אני עדיין מנסה להבין, ולא ממש מצליח..
מה השורשים של הצורך הזה בחברה הישראלית-יהודית, שלא לתת מרחב לערבים לבטא את הכאב שלהם בשיויון מלא מול יהודים. אני נוטה לחלק את זה לסוג של פחד לאומני, משהו כמו "ברגע שהכאב של הערבי יתקבל אצלנו באופן שיויוני, הוא כבר לא יהיה דחוי וזו בעייה גדולה!" אבל לדעתי זו לא הסיבה העיקרית. הסיבה העיקרית לדעתי היא הרושם שנוצר, כאילו החברה היהודית נוטה יותר להחניק תחושות של אבל וקינה על העבר - ההיפך הגמור מהחברה הערבית שדווקא נוטה לתת ביטוי נרחב לתחושות האלה, גם באמנות, ומכאן אולי החשש הנסתר של יהודים רבים, שמא החברה הערבית תזכה בסופו של דבר ליותר סימפטיה - או לחילופין תשפיע "באופן שלילי" על החברה היהודית במובן של להפוך ל"חברה בכיינית" במקום חברה "מחושלת"....
מה השורשים של הצורך הזה בחברה הישראלית-יהודית, שלא לתת מרחב לערבים לבטא את הכאב שלהם בשיויון מלא מול יהודים. אני נוטה לחלק את זה לסוג של פחד לאומני, משהו כמו "ברגע שהכאב של הערבי יתקבל אצלנו באופן שיויוני, הוא כבר לא יהיה דחוי וזו בעייה גדולה!" אבל לדעתי זו לא הסיבה העיקרית. הסיבה העיקרית לדעתי היא הרושם שנוצר, כאילו החברה היהודית נוטה יותר להחניק תחושות של אבל וקינה על העבר - ההיפך הגמור מהחברה הערבית שדווקא נוטה לתת ביטוי נרחב לתחושות האלה, גם באמנות, ומכאן אולי החשש הנסתר של יהודים רבים, שמא החברה הערבית תזכה בסופו של דבר ליותר סימפטיה - או לחילופין תשפיע "באופן שלילי" על החברה היהודית במובן של להפוך ל"חברה בכיינית" במקום חברה "מחושלת"....
