רוצה שנעשה תחרות התעלפויות?
שאני אספר לך על זריקת האדמת בכתה ו' שהיתה ההתעלפות הראשונה שלי? (והאחות, כמובן: "מה תעשי כשתטרכי ללדת???"
הן אף פעם לא מבינות שזו לא הדקירה אלא הקונספט...). על יום הגיוס בו התעלפתי 3 פעמים (3 זריקות = 3 התעלפויות)? על ביקורים בבתי"ח אצל חברים/קרובים מאושפזים שתמיד הסתיימו בכך שאני מתעוררת על הרצפה ומולי שלל פרצופים מודאגים/מגחכים. על ההתעלפות שלי כשחברתי תרמה דם באוניברסיטה. כשאבא שלי שמע שאני מתחילה לעבוד בבי"ח (הייתי בת 22) הוא היה בטוח שאני עובדת עליו - הרי אפילו הריח של בי"ח עשה לי רע! לאט לאט התחלתי לבוא לעבודה כל בוקר, לתת נשימה עמוקה ולשאוף לתוכי את הריח בלי שזה יגרום לבחילה. כשהתחלנו לחקור את המע' החיסונית וההשפעה של הטיפול הפסיכולוגי עליה אני הייתי זו שרצה עם הדם של החולים למעבדה... בהתחלה עטוף היטב היטב בתוך צרור שקיות נילון ונייר לסירוגין, כדי שלא ירגישו שזה דם, ועם הזמן התחלתי להחזיק את המבחנות (החמות...) בידיים. כשהתחילו הטיפולים הייתי מתעלפת בכל בדיקת דם ובכל זריקה. לי לא היה איכפת - רציתי נורא תינוק והמחיר לא היה חשוב. אבל לאחיות לא היה נעים ולאט לאט אף אחת מהן לא הסכימה לגעת לי בורידים - רק האמיצים שבין הרופאים אצלנו במחלקה היו נרתמים למשימה, אחרי הכנות מדוקדקות (משכיבים אותי על מיטה, עם חמותי לידי לתמיכה, חיפוש קפדני של וריד והמחט הכי הכי קטנה עם פרפר, כמובן
). עכשיו אני כבר לא מתעלפת, במיוחד לא אחרי שגילו שאני לא מתעלפת מפחד אלא מ
הרפלקס הואזו-וגלי - עצב שעובר בכל הגוף ותפקידו לאותת למוח על מצב סכנה - שאז המוח עושה shut down לכל המערכות הלא חיוניות ונגרמת התעלפות. כנראה שהעצב הזה יותר בולט אצלי מאשר אצל אחרים, וההתעלפות נגרמת כשלוחצים על הוריד אחי הבדיקה. זה התלבש על חרדת מחטים קטנה ופשוטה, וביחד נוצרה הקטסטרופה. מאז - לא לוחצים לי על הורידים, אני כמעט לא מתעלפת, אני ממש לא פוחדת מזריקות ובדיקות דם, אבל להזריק לעצמי - אני מקווה שאני אכנס להריון לפני שאלמד. אולי איפשהו אני משכנעת את עצמי שאני לא צריכה כי או-טו-טו אני במילא בהריון, ואם אלמד זה אומר שזה ייקח עוד הרבה זמן? אולי. ואולי פשוט קל לי ונוח להזריק בעבודה - אני לא צריכה אופרציות מיוחדות בשביל זה, אני מוקפת אחיות (שלאט לאט מפסיקות לפחד ממני
) ומחטים זמינים בכל עת.
מייד רצה לקנות
