הלל בן שחר
ביהדות - אינו השטן. הנצרות הרי התמחתה בהוצאת משפטים מהקשרם (כפי שהציגו מסורתי ואחרים בדיון על המשיח) ומכאן הם אימצו את שמו של הלל בן שחר כלוקיפר (במטמורפוזות של אובידיוס, יצירה המאגדת בתוכה חלקים נרחבים של המיתולוגיה הגרקו-רומית, לוקיפר הוא שמו של בנה של איילת השחר, דהיינו, בן-שחר). קריאה בפרק מתחילתו מגלה לנו את המשפט הבא (ישעיהו פרק י"ד, פסוק ד´) : "ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת..." (כאשר על הוא גם במובן של "לְ"). פסוקים כ"ב וכ"ג שניהם מהווים את סיכום הדברים במילים : נאום ה´. כך, שהמשל סגור בין פס´ ד´ ל-כ"ב (ובפסוק כ"ב ו-כ"ג כבר מובא הנמשל, למקרה והמלך לא ירד לסוף דעתו של ישעיהו) ופסוק י"ב, בו נזכר "הלל בן שחר" נמצא בין שניהם - זאת אומרת, בגוף המשל עצמו. האמונה בגן עדן כמקום מנוחתם של המתים (לצד הגיהנום שבו החוטאים) ומקום מושבם של מלאכים (והגיהנום כמקום מושבם של השדים) היא אמונה מאוחרת ביהדות, אשר מופיע בקורפוס הכתבים רק בימי בית שני, וכך גם השטן כמייצג כל רע. זוהי תפישה דואליסטית, אשר זרה לתפישה היהודית הקדומה, וייתכן כי השפעה זו חדרה (לדעתי) עקב הברית של המלכות החשמונאית בארץ עם הפרתים (בימי בית שני) אשר היו מאמיני דת זאראטוסתרא (שהיא דת דואליסטית).