תיאוריה מקסימה, בנויה לתלפיות, מנומקת ומבוססת היטב. מלבד העובדה שהיא אינה עומדת במבחן המציאות, היא ממש מושלמת.
החיבור בין בני אדם הוא אניגמה. לא תמיד ברור מה קושר אותנו או מרחיק אותנו זה מזה. נכון שחשוב ואפילו קריטי שיהיו באדם השני מס' תכונות בסיסיות מהותיות על מנת לייצר את החיבור והשפה המשותפת. למשל אותה יפנית חביבה שלך, אני משערת שהיתה בחורה משכילה, דוברת אנגלית, אולי אפילו מאותו תחום עיסוק, בת עיר פרוורית נחמדה מדרום יפן (הם אנשים חמים יותר). ולא גיישה דוברת יפנית עתיקה שגדלה בכפר דייגי לויתנים.
אבל החיבור הוא משהו פנימי, נטול מילים אך אינו נטול סיבות.
כשכתבתי שישנם קריטריונים, לא התכוונתי למינימום סנטימטרים, מס' האפסים בחשבון הבנק (לפני הנקודה), או מוצא ההורים. הכוונה שלי היתה לסקרנות, משפחתיות, מוחצנות או מופנמות, פלורליסטיות, גישה לדת, צורת בילוי וערכים בסיסיים. (רק דוגמאות, יש עוד המון אפשרויות). שפה, היא עניין שקל להתגבר עליו, וגם געגועים לפועל אשדוד.
באופן אישי, יהיה בלתי אפשרי לחבר אותי למשל לגבר יהודי מסוג עדות הקשקשן הרדוד, "מסורתי", חובב האוכל של אמא שלו ובעל להקת חברים דומים שהוא נפגש אתם בכל שבוע, והרבה יותר קל למצוא נקודות חיבור לערבי משכיל, שחי חלק מחייו בחו"ל, בן למשפחת משכילים מודרניים, צמחוני.
מה לעשות, שהרבה יותר קל לי להבין למה ערביי ישראל מרגישים הזדהות עם העם הפלסטיני למרות שהם לא חלק ממנו מאשר להבין למה דג זה חלבי.
בקיצור, למרות שאני ממש לא ממליצה על תיאטרון הקבוקי (לך לשמוע חתולי רחוב מיוחמים מאחורי הפחזבל), אני דווקא ממליצה בחום על רומן עם תוצרת חוץ ולו רק בשביל הכיף והסיפורים לנכדים.