שלא תרצי להתייחס למחשבות האלה הן לא משהו ששייך רק ללידה ראשונה. לידה - כל אחת - היא משהו חדש ושונה, כי הרי כל מי שילדה כבר יותר מילד אחד יכולה להגיד שאין לידה אחת דומה לשניה, ולכן אפשר להבין שישנם חששות וופחדים גם בסיבוב מס' 2. מה גם שבלידה שניה ישנם שיקולים נוספים שלא היו בלידה הראשונה (כמו איפה יהיה הילד/ה הגדול/ה). לכן, נראה לי שהפחד מובן לחלוטין, ורק חשוב להזכר בכל הדברים שהובילו אתכם למסקנה המקורית בלידה הראשונה. שיהיה בהצלחה

 

[רודפת העפיפונים]

אולי תחלקי ספציפית את החששות

ואז אפשר יהיה לנסות לעזור. אני כמוך עומדת בפני לידת בית שניה, בלי שום לבטים, רק קצת פחד מהכאבים. כמוך גיליתי שאכן ללידה שניה נדרשת שוב כל ההכנה הנפשית ואני עושה אותה בעיקר בעזרת קריאה וחשיבה על כל הנושאים הרלוונטיים. עזר לי גם לדבר שוב עם המיילדת שילדתי איתה ושאלד איתה שוב. קצת עם האנשים שליוו אותי. אגב בניגוד למה שכתבו לך, אותי כן מחזק גם העניין של כמה זוועות קורות בבית חולים, בהחלט. זה עוזר לי להבחין בין הבחירות. כמו שכתבתי רק עכשיו לסקסי ניין על החברות שלי שילדו כעת ואחת גמרה בקיסרי (למרות שרצתה טבעי, היתה בחדר טבעי, רצתה בלי אפידורל אבל ב - 7 לקחה אותו). למעשה אני לא בטוחה שאם הייתי בבית חולים לא היתי לוקחת אפידורל ב - 7. אכן זה כואב ודי סיוט. אבל בבית אין ברירה כזו ואז הכל מתקדם משם מהר (לעומת - נעצר לחלוטין הרבה פעמים בבית חולים). סיפורי לידת בית שניה קל למצוא, חפשי באתר אמנות הלידה יש המון סיפורים, גם כאן, וגם בספר של אילנה. כמעט בוודאות זה אמור להיות קצר יותר. חלק אפילו אמרו שפחות כאב.

 

[עיגולית]

פחד ספציפי, מהלא צפוי

האמת שגם אותי מחזק סיפורי בית החולים, כל כך ברור לי שזה לא המקום בשבילי, נראה לי שהכי מטריד אותי כרגע זה עניין הדברים הלא צפויים, שתמיד אנשים מתקילים אותך מסביב, מה תעשי עם יקרה לך מה ששקרה לי... אני שונאת לחזור על הזוועות כי גם נראה לי שאנשים אוהבים יותר סיפורי זוועות מסיפורי לידה מדהימים. גם ברור לי שלכל אחת הסיפור שלה והוא מאוד קשור למבנה האישיות שלה, למה שהיא מאמינה, לחיבור שלה עם הגוף שלה וכו' וכו'... ועל זה אני מסתנכת, אני כל הזמן מנסה להפריד בין הסיפורים השונים, לסיפור שלי. לי אין פחד מהכאב, דווקא שם אני סומכת על עצמי מאוד, בלידה הקודמת זה כאב לי מאוד, ואני אפילו זןכרת מחשבה ש"אני לא מכניסה את עצמי שוב למצב הזה", ובכל זאת, כרגע זה לא מטריד אותי, אולי בגלל שאני רק בתחילת השבוע ה -16. אני אשמח לשמוע על הלידה הראשונה שלך, מי היילדת?

 

[mise]

רציתי להעיר לגבי סיפורי הזוועה.

שמתי לב גם כן שיש אנשים שיש להם נטיה לספר סיפורי זוועה לנשים בהריון, בלי קשר אם הן מתעתדות ללדת בבית או לא. כמובן שמי שמצהירה כי יש לה כוונות ללידת בית, הסיפורים מחמירים. זה חוסר טאקט משווע ואצלי מעורר ממש בוז על גבול הסלידה. במצב כזה, שהייתי קולטת שבן אדם (בד"כ נשים..עוד לא קרה לי שגבר סיפר לי סיפור זוועה בהריון

) מתחיל עם סיפור כזה, הייתי קוטעת אותה ואומרת: "סליחה, את רואה את הבטן הזו? אז היא לא נפוחה מגזים. תודה". פשוט אל תקשיבי. את לא צריכה לשמוע סיפורי זוועה גם אם את מתכוונת ללדת בבית וגם אם לא. זה לא מגיע לך ולא מתאים למצבך. אשה בהריון צריכה לדאוג למצבה הרוחני/נפשי/פיזי, כי מועקה שלה, היא מועקה של עוד אדם. עליך לעשות דברים שאת אוהבת, לשמוע מוסיקה טובה, להמצא בחברת אנשים שעושים לך טוב, עד כמה שאפשר - ואם לא - פשוט לשים להם גבולות. כי את אמא ואת לביאה ששומרת על הגורים שלה, גם בעודם בבטן. כרגע כל מה שאת זה גם מה שגדל ומתפתח ברחמך. שיהיה לך הריון נעים וקל ודרך צלחה בכל מה שתבחרי (עם עדיפות ללידת בית

)

 

[עיגולית]

תודה לכן

זה נכון, יש כמה דברים שאני מקפידה עליהם בהריון: 1. לא להקשיב לסיפורי זוועה 2. לדבר רק עם אנשים שפויים שהפחד לא מסנוור אותם 3. ולעשות כל הזמן הפרדות בין הסיפורים מסביב לסיפור שלי נראה לי שהבנתי שהפחד שלי מלידת בית שניה, לא ממש קשור ללידת בית, אלא ללידה באופן כללי, זה נכון, וההבהרה הזאת הרגיעה אותי, כי באמת לפחד, זה חלק מהתהליך, אז אני בסדר, אני בתהליך. תודה לכן

 

[רודפת העפיפונים]

הזוועות קורות כי זה בבית חולים

אני לא מהאנשים שיכולים/רוצים להתעלם מסיפורי זוועה (להיפך אני אוהבת לבסס את עצמי על כמה שיותר מידע), אבל את יכולה להקשיב טוב לסיפורי הזוועה, ולשים לב לכך שרובם, רובם, רובם קרו בגלל שכל העניין היה בבית חולים. בד"כ מעורב בעניין אפידורל (מעכב, כמובן...), מוניטור (עתיק ואולי מזייף, וגם אם הוא תקין, הוא לא אמין לפי הסטטיסטיקות), שכיבה על הגב, אוירה לא תומכת, הסטריה מיותרת של הצוות ו"רפואה הגנתית", ובכלל, כל הקומפלקס של בית החולים והעיכוב והצרות שהוא גורם. בגלל זה היו זוועות. עובדה שבבית אחוז הזוועות כל כך נמוך שאפשר פשוט להתעלם ממנו. בעצם התשובה ל"מה תעשי אם יהיה לך מה שהיה לי" היא "זה לא יקרה, כי אני לא אהיה באותו מקום שגורם צרות". אני ילדתי אצל אילנה בלידה קצרה, כואבת ביותר ודי טראומטית, אבל התגברתי על הטראומה ועכשיו אני "בונה" על קצר יותר! שוב אצלה כמובן.

 

[עיגולית]

לי היתה לידה בבית מדהימה..

עם רונית, לידה של 6 שעות, מרגע שהצירים התחילו על אמת... לידת מים שזרמה מדהים, בלי שום פחד, רק ציפייה והתרגשות, נכון שהיו לי שעה וחצי צירי לחץ שכאבו חבל על הזמן, אבל בלי תפרים וקרעים... באמת הכל זרם מדהים כולם היו מכוונים, ואני יודעת וזוכרת שגם בהריון הזה היו לי חששות ופחדים וכל זה, אבל עמוק ידעתי שהגוף שלי ואני נעמוד בזה בגבורה.

 

[איימי שפירא]

גם לי לקראת הלידה השניה היו

הרבה יותר חששות מאשר לפני הראשונה. אני חושבת שזה בגלל שקשה להאמין שאם פעם אחת זה הלך והלך מדהים, זה יכול לקרות שוב באותו האופן.

 

[mise]

אז החששות האלה רלוונטים

גם לבי"ח. כלומר, סביר שיהיו חששות גם לנשים היולדות בבי"ח לידת משככי כאבים וכו'.

 

[עיגולית]

נראה לי שאני הולכת להרפות מהמחשבה

של בית או אל בית... זה נורא רחוק עדיין, ותלוי בהמון דברים שעדיין לא קרו, אז חששות יש, ואצלי הן מנוקזות לשאלה הזאת, ונראה לי שזה לא הזמן להתבחבש עם זה. איימי, אם בפעם הראשונה הלך לך נהדר, אז גם בפעם השניה, אפילו מהר יותר, זה נשמע כאילו את מפחדת שמישהו "יעניש" אותך על זה שהלך לך טוב, אם את דואגת מאלוהים, אז תרגעי, אלוהים לא מעניש, הוא בטח שמח בחלקך, ורוצה רק שיהיה לך טוב. לאמא שלי היו שלוש לידות טבעיות (טוב אז לא היה משהו אחר) מדהימות, בזו אחר זו, זה אפשרי, תאמיני בעצמך, ותסלקי אמונות תפלות.

 

[עיגולית]

איימי קראתי שוב... התבלבלתי

ועכשיו הבנתי... סווורי, כבר היתה לך לידה שניה. חשבתי שאת לקראת... התבלבלתי. דווקא, יש לי תחושה פנימית שהלידה השניה תהיה מהירה יותר.. וקראתי שאצלך באמת זה היה בחצי זמן? איך זה? פוחדים פחות? מתמסרים לזה? יודים לאן הולכים? אגב, ילדת בבית?

 

[איימי שפירא]

עיגולית - אכן ילדתי בבית גם את השני

הלידה היתה קצרה יותר. באמת פי חצי. האמת היא שכאב לי יותר בשלב צירי הלחץ בהשוואה ללידה הראשונה. וגם מחקרים מראים ששלב 2 בלידה שניה כואב יותר (אני מקווה שאני לא מלחיצה פה אף אחת) וזה באמת הגיוני. הסיבה לכך היא שמחד הראש של התינוק פוגש רקמת נרתיק ופתח נרתיק שכבר נמתחה בעבר לממדים הרצויים אך דווקא בגלל אותה גמישות זה קורה יותר מהר ואין זמן להתאושש. כך הרגשתי שזה היה יותר אינטנסיבי. הטרייד אוף היה ששלב הלחיצות באמת היה קצרצר (משהו כמו 3 לחיצות). ואני דווקא פחדתי יותר מהלידה השניה, כי ידעתי לקראת מה אני הולכת וגם הייתי צריכה לסגור את הפנטזיה של להיות אמא של רק ילד אחד ולחלוק את עצמי. יותר מהלידה עצמה, המשמעות של השינוי הזה היתה קשה לי הרבה יותר. כל כך קשה שכאשר התחילו לי צירים בפעם הראשונה הם נפסקו כי הגדול היה בבית והיה קשה לי ל"היפרד". כנראה שהמתח היה כל כך גדול שזה הפסיק את הצירים. היה לי ממש קשה להתמסר לצירים, אבל זה קשור אליי ולקונסטלציה שהייתי בה באותה תקופה. זה מאוד אינדיבידואלי.

 

[עיגולית]

יותר כואב מצירי הלחץ שהיו לי???

האמת שמהכאבים אני לא ממש מפחדת, ואני זוכרת שזה מאוווווווד כאב, במיוחד ששלב הלחיצות היה שעה וחצי, שעה וחצי, אז אני כבר עכשיו קונה יותר כואב אבל 3 לחיצות. אני שמחה לראות שיש עוד נשים שילדו בבית, את שתי הלידות שלהן, זה מרגיע, לא יודעת למה, באופן מוזר, זה מרגיע, כי אולי דיפ דיפ דאון, אני עדיין מאמינה למסביב, שזה מטורף (אני יודעת שלא), והנה אני לא המטורפת היחידה.

 

[איימי שפירא]

יש שיאמרו שיותר מטורף ללדת

בבית חולים... אני חושבת שלא צריך להתעסק עם זה יותר מדי. אין שליטה על זה. לתת לזה לקרות וזהו. מדובר בפעולה לא רצונית של הגוף והכי טוב לא להפריע ולא ל"חשוב". ליצור אוירה פרטית, שקטה ובטוחה ואין סיבה שזה לא יתקדם כמו שצריך.

 

[סטיוויה]

לא בטוח

אני מכירה כמה סיפורים על יולדות שדווקא בלידה הרביעית/חמישית ובבית-היה להן יותר קשה. עניין של המקום בו היולדת נמצאת בחייה,כנראה.

 

[אמא של דו]

שלום עיגולית, ברוכה הבאה

אני גם בדרך ללידה שניה... לי דווקא באה ההחלטה מאוד בטבעיות בלידה הראשונה ילדתי בבי"ח, רציתי לידה טבעית, לא לקחתי משככי כאבים, לא הרשיתי לאף אחד להתערב לי אבל זה לא כל כך עזר. הם בכל זאת התערבו, הכריחו אותי לשכב עם מוניטור במשך שעות, הכל נעצר, המיילדת צעקה על החברה שאיתי שהיא מפריעה להם (כי היא עזרה לי לשנות תנוחות מדי פעם, ועשתה לי לחיצות שיאצו) (טוב, היא לא צעקה, היא התווכחה איתה בלחישות רועמות אבל בשבילי מתוך הערפל של הכאב זה היה ממש צורם ומפריע). בקיצור, לא הצלחתי להיות "אני" כי הייתי עסוקה במלחמות עם המערכת. ובשורה התחתונה הלידה שלי נחשבת "טבעית" ו"בלי סיבוכים"... ועכשיו... כשאני מעלה בדעתי את התחושה של "יש צירים" ואז.. לעזוב את הפינה החמה שלי, את הבן הקטן שלי, את המיטה והמקלחת שלי, לקום ולנסוע לבית חולים??? בשביל מה? הרי שוב אני אהיה לחוצה ועצבנית, להגיע למקום לא מוכר, לא חמים, לא בית. איך אפשר להרגיש "בבית" כשאני בבי"ח שאפילו לעשות חושך בחדר לא מרשים כי "זה מפריע להם"... יש רק מקום אחד בעולם שאני מרגישה בו בטוחה - בבית שלי. אולי בגלל שלא עברת לידה בבי"ח אז את שוקלת זה מול זה? אולי אם היית יודעת איך זה מרגיש להיות במצב הכי רגיש בעולם בתוך מערכת שלא תמיד הולכת איתך (לפעמים כן, ברוב המקרים לא) אולי היית מרגישה אחרת. לא יודעת... רק מחשבות שעולות בי. אני מתארת לעצמי שאם הייתי יולדת בבית פעם ראשונה גם לי היו עכשיו ספקות והתלבטויות לגבי האם ללדת שוב בבית, ומה עדיף. זה מאוד הגיוני. יום טוב שיהיה

 

[mise]

הממ. לי אין שום ספקות.

כתבתי כבר בעבר, והנה אני כותבת שוב, בי"ח פשוט לא עומד כאופציה, אז הבית זה המקום היחידי..