השלימו את החסר

[אלודאה]

השלימו את החסר

- תגידי, לא אמרת שאת נוסעת לאפריקה, ותחזרי באמצע יוני?
- ו... חזרת אבל לא נכנסת לפורום?
- אה... אז את כותבת נובלטה... נחמד... עלה לך לראש הפרסום, אנחנו מבינים.
- אה, מה? למי אכפת שהחמישים ושתיים אלף מילה הראשונות מחורבנות?
- מה? זרקת אותן?!? את כולן?!?!? מה הבעיה שלך????
- "פרפקציוניזם", גיברת, זו לא תשובה. זה מה שעונים בראיון שניה לפני שמעיפים אותך החוצה כי זו התשובה הכי בנאלית שיש.
- אה, באמת? אז זדייני בעצמך!
- לא, לא, אל תבכי, אנחנו מבינים שקשה לך. באמת. אז... מה את עושה? יש לך טיפים?
- המם... אלף מילה? כל יום? גם בשבתות? מעניין. מה עוד?
- מחשב לכל מקום? אבל... לא נשבר לך הגב מזה?
- מה שחיה, איך זה קשור? תחזרי לחלק המשמעותי.
- לא, לא מעניין אותנו באיזה שעה את קמה בבוקר.
- למי אכפת שהסתדרו מעולה בלעדיך? יש לך חובה כאן! הכחול הזה על השם שלך לא בא בלי אחריות!
- את לא כישלון.
- באמת שלא.
- נו... די. הנה, קחי מטפחת.
- לא, הדמויות שלך לא משעממות.
- העלילה בסדר.
- תחזרי לחלק החשוב!
- אוקיי, אז האאוטליין כתוב לך בתוך המסמך? זה מוזר.
- את בעצם עושה נאנו, את מודעת לזה, נכון?
- כי אם את לא זורקת אף מילה ומנהלת גליון אקסל ושומרת על מינימום מילים ליום זה נאנו.
- בלי פייסבוק?!?
- אם את כן מעלה תמונות זו רמאות. אבל תמשיכי.
- כן, שמנו לב שאת גם לא כאן. יאללה, יאללה, להתקדם. משהו שונה?
- הא. בטא בדרייב, משותף לך ולשתיים מחברותיך הטובות. הן באמת טובות?
- אז הן כנראה לא חברות שלך.
- ובכן, תודה שבאת. בהחלט נהיה בקשר. תשאירי את כרטיס האורח בכניסה.
- כן, את יכולה לעשות סיבוב, אבל אל תתרגלי יותר מדי. אנחנו כבר מסתדרים מצוין בלעדיך, ואת רק תפריעי.

 

[אלודאה]

וגם - תרגיל כתיבה!

(אם לא שמתם לב - אני מדחיינת את הלייף כרגע).

כתבו לי קטע של עד חמש מאות מילה (אני אספור! ואפסיק לקרוא אחרי חמש מאות!) על חתול.
הנה הכללים:
1. אסור שאף אחת מהדמויות בקטע יגיד את המילה "חתול" או אפילו יזהה מה זה.
2. העולם חייב להכיל הסבר ברור מאד לגבי למה הדמויות לא יודעות מה זה חתול.
3. נקודות בונוס - אם תצליחו לשלב את הקטע בעולם שכבר קיים לכם בראש ו/או העליתם לגביו סיפור לכאן בעבר.

גו גו גו! אנד מיי דה דחיינות בי אוור אין יור פייבור!

 

[האבלוק וטינרי]

את

את צוחקת, וזה קצת מעליב בדקות הראשונות. אחרי כן אני מתחיל לדאוג ומנסה לשמור אצלך על נתיב אוויר פתוח. את מעיפה לי את הטובוס מהיד, המראה מתחילה להיסדק מהמכה ורק אז אני רואה אותו ומבין. אני מצטרף אלייך.
אני לא יודע כמה זמן עובר לפני שהצחוק נרגע, אבל זה כבר לא שם. רק סדקים במראה וכפכף יתום ליד המיטה.
- אתה חושב שזה בגללי?
אני מרים גבה אחת
- זה משנה?
- אתה חושב שזה מזיק?
באיטיות, אני משיב את הגבה למקומה.
- את צודקת, אולי היה כדאי לחשוב על זה קודם. אני משיב בזמן שאת ניגשת אל המסך שמרחף מולך.
- כתוב כאן שמדד האושר העולמי יעלה ב-28%
- ומה כתוב על הרוגים?
את מקמטת את המצח ומקישה עוד כמה דברים על המקלדת. המסך מרצד לך שכמות ההרוגים הכללית לא תשתנה בצורה קיצונית, גרף של עליה קלה במומים מולדים ולאחר מכן התנרמלות וגרף שמראה ירידה מאוד תלולה בפרודקטיביות, כמעט תלולה כמו העליה במדד האושר. אני נעמד מאחורייך ושואל אם אולי כדאי לבטל. את מתיישבת על הכיסא בפינת החדר.
- את באמת חושבת שזה שווה את זה? חלון המסוף במחשב עדיין שואל ״האם לשמור את השינויים?״
- אני לא יודעת, את עונה ומתחילה להתהלך לאורך ולרוחב החדר עד שאת נעצרת בפתאומיות ומחייכת. אני מנסה לעקוב אחר מבטך ורואה אותו שוב. אני מתחיל לצחוק בזמן שאת ניגשת למחשב ומקלידה Yes.

(תפוז לא מאשר תמונות מעל מגה)

 

[אלודאה]

המם...

אבל איפה החתול? ולמה העולם לא מסביר למה אין חתולים?
(וכן, אני מדלגת על ה"דמויות מעניינות, יחסים יחסית ברורים, דיאלוג כתוב היטב, כי אנחנו כבר יודעים את זה).

 

[האבלוק וטינרי]

שינויים קלים בנסיון להיות מעט יותר ברור (אבל רק מעט)

את צוחקת, וזה קצת מעליב בדקות הראשונות. אחרי כן אני מתחיל לדאוג ומנסה לשמור אצלך על נתיב אוויר פתוח. את מעיפה לי את הטובוס מהיד, המראה מתחילה להיסדק מהמכה ורק אז אני רואה אותו ומבין. אני מצטרף אלייך. זה עוצר למשמע ההמולה ומביט בנו בחזרה, ואז יוצא מהכפכף ובורח אל מתחת למיטה.
אני לא יודע כמה זמן עובר לפני שהצחוק נרגע, אבל זה כבר לא שם. רק סדקים במראה וכפכף יתום ליד המיטה.
- ״אתה חושב שזה מה שהיה אמור לקרות?״
אני מרים גבה אחת
- ״זה משנה? המחשב פועל! הצלחנו לשנות את המציאות!״
- ״כן״, את מתעקשת, ״אבל מה אם השינוי שעשינו מזיק?״
באיטיות, אני משיב את הגבה למקומה.
- ״את צודקת, אולי היה כדאי לחשוב על זה קודם.״ אני משיב בזמן שאת ניגשת אל המסך שמרחף מולך.
- ״כתוב כאן שמדד האושר העולמי יעלה ב-28%״
- ״ומה כתוב על הרוגים?״
את מקמטת את המצח ומקישה עוד כמה דברים על המקלדת. המסך מרצד לך שכמות ההרוגים הכללית לא תשתנה בצורה קיצונית, גרף של עליה קלה במומים מולדים ולאחר מכן התנרמלות וגרף שמראה ירידה מאוד תלולה בפרודקטיביות, כמעט תלולה כמו העליה במדד האושר. אני נעמד מאחורייך ושואל אם אולי כדאי לבטל. את מתיישבת על הכיסא בפינת החדר.
- ״את באמת חושבת שזה שווה את זה?״, חלון המסוף במחשב עדיין שואל ׳האם לשמור את השינויים?׳
- ״אני לא יודעת״, את עונה ומתחילה להתהלך לאורך ולרוחב החדר עד שאת נעצרת בפתאומיות ומחייכת. אני מנסה לעקוב אחר מבטך ורואה את גוש הפרווה מזדחל תחת המיטה ומתחיל לריב עם הכפכף שוב. אני מתחיל לצחוק בזמן שאת ניגשת למחשב ומקלידה Yes.


(ובכל זאת הסבר: ניסיתי לבנות עולם בו לא קיימים חתולים, וזוג מדענים עם מחשב שיכול לשנות את המציאות [על ידי הוספת חתולים]. כנראה שיותר מדי רקע ופחות מדי העברה שלו, חלק בכוונה וחלק חבל)

 

[בלגונה]

באמת?

אחרי ההסבר, עוד יותר לא הבנתי. זה ממש לא ברור מהטקסט. מה שהצלחתי להבין, זה שיש לאנשים האלה שליטה על המציאות בצורה כלשהי (חשבתי שאולי זה איזה משחק במחשב. שהם שולטים על העולם של המשחק). הבנתי שיש להם חתול. כל היתר היה מעורפל.

 

[האבלוק וטינרי]

המממפף

 

[ויימס]

אם לא הייתי יודעת מה הנושא של השרשור,

לא הייתי מבינה שזו חתולה.
האם הם זוממים להפוך את כל המין האנושי לחתולים? כי זה יהיה נהדר! ^_^
&nbsp
אני אוהבת את זה שהוא מדבר בטלפתיה עם החתולה.
"את מקלידה" לדעתי צריך להיות "את דורכת על המקלדת."

 

[האבלוק וטינרי]

sigh

אם את לא הבנת, ואלואדה לא הבינה, הבעיה כנראה אצלי.

 

[MeSofer]

sorry...

זה ממש יפה אבל גם אני לא הבנתי. איפה החתול?

 

[ויימס]

אגב,

הוא רופא שמנסה לטפל בה? מה שאומר שהוא וטרינר, which is even more awesome?

 

[g l o r y]

רגע, צריך לכתוב עולם

שלא יודעים בו מה זה חתול? או שצריך להימנע מהמילה חתול? כי עולם עם חתולים יש לי ומזמן לא כתבתי עליו.

 

[אלודאה]

לא אמרתי כלום לגבי העולם.

הדמויות מדברות על חתולים, מבלי להזכיר את המילה "חתול", וצריך להיות הסבר טוב בתוך הקטע לגבי למה הן לא מכירות את המושג של חתול.

 

[ויימס]

נראה... לאחרונה כתבתי על מפלצות הפרווה האלה

כל כך הרבה שכבר אין לי כוח לשטויות שלהם. הממ.

 

[חתול השיממון]

אמרתי פעם שאני אוהבת אותך?

יכול להיות שלא. לפעמים אני מנסה לשחק אותה קשה להשגה. אבל אני מרגישה שעכשיו זה רגע מתאים להתוודות

 

[אלודאה]

לא

 

[ויימס]

הממ.

במעבדה לחקר חיות נכחדות, פרדריך דאגלס ליקק את עצמו. הוא היה יצור יפהפה ופרוותי, שחור, מחודד אוזניים ובעל זנב.
"הממ," אמרה חבצלת וכתבה הערה במחברת שלה.
"את לא באמת כותבת כל שטות שהוא עושה, נכון?" נאנחתי.
"אין לדעת מה יהיה חשוב," היא נופפה בעפרון שלה.
הוא התכרבל לכדור ועצם את עיניו.
"לא שוב!" אמרתי. "כמה שעות הוא ישן ביום?"
"שש עשרה," היא אמרה וגירדה את אוזנה באמצעות העפרון. מאז שנגמלה מסיגריות תמיד הייתה חייבת להעסיק את האצבעות שלה במשהו.
"שנצא לאכול משהו? בא לי סושי כבר יובלות."
היא נעצה בי מבט. "אני עובדת. אני לא אביא אותך לפה יותר אם תמשיכי להפריע לי."
"אבל פרידריך דאגלס ישן!"
היא לכסנה אליו מבט. הבטן שלו עלתה וירדה קלות בעודו נושם. השפם שלו התעוות.

מאוחר יותר, בסושיה, קיבלתי סושי עם אבוקדו מעוך. החיים מלאים באכזבות.
נעצתי בו מזלג. "למה הם נכחדו?"
"יש כמה תיאוריות," חבצלת אמרה בפה חצי מלא. "אחת מהן היא שמטאוריט פגע בכדור הארץ. או מגפה שחיסלה את כולם."
לא בפעם הראשונה, מצאתי את עצמי מתפעלת מהידע הנרחב של חבצלת. כמובן, זה היה הדיקן שפיתח שיטה לשחזר צורות חיים נכחדות באמצעות שרידים מדנ"א, אבל חבצלת הייתה זו שממש בחרה את המאובנים והפעילה את השכפול שיצר בפעם הראשונה דינוזאור חדש על כדור הארץ. מצאתי את עצמי בוהה בה ומחייכת ללא סיבה.
"את יודעת, את ממש מוכשרת."
היא הנהנה נמרצות. "כן, כן, אני יודעת."

 

[האבלוק וטינרי]

מעולה! חוצמ

חוצמזה ששיחזור DNA בשביל דה-אקסטינקטינציה של יצורים לא משיגים ממאובנים. משיגים אותו מחתיכת ענבר שבתוכו השתמרה יתושה שעקצה דינוזאור/חתול, כפי שמקובל.

 

[ויימס]

עמדתי לענות לך ברצינות ואז קלטתי מה אתה עושה.

 

[אלודאה]

טיהי!

אבל! במטותא ממך, אנא הוסיפי תיאורים של הדוברת. כלומר - תנועות, מחשבות, תגובה כלשהי למה שקורה.