הרצון על פי קאנט - פרק ב
ו. חוק והכרח, חובה ומצווה
בפרק הקודם הבחנתי בין רצונו של אלהים, שהוא רצון שכולו טוב, לבין רצונו של האדם שכיניתיו רצון סתמי, שהוא יכול להיות טוב ויכול להיות לא טוב. רצון שכולו טוב הוא רצון של בעל תבונה שאיננו חשוף לנטיות טבעיות. רצון זה מוכרע לפעולה אך ורק ע"י מחשבת הטוב, ע"י חוק התבונה, ולפיכך אותן הפעולות שהן הכרחיות מבחינת חוק התבונה האובייקטיבי, הן בשבילו הכרחיות גם מבחינתו הסובייקטיבית. בעל הרצון שכולו טוב מציית לחוק התבונה בהכרח, כשם שהיצור הטבעי מציית לחוק הטבע בהכרח.
אצל האדם, בניגוד לאלהים, פועלות גם נטיות טבעיות המשפיעות אף הן על רצונו, ולפיכך אין דרכו של האדם לציית לתבונה בהכרח. אם כן, הרי פעולות שהן הכרחיות מבחינת חוק התבונה האובייקטיבי, עשויות להתגלות באדם כמקריות וחולפות, ולכן סובייקטיביות. לפיכך, אין חוק התבונה בגדר של חוק טבע בעבור האדם, חוק המכריח אותו בפעולה מסוימת, אלא בגדר של חובה המוטלת עליו, כעין חוק המדינה, אך אין הוא אנוס בהכרח לציית לו. הוא מסוגל גם להפר אותו. לחוק מעין זה קורא קאנט בשם מצווה, ונוסחה מסוימת של המצווה תקרא ציווי. "כל הצוויים מובעים בלשון חיוב, והם מורים ע"י כך על היחס שבין חוק אובייקטיבי שלתבונה ובין רצון, שלפי תכונתו הסובייקטיבית אינו נקבע על ידיו בהכרח. אומרים הם כי טוב לעשות, או שלא לעשות, כך וכך. אבל הם אומרים זאת לרצון כזה שלא תמיד הוא עושה את הדבר מפני שהוא נחשב כדבר שטוב לעשותו".
מכאן, אם אנו שבים אל האלוהים, אין המושגים של מצווה וציווי חלים עליו. אומר קאנט: "ציוויים אינם חלים על רצון אלוהי ועל רצון קדוש בכלל. חיוב אין לו מקום כאן, מאחר שהרציה מתאימה כבר אל החוק מאליה בהכרח".
ובכן אנו רואים שהמונח "חוק" המשמש אותנו הן לציון חוקי הטבע והן לציון חוקי התבונה (או חוקי המדינה, או חוקי הדת), משמש בשתי משמעויות שונות, ואפילו מנוגדות. לחוק הטבע יש מעמד של הכרח וכפיה. כל יצור טבעי כפוי בהכרח להתנהג על פי חוקי הטבע. אין הוא יכול להפר אותם. ואילו היצור התבוני, שהוא גם יצור רצוני, אינו מוכרע לפעולה בהכרח ע"י חוק התבונה. הוא יכול לפעול גם בניגוד לו. אם כן מציין המונח חוק גם משמעות של הכרח וכפיה, וגם משמעות של חובה שאין בה כפיה וניתן להפר אותה. חוק הטבע מכריע את הפועל לפעולה מסוימת ללא תנאי, ומכאן האלמנט ההכרחי שבו. ואילו החובה מבטאת את מעמדו של החוק עוד בטרם הוכרע הפועל לפעולה מסוימת, והיא מבטאת דווקא את האפשרות של הפרתה.
ז. מהו טיבו של הרצון האלוהי?
אם כן, מהו טיבו של הרצון האלוהי, הרצון שכולו טוב? מצד אחד זהו רצון, ובאשר הוא רצון הוא מעיד לכאורה על אפשרות של הפרת החוק. מצד שני, לפי קאנט, פועל האלוהים, בעל הרצון שכולו טוב, לפי חוקי התבונה בהכרח. אבל כאן מוסיף קאנט הערה מוזרה. "רצון שכולו טוב גם הוא יהיה נתון תחת חוקים אובייקטיביים (של הטוב), אבל אין לראותו משום כך כאילו הוא כפוי לפעולות חוקיות; מפני שמעצמו, לפי מבנהו הסוביקטיבי, אין הוא יכול להיות נקבע ומונע אלא ע"י מחשבת הטוב".
כיצד יוצר קאנט את הנתק הבלתי אפשרי בין ההכרח של החוק ובין הכפיה? כיצד ייתכן שהרצון שכולו טוב פועל לפי חוקי התבונה בהכרח, ובכל זאת אין הוא כפוי לפעול על פיהם? ואם בהכרח, היכן כאן הרצון? אף הניסוח "יכולתו לבחור רק ב..." (ראה סעיף ה) סותר את עצמו. אם ניתן לבחור רק בדבר אחד, היכן כאן הבחירה? בחירה היא לעולם בין שתי חלופות לפחות. ואם אין אפשרות של בחירה, איזו משמעות יש לרצון?
ובכן, התשובה נעוצה שוב במשמעות הכפולה של המונח "חוק", אבל כאן מזוית ראיה אחרת. היצור הטבעי, המוכרע לפעולה בהכרח ע"י חוקי הטבע, מציית לחוק הקיים ועומד מחוץ ליצור וללא כל תלות בו. חוק הטבע מוטל על היצור הטבעי "מבחוץ". לעומת זה, בעל הרצון הטוב כפוף לחוק התבוני שהוא עצמו מחוקקו ומחוללו. החוק התבוני איננו קיים מחוץ לבעל התבונה, אלא הוא פרי מחשבתו של בעל התבונה עצמו. במובן זה הוא גם פרי רצונו. אלוהים אמנם פועל בהכרח על פי חוק, אך אין לראותו בכך כאילו הוא כפוי לפעולה, משום שכפיה היא הכרעה לפעולה ע"י גורמים המצויים מחוץ לפועל עצמו (כמו חוק הטבע). ואילו אלהים מוכרע לפעולה ע"י התבונה המצויה בו עצמו, ולפיכך ע"י רצונו שלו. הכרחיות הפעולה נופקת מן העובדה שרצון זה הוא רצון קדוש, רצון תבוני טהור, שאינו מונע לפעולה ע"י יצרים ותאוות ונטיות ודחפים, שאינם מצויים באלהים כלל. הרצון הקדוש נקבע כולו ע"י התבונה החושבת את הטוב. מבחינת היותם פרי מחשבתו של האלהים, מבטאים חוקי התבונה את הרצון האלוהי. מבחינת היותם פרי התבונה לבדה, מבטאים הם את ההכרחיות והכלליות של התבונה באשר היא. זהו הכרח לוגי, לא הכרח סיבתי. ההכרח הסיבתי הוא אכן כפיה. ההכרח הלוגי איננו בגדר כפיה, משום שהוא אינו יכול להיות אחרת ממה שהוא.
ובכן אלוהים הוא אותו מצוי שבו מתמזגים הכרעות הרצון הסובייקטיביות עם חוקי התבונה האובייקטיביים. בהיותן סובייקטיביות, אין לראות בהן כפיה. בהיותן אובייקטיביות, הן הכרחיות. בזה מתבטל הניגוד שבין חרות הרצון ובין ההכרחיות שבפעולה, ושני אלה מתמזגים לכלל מושג אחד: חרות מתוך הכרחיות.
ח. הטרונומיה, אוטונומיה וחרות הרצון
עתה אנו מגיעים למושג מרכזי בתורת המוסר של קאנט. מושג החרות, או האוטונומיה של הרצון. מסביר קאנט: "הרצון הוא מין סיבתיות של יצורים חיים שהם בעלי תבונה. סבתיות זו יכולה לצאת אל הפועל באופן בלתי תלוי בסיבות חוץ. מושגה של סיבתיות כולל בתוכו את מושגם של חוקים, אשר ע"י דבר אחד, שאנו קוראים לו סיבה, נקבע בהכרח דבר אחר, הוא התולדה; יוצא כי החרות, אף שמושג זה אינו מציין את הרצון כפועל עפ"י חוקי טבע, אינה משוללת חוקים כל עיקר. אדרבא, החרות צריכה להיות סיבתיות הפועלת עפ"י חוקים בלתי משתנים אבל מיוחדים במינם, שאם לא כן יהא רצון חופשי מושג נטול תוכן. ההכרחיות שבטבע היא הטרונומיה של הסיבות הפועלות. מפני שכאן תיתכן כל תולדה רק בהתאם לחוק, שלפיו דבר אחד קובע ומביא את הסיבה הפועלת להפיק את הסיבתיות שלה. הרי שחרות הרצון אינה יכולה להיות אלא אוטונומיה, כלומר תכונת הרצון להיות חוק לעצמו. והנה משפט זה: הרצון בכל פעולותיו הוא חוק לעצמו, מבטא את העיקרון המוסרי העליון (הציווי המוחלט). הרי שרצון חופשי ורצון הנתון תחת חוקים מוסריים דבר אחד הם."
ו. חוק והכרח, חובה ומצווה
בפרק הקודם הבחנתי בין רצונו של אלהים, שהוא רצון שכולו טוב, לבין רצונו של האדם שכיניתיו רצון סתמי, שהוא יכול להיות טוב ויכול להיות לא טוב. רצון שכולו טוב הוא רצון של בעל תבונה שאיננו חשוף לנטיות טבעיות. רצון זה מוכרע לפעולה אך ורק ע"י מחשבת הטוב, ע"י חוק התבונה, ולפיכך אותן הפעולות שהן הכרחיות מבחינת חוק התבונה האובייקטיבי, הן בשבילו הכרחיות גם מבחינתו הסובייקטיבית. בעל הרצון שכולו טוב מציית לחוק התבונה בהכרח, כשם שהיצור הטבעי מציית לחוק הטבע בהכרח.
אצל האדם, בניגוד לאלהים, פועלות גם נטיות טבעיות המשפיעות אף הן על רצונו, ולפיכך אין דרכו של האדם לציית לתבונה בהכרח. אם כן, הרי פעולות שהן הכרחיות מבחינת חוק התבונה האובייקטיבי, עשויות להתגלות באדם כמקריות וחולפות, ולכן סובייקטיביות. לפיכך, אין חוק התבונה בגדר של חוק טבע בעבור האדם, חוק המכריח אותו בפעולה מסוימת, אלא בגדר של חובה המוטלת עליו, כעין חוק המדינה, אך אין הוא אנוס בהכרח לציית לו. הוא מסוגל גם להפר אותו. לחוק מעין זה קורא קאנט בשם מצווה, ונוסחה מסוימת של המצווה תקרא ציווי. "כל הצוויים מובעים בלשון חיוב, והם מורים ע"י כך על היחס שבין חוק אובייקטיבי שלתבונה ובין רצון, שלפי תכונתו הסובייקטיבית אינו נקבע על ידיו בהכרח. אומרים הם כי טוב לעשות, או שלא לעשות, כך וכך. אבל הם אומרים זאת לרצון כזה שלא תמיד הוא עושה את הדבר מפני שהוא נחשב כדבר שטוב לעשותו".
מכאן, אם אנו שבים אל האלוהים, אין המושגים של מצווה וציווי חלים עליו. אומר קאנט: "ציוויים אינם חלים על רצון אלוהי ועל רצון קדוש בכלל. חיוב אין לו מקום כאן, מאחר שהרציה מתאימה כבר אל החוק מאליה בהכרח".
ובכן אנו רואים שהמונח "חוק" המשמש אותנו הן לציון חוקי הטבע והן לציון חוקי התבונה (או חוקי המדינה, או חוקי הדת), משמש בשתי משמעויות שונות, ואפילו מנוגדות. לחוק הטבע יש מעמד של הכרח וכפיה. כל יצור טבעי כפוי בהכרח להתנהג על פי חוקי הטבע. אין הוא יכול להפר אותם. ואילו היצור התבוני, שהוא גם יצור רצוני, אינו מוכרע לפעולה בהכרח ע"י חוק התבונה. הוא יכול לפעול גם בניגוד לו. אם כן מציין המונח חוק גם משמעות של הכרח וכפיה, וגם משמעות של חובה שאין בה כפיה וניתן להפר אותה. חוק הטבע מכריע את הפועל לפעולה מסוימת ללא תנאי, ומכאן האלמנט ההכרחי שבו. ואילו החובה מבטאת את מעמדו של החוק עוד בטרם הוכרע הפועל לפעולה מסוימת, והיא מבטאת דווקא את האפשרות של הפרתה.
ז. מהו טיבו של הרצון האלוהי?
אם כן, מהו טיבו של הרצון האלוהי, הרצון שכולו טוב? מצד אחד זהו רצון, ובאשר הוא רצון הוא מעיד לכאורה על אפשרות של הפרת החוק. מצד שני, לפי קאנט, פועל האלוהים, בעל הרצון שכולו טוב, לפי חוקי התבונה בהכרח. אבל כאן מוסיף קאנט הערה מוזרה. "רצון שכולו טוב גם הוא יהיה נתון תחת חוקים אובייקטיביים (של הטוב), אבל אין לראותו משום כך כאילו הוא כפוי לפעולות חוקיות; מפני שמעצמו, לפי מבנהו הסוביקטיבי, אין הוא יכול להיות נקבע ומונע אלא ע"י מחשבת הטוב".
כיצד יוצר קאנט את הנתק הבלתי אפשרי בין ההכרח של החוק ובין הכפיה? כיצד ייתכן שהרצון שכולו טוב פועל לפי חוקי התבונה בהכרח, ובכל זאת אין הוא כפוי לפעול על פיהם? ואם בהכרח, היכן כאן הרצון? אף הניסוח "יכולתו לבחור רק ב..." (ראה סעיף ה) סותר את עצמו. אם ניתן לבחור רק בדבר אחד, היכן כאן הבחירה? בחירה היא לעולם בין שתי חלופות לפחות. ואם אין אפשרות של בחירה, איזו משמעות יש לרצון?
ובכן, התשובה נעוצה שוב במשמעות הכפולה של המונח "חוק", אבל כאן מזוית ראיה אחרת. היצור הטבעי, המוכרע לפעולה בהכרח ע"י חוקי הטבע, מציית לחוק הקיים ועומד מחוץ ליצור וללא כל תלות בו. חוק הטבע מוטל על היצור הטבעי "מבחוץ". לעומת זה, בעל הרצון הטוב כפוף לחוק התבוני שהוא עצמו מחוקקו ומחוללו. החוק התבוני איננו קיים מחוץ לבעל התבונה, אלא הוא פרי מחשבתו של בעל התבונה עצמו. במובן זה הוא גם פרי רצונו. אלוהים אמנם פועל בהכרח על פי חוק, אך אין לראותו בכך כאילו הוא כפוי לפעולה, משום שכפיה היא הכרעה לפעולה ע"י גורמים המצויים מחוץ לפועל עצמו (כמו חוק הטבע). ואילו אלהים מוכרע לפעולה ע"י התבונה המצויה בו עצמו, ולפיכך ע"י רצונו שלו. הכרחיות הפעולה נופקת מן העובדה שרצון זה הוא רצון קדוש, רצון תבוני טהור, שאינו מונע לפעולה ע"י יצרים ותאוות ונטיות ודחפים, שאינם מצויים באלהים כלל. הרצון הקדוש נקבע כולו ע"י התבונה החושבת את הטוב. מבחינת היותם פרי מחשבתו של האלהים, מבטאים חוקי התבונה את הרצון האלוהי. מבחינת היותם פרי התבונה לבדה, מבטאים הם את ההכרחיות והכלליות של התבונה באשר היא. זהו הכרח לוגי, לא הכרח סיבתי. ההכרח הסיבתי הוא אכן כפיה. ההכרח הלוגי איננו בגדר כפיה, משום שהוא אינו יכול להיות אחרת ממה שהוא.
ובכן אלוהים הוא אותו מצוי שבו מתמזגים הכרעות הרצון הסובייקטיביות עם חוקי התבונה האובייקטיביים. בהיותן סובייקטיביות, אין לראות בהן כפיה. בהיותן אובייקטיביות, הן הכרחיות. בזה מתבטל הניגוד שבין חרות הרצון ובין ההכרחיות שבפעולה, ושני אלה מתמזגים לכלל מושג אחד: חרות מתוך הכרחיות.
ח. הטרונומיה, אוטונומיה וחרות הרצון
עתה אנו מגיעים למושג מרכזי בתורת המוסר של קאנט. מושג החרות, או האוטונומיה של הרצון. מסביר קאנט: "הרצון הוא מין סיבתיות של יצורים חיים שהם בעלי תבונה. סבתיות זו יכולה לצאת אל הפועל באופן בלתי תלוי בסיבות חוץ. מושגה של סיבתיות כולל בתוכו את מושגם של חוקים, אשר ע"י דבר אחד, שאנו קוראים לו סיבה, נקבע בהכרח דבר אחר, הוא התולדה; יוצא כי החרות, אף שמושג זה אינו מציין את הרצון כפועל עפ"י חוקי טבע, אינה משוללת חוקים כל עיקר. אדרבא, החרות צריכה להיות סיבתיות הפועלת עפ"י חוקים בלתי משתנים אבל מיוחדים במינם, שאם לא כן יהא רצון חופשי מושג נטול תוכן. ההכרחיות שבטבע היא הטרונומיה של הסיבות הפועלות. מפני שכאן תיתכן כל תולדה רק בהתאם לחוק, שלפיו דבר אחד קובע ומביא את הסיבה הפועלת להפיק את הסיבתיות שלה. הרי שחרות הרצון אינה יכולה להיות אלא אוטונומיה, כלומר תכונת הרצון להיות חוק לעצמו. והנה משפט זה: הרצון בכל פעולותיו הוא חוק לעצמו, מבטא את העיקרון המוסרי העליון (הציווי המוחלט). הרי שרצון חופשי ורצון הנתון תחת חוקים מוסריים דבר אחד הם."