השיר לדיון השבוע - של פרח תרבותי

[קסנדרה*]

אסוציאציה נכונה דק וכמעט מתבקשת

משפט שגם אותי אפשר לפרש לכל מיני כוונים. תודה שנטלת חלק

קסנדרה

 

[ח אור]

נו - גם מהדיון שהתפתח - שלא

בכיוון הצפוי - החכמנו - פרח אינה צריכה את הגנתי - אבל אני חייב לומר גדעון היקר שאתה טועה לחלוטין - השואה מרוחה על כל השיר באותיות קידוש לבנה (או באותיות כחולות) אפילו אולי אולי יותר מידי. אם הייתה נכתבת המילה עצמה השיר היה נחרב לחלוטין. אז כתבתי בפורום - שאני מבין את השיר כאילו במאה החדשה אין סמל מרכזי לרוע מה שמותיר את הרוע לא מוסבר תלוי מעל ראשנו. במחשבה שניה - נראה שבשיר המאה העשרים נועצת - בהווה - בנו שינים... לכן ברור שהכותבת ואנחנו כלל האנושות בהשאלה - לוקחים את הרוע של המאה העשרים - את זכרונות האימה - איתנו למאה החדשה לביתנו. לא ניתן לשכוח. כביכול המאה החדשה מעין דף חדש - אבל אין חדש הרוע וזיכרונותיו איתנו. בהשאלה עולה פה עיסוק בעיניין אישי שלנו - שכל שנה כל יום כל פרק זמן חדש - אינו חדש כי ברגע שאיבדנו את התמימות נחשפנו לרוע - נישא את זה איתנו הלאה - זה ינגוס בנו תמיד. ברובד האישי והחברתי. המילים החסרות - כרמז למילים ההן באוושויץ, המשקרות המבטיחות שווא - וגם כיוון שאין מה לומר - אי אפשר לתאר במילים. והסוף פתוח בלי נקודה, אי אפשר לדעת מה טומן בחובו העתיד עוד. זה מה שאני ראיתי - ואשמח לדו שיח עם הכותבת ואחרים על כך

 

[קסנדרה*]

תודה חיים, תגובה יפה מאד ../images/Emo13.gif

 

[פרח תרבותי]

תודה על תגובותיכם!../images/Emo39.gif

אני ממתינה עוד לפני שאומר משהו (שקשור לשיר ולא למסביב) על צד הכותבת.

 

[aiziq]

תרומתי לדיון .

שַׁעַר הַכְּנִיסָה אֶל בֵּיתִי עֲשּׂוּי מַתֶּכֶת וּמְקֻשָׁת וּבָאֲוִיר תְּלוּיּוֹת הַמִּלִּים הָחֲסֵרוֹת בכניסה אל הבית ניצב שער של מחנה ההשמדה - אי אפשר להיכנס אל הבית מבלי לעבור דרכו והשער הזה הוא שמפשיט מילים מתמימותן ונותן להן את הביטוי הסימלי הנוראי שלו: ערימות הצמות הגזוזות ,הרי הסנדלים, הארובות המעשנות חיים ואפשר להוסיף: רכבות, שיניי זהב, ואפילו תפוחי אדמה. יש כאן הקבלה לכתם העיוור שבעין, שהרי גם היא שער הכניסה של המראות אל ראשנו וכשם שהכתם לא רואה כך גם הדעת כבר לא "רואה" את המשמעות התמימה והפשוטה של המילים. איציק.

 

[פרח תרבותי]

דבר הכותבת (זהירות - ארוך!)../images/Emo39.gif

ראשית - המון תודה לכל אחד ואחת מכם, שקרא, וחשב, והגיב. בסך הכל, דברים רבים שהתכוונתי, ראיתם בעצמכם, אז ראו במילותי הבאות הן ניתוח שלי והן סיכום. יתכן גם שאגלוש פה ושם לאמר כמה מלים בנוגע לרקע שמאחורי השיר ובנוגע לתהליך הכתיבה עצמו. אתם יכולים כמובן לדלג על הקטעים המעוררים בכם שעמום... הייתי במפגש בנושא אמנות, ואחת המרצות סיפרה על אודות תערוכה של צייר יהודי בגרמניה, וסיפרה בכלל על אותו אדם - שחווה את השואה בשנות העשרים לחייו והיא הותירה את רישומה העז על יצירותיו - יש פער ושוני עצום בין יצירותיו המוקדמות, ליצירה המאוחרת יותר. בקיצור, ישבתי בהרצאה (שנקלעתי אליה במקרה, לא ידעתי מה אני הולכת לשמוע) וחשבתי לעצמי שהשואה תלווה אותנו כנראה עד הקבר, ואת בנינו ובני בנינו... הן כבודדים, כיוצרים, ככני אדם, והן כאומה, כציבור. הפתיחה של השיר נובעת מן המקום הזה: הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים נוֹעֶצֶת בָּנּוּ שִׁינַיִּים שְׁחוֹרוֹת וּרְקוּבוֹת. אחר כך חשבתי לעצמי שאפילו המלים אינן תמימות, הן נושאות על גבן מטען כבד מאוד. כתבתי: כְּבָר אֵין דְּבָרִים תְּמִימִים. (לתשומת ליבכם, המלה "דברים" היא גם מלים. - לשאת דברים, לדבר...) כתבתי לעצמי מלים שונות: קרונות ופסי רכבת, גזים... המלים הללו נראו לי טעונות מידי. רציתי בעצם לאמר שאפילו מלים שכביכול נראות תמימות מאוד, או קשורות לזמנים אחרים ולסיטואציות אחרות, אפילו הן יכולות להיות סמלים כבדים. "ניקיתי" - בחרתי מלים מעודנות יותר, אבל עדיין סמלים (התהליך הזה המשיך גם לאחר השלמת השיר): צַמּוֹת, אֲרֻבּוֹת, סַנְדָּלִים בְּלוּיִּים - וכבר אמרתי שכוונתי היתה לאמר שלמלים יש משמעות ומטען הרבה מעבר לדבר שאותו הן מסמלות. רציתי לאמר שהמלים משפיעות על זכרוני, על החשיבה שלי (עיני רוחי), כל כך חזק, כמו המספרים הצרובים... (בכלל, המלה "צורבים" היא מלה חזקה.) ברור שגם רציתי להדגיש שהקונטקס הוא השואה, ובחרתי גם את הגוף וגם את הנפש. תודה למלים ששמה לב שחציתי הן את הגוף (הגלישה באמות ידי), והן את הנפש (הגלישה בעיני רוחי). צְרוּבִים כְּכֶתֶם עִוֵּר בְּעֵינֵּי רוּחִי, כְּמִסְפָּרִים כְּחוּלִים עַל אֲמוֹת יָדַּי. ולסיום - השער הזה הוא כמובן השער המפורסם בכניסה לאושוויץ, והמלים החסרות הן (על פי הגרסה המקורית) "העבודה משחררת". בגרסה הראשונה של השיר, כתבתי אותן במפורש, כלומר רציתי לאמר שלמרות שהמלים בשער הכניסה לחצרי אינן קיימות "באמת", הן קיימות בראשי. אחר כך חשבתי שכתיבת המלים היא, מצד אחד, להאכיל את הקורא בכפית, ומצד שני - רציתי לאמר שממילא המלים הרי אינן תמימות, וממילא הן עלולות להסתיר שקר, וברור גם שהקורא ישלים אותן בראשו (על סמך זיהוי השער) ולכן השימוש בהן מיותר - שישלים כל אחד את המלים הללו בראשו, או מלים אחרות. לכן - גם בגלל החסר של המלים וגם מכיוון שהשיר כביכול לא הסתיים (הקורא משלים את המלים...), לא שמתי נקודה בסוף השיר. שַׁעַר הַכְּנִיסָה אֶל בֵּיתִי עֲשּׂוּי מַתֶּכֶת וּמְקֻשָׁת וּבָאֲוִיר תְּלוּיּוֹת הַמִּלִּים הָחֲסֵרוֹת אבל, אני חייבת להגיד עוד כמה דברים בקשר לשער - הרעיון שהופיע בהתחלה, שהמאה העשרים משפיעה עלינו וכו, ושאנחנו נושאים את השואה על גבינו לנצח, למעשה חוזר גם בסוף השיר: הדרך אליי (ולכל אחד, אולי...) עוברת דרך השואה - השער הפרטי שלי (או הלאומי) הוא אותו שער שבו נכנסו לאושוויץ. הדרך אל ההיסטוריה האינטימית שלי ואל מי שאני, עשויה גם מן החומרים ההם. (ומשהו מאוד אישי בקשר לשער - בכניסה לחצרי, בביתי החדש, יש שער כזה בדיוק. שקלתי לצבוע אותו בשחור. הבת שלי הזדעקה ואמרה: שלא תעזי, אחר כך תוסיפי "ארבט מאכט פריי"?!? מאז, ידעתי שמתישהו השער הזה ייכנס לאיזה שיר, גם אם בשער האחורי...) וחוצמזה, משהו אחר: בזמן הכתיבה עלו שני מוטיבים שרציתי לאמר בהם משהו: 1. הרעיון של המטען שהמלים נושאות - חשבתי להדגיש את הפילוסופיה מאחורי דה-קונסטרוקציה של הטקסט, את דרידה והפוסטמודרניזם. 2. הרעיון שהשואה מחוברת ומתווה את הדרך מעבר לזמן אל כל אחד, כולל אני עצמי - שהאני הפרטי שלי מורכב גם מההיסטוריה ומהימים ההם. כמו שאתם רואים, בסופו של דבר הדגשתי את המוטיב השני, מבלי להיפרד מן הראשון, אך עם עידון שלו. כלומר - הדגש היה מעט יותר אישי ולא פילוסופי ומנוכר. בכל אופן אני מקווה שהצלחתי, ומקווה שתמצוא את ההסבר הזה מועיל, מאיר, מעניין... המון תודה לכם שוב. במיוחד אם הגעתם עד לנקודה הזאת. שלכם,

 

[קסנדרה*]

../images/Emo91.gif לקריאה שווה כל רגע

תודה פרח, אני נהניתי וגמעתי כל מילה בשקיקה. בהזדמנות אעלה מאמר על הספרות והשירה המתייחסת לשואה, בשורה קצרה, המאמר מלמד שכתיבה אודות השואה, מתאפיינת במושגים מוצפנים וברמזים ומלווה לזה הסבר. יש גם הפרדה בין דור ראשון, שני ושלישי לכותבים בנושאי השואה.

 

[aiziq]

פרח תודה רבה! למדתי המון.