אז ניסיון שלי
האמת? התכוונתי לכתוב את זה כמו יומן ושבסוך הם יהפכו אותו לאל כזה שמשאירים לו אוכל כדי שלא יתרגז אבל איבדתי את הדרייב באמצע
--------
ידעתי מה עומד לקרות כשהעכברושים חלפו על פני ללא סימן שהבחינו בקיומי. בדרך כלל היו חושפים שיניים וניצבים במיצרים בין ארגזי המטען, מוכנים לקרב לחיים ולמוות, קרב שאני סיפקתי וממנו יצאתי מנצח תמיד. אני עובד בשביל האוכל שלי. אבל הפעם בני החולדה חלפו על פני כאילו לא הייתי קיים, כמעט מטפסים עלי ברצונם להגיע אל הסולם. מצחיק, איך היצורים שהיה עלי להרוג הם אלה שהצילו את חיי. דהרתי בעקבותיהם אל הסיפון הרטוב, טפרי ננעצים עמוק בלוחות העץ החלקלקים מגשם ומים מלוחים. אני מתעב מים, במיוחד מי מלח, אבל הפעם נאלצתי לסבול. רעם מבשר רעות של עץ מתבקע נשמע מתוך קרבי הספינה ואני קפצתי כל עוד נפשי בי על אחת מספינות ההצלה שניתקה מקישוריה. האנשים לא היו מהירים מספיק. הבטתי בהם מנופפים בזרועותיהם ביאוש לעבר כלי השיט המתרחק שהפכתי להיות קברניטו ונפרדתי מהם ומקערת העץ הענקית ומרובת המפלסים שהייתה ביתי למשך חודשי חיים ארוכים. אהבתי אותה, אבל אני לא רגשני עד כדי כך שלא אוכל להמשיך בלעדיה. בניגוד לאנשים, אני מבין את המשמעות של מעבר הזמן. הכל משתנה, הכל הופך לאבק ועצמות מכורסמות בסופו של דבר.
ישבתי במרכז הגיגית המגודלת שהאנשים קראו לה סירת הצלה, שהטלטלה כקליפת אגוז בין הגלים הגבוהים. הייתי רטוב עד לשד עצמותי, דבר שהסב לי מורת רוח מרובה אבל לא היה זה הרגע לטיפוח עצמי. זה היה הרגע לחשוב על השרדות. מדי פעם נחבטה הסירה בעצמים כלשהם מתחת לפני המים ואני ידעתי שבקרוב איאלץ לשחות. אני משתדל להסתיר בכל כוחי את העובדה שאני יודע לשחות, משום שאז וודאי הייתי נדרש לעשות זאת על בסיס יומי. האנשים לא מבינים כמה זמן והשקעה נדרשים כדי לייבש פרווה. אבל הפעם לא הייתה לי ברירה. עוד חבטה והוטחתי אל עבר המים. מאחורי שמעתי את קרשי הסירה מתבקעים ושמחתי שלא נדרשתי לבצע זינוק פתע בעוד הקרקעית נשמטת מתחתי. וודאי הייתי משופד לו הייתי מנסה. אוזני התמלאו מים אבל נדמה היה לי שאני שומע את הרעש של גלים נשברים על רצועת חוף. מיקדתי את תשומת ליבי והתחלתי חותר אל עבר הקול. לעיתים הפך אותי גל ואז הייתי בוטש ברגלי בחמת זעם, זנבי משמש כמוט היגוי, בניסיון לייצב את עצמי. לבסוף הטיח אותי גל אל החוף, שם נעצתי את ציפרני בחול ומשכתי את עצמי, על אפו וחמתו של הזרם הסוחף, אל מעבר לטווח הגלים. עדיין ירד גשםאבל בשלב זה כבר לא היה לי אכפת, מעבר לתקווה הקלושה שהוא ישטוף חלק מהחול והמלח מתוך פרוותי. השתעלתי וניערתי את עצמי, ואז גררתי את עצמי אל תוך מחסה של סלעים במעלה החוף. שם, בכוך נסתר מן הגשם בו הצטברו שאריות יבשות של אצות ועצי סחף, התכרבלתי ונרדמתי.
התעוררתי אל תוך מציאות אומללה. הפרווה שלי התקשתה במהלך הלילה והפכה לסבך קוצים חדים, מלאי מלח וחול. רק המחשבה על סירוק הסבך הבלתי אכיל הזה בלשוני גרמה לי להעוות את פני בגועל. קמתי וניערתי את עצמי מראש עד זנב, כל רגל בנפרד, ויצאתי מתוך הכוך שלי. לפחות הגשם הפסיק, אבל אם היה ברצוני לשפר את מצבי הדבר הראשון שהיה עלי למצוא הוא מים. יידרשו הרבה מים כדי שלא אחנק מכל המלח הזה. מצאתי את מבוקשי מעט לאחר שנכנסתי אל תוך מחסה העצים שהשתרע מרחק הליכה קלה מהחוף. ריח המים המתוקים משך אותי אליו כמו הבטחה לאח מבוערת וארוחת ערב. ארוחת ערב.... אחר כך. העור שלי התחיל לגרד וידעתי שאם לא אטפל בו, בקרוב לא אוכל להתרכז בשום דבר אחר. הגעתי אל מקור הריח, נחל שזרם בין ולפעמים מתחת לשורשי העצים, נחנק כמעט לחלוטין על ידי הצמחיה הלחה. ניערתי את כפותי בגועל כאשר שקעו ברקבובית והורדתי את מדד שביעות הרצון שלי מהמקום בכמה סימונים. הכל היה לח מדי בשבילי. בכל זאת הרכנתי את ראשי ושתיתי עמוקות. המים היו מתוקים יותר מכל מים אחרים ששתיתי אי פעם, אולי בגלל המלח שעדיין כיסה כל סנטימטר בגופי. לאחר שהתחלתי להרגיש פחות כמו מקרל שנכבש במלח ויותר כמו עצמי, התישבתי סוף סוף לטפל בפרווה. לא אלאה אתכם, התהליך לקח כמה שעות טובות ומספר נכבד של לגימות מהנחל אבל לבסוף הייתה הפרווה שלי נקיה וחלקה שוב ואני הרגשתי הרבה יותר טוב. הרמתי את זנבי וסימנתי את המקום כשלי. חוסר סימני הריח של זכרים אחרים משך את תשומת ליבי אבל כרגע הוא התאים לי בדיוק. הייתי רעב מכדי להיתפס למריבה על זכויות מעבר כרגע. כל כללי הטקס לוקחים בדרך כלל פרק זמן מכובד, אתם מבינים. קריאות התיגר, התנוחות, ההעוויות, הנסיגה הזהירה, המוסכמת.... הבטן שלי מחתה על עצם המחשבה לדחות את ארוחת הצהרים שלי בשביל זה.
סימנתי את העץ האחרון ופניתי לחפש לעצמי משהו אכיל. בתחילה חשבתי לחפש את אחת מאותן חולדות שהגיעו וודאי אל החוף אבל לאחר כמה צעדים התברר לי שלא אאלץ להרחיק לכת עד כדי כך כדי להשיג ארוחה. למעשה, הצמחיה העבותה הייתה מלאה ביצורים קטנים וטעימים שהמוח בקדקודם לא היה גדול מספיק, ככל הנראה, כדי לזהות אותי בעברי. אני לא מתלונן, כמובן. מחיפושיות וחרקי כנף פריכים ועד יצורי פרווה מוזרים ושמנמנים, זו הייתה הארוחה הקלה ביותר שהשגתי מימי שלא הוגשה על צלחת. שבע ומרוצה בפעם הראשונה מזה כמה זריחות, תפסתי עוד יצור פרווה, רק כדי להתאמן וביליתי זמן מה במשחק לפני שהסתרתי אותו בכוך בין שורשי עצים לצורך הארוחה הבאה שלי. לא באמת נזקקתי לו, הרי כל בשר טעים יותר כאשר הוא טרי וחם, אבל תוכנית חלופית מעולם לא הזיקה לי בעבר.
שוטטתי בין גזעי העצים במשך זמן רב. חוסר סימני הטריטוריה של זכרים אחרים החל להטריד אותי. מוזר שלא נתקלתי בשמץ ריח עד עכשיו. טוב- למעשה לא הייתי מוטרד מחוסר תחרות, אבל האף שלי לא קלט שום נקבה באיזור וזה- כן הטריד אותי. הזריחה הפכה לשקיעה ואני התחלתי לחשוב על מציאת עוד אתר מים כשריח חדש אך מוכר משך את תשומת ליבי. עשן. מצויין! אם למדתי משהו משהותי עם אנשים זה שהיכן שיש עשן, שם הם נמצאים ובדרך כלל, יהיה שם גם אוכל ומישהו שיעריך את כישורי השמדת חומסי הארגזים שלי. החלטתי לעשות את דרכי לעבר הריח.
הקן שהגעתי לפאתיו לבסוף היה מוזר. רגיל הייתי לקינים עשויים אבן שהיוו מגן איתן מרוחות הים שחבטו בהן. קיניהם של האנשים היו גבוהים, חסונים וחמים וכמעט תמיד עלה עשן מקצותיהם, עשן שתמיד הגיע מאח שיכולתי להתכרבל לפתחה. כאן לא היו קיני אבן. הם היו עשויים ענפים ואדמה, מחופים עור וקש. העשן עלה ממדורות פתוחות, שום אח בנמצא והכנת האוכל נעשתה לידן. גם האנשים היו מוזרים. אקדים ואומר כי תדיר מצאתי עצמי משועשע מתחבולותיהם של האנשים שנועדו לחפות על החוסר בפרווה. אני מבין את הצורך של אותם אומללים שלא ניחנו במעיל טבעי להגן על עצמם. תכופות נהגתי להתכרבל בתוך ערימה של הפרוות המוזרות, חסרות השיער שכונו בפיהם "בגדים". האנשים בהם צפיתי כעת, לעומת זאת, לא כיסו את עירומם בשום דבר מעין זה. למעשה הם היו עטופים בפרוות של יצורי פרווה וטרף אחר, בכמות מזערית. תייגתי זאת כעוד מוזרות של אנשים. לפחות יכול הייתי לומר בבטחון מסויים כי אנשים אלה ציידים מצליחים. החלטתי שאאמץ אותם.
מכיוון שנימוסים טובים הם להביא מתנה כשניגשים אל אנשים, צדתי עוד יצור פרווה ונשאתי אותו איתי כאשר גלשתי אל מחוץ לצללים שהוטלו על ידי המדורה הקרובה. הרמתי את זנבי לאות ברכה וטפפתי בדממה אל אחד האנשים, נקבה, והנחתי את הטרף לרגליה. בשם הטעם הטוב אף הוספתי יללה רכה.
"איייייייי! שד שחור, שד שחור!" היא צרחה. לא הבנתי מה היא אומרת אבל הבעיטה שכוונה לעברי והמקל שנופפה בו בעודה כושלת לאחור הבהירו לי את המצב. סמרתי ונשפתי לעברה. באמת! אז היא לא מעוניינת בשירותי! אין צורך לנקוט באלימות! אך נדמה שתגובתי וצוחות הנקבה גרמו לזכרים בקבוצה להתקבץ. הם נופפו במקלות ופערו את עיניהם לעברי. ריח הפחד היה כבד באוויר. לא הבנתי על מה המהומה אבל אני יודע מתי איני רצוי. שישמרו את האוכל שלהם לעצמם. הפניתי להם את זנבי וצללתי אל תוך החשיכה, למצוא לעצמי מקום בו מכבדים את כישורי.
