אז ככה דינה
ראשית והחשוב ביותר, עמותת "ערים בלילה" של פדויי השבי מתעקשת שהמינוח יהיה "שבוי" ולא חטוף, ואני בחטאותי, נוהגת תמיד להקשיב ל"בעל הדבר" עצמו באשר לאיך הוא רוצה שיגדירו אותו. בזה סיכמתי את עמדתי הפרטית ואת השקפתי שלי באשר למינוחים. שנית, בכל הויכוחים והדיונים, עוד לא שמעתי ולו טיעון אחד שמצדיק את המינוח הזה. כל הטיעונים אויליים, טיפשיים ואפילו מעוררים גיחוך. קחי למשל את הטיעון שמופיע באשכול זה, שמסביר כי חטוף הוא זה שנלקח בניגוד לרצונו. התשובה שלי על כך, היא שזו פעם ראשונה שקלטתי שבן זוגי, שהיה שבוי בסוריה, הגיע לשם מרצונו החופשי, אם לא לומר שאפילו בשמחה, על פי ההסבר החדש. טיעון שני, גורס כי החטוף נחטף מהשטח הריבוני של מדינת ישראל. כבר הסברתי שכך גם מרבית השבויים, ואף נתתי דוגמאות מגוש עציון, הרובע היהודי, מוצבי המזח, מוצב החרמון ועוד ועוד. גירסה שלישית טוענת שחטוף הוא זה שלא נלחם בחוטפיו. כאן כבר יש בעיקר שיפוט ערכי (שברובו מבוסס על שמועות זדון ואגדות אורבניות. והנה לך באשכול זה תגובתה של נגיעות על ההשמצה). אבל כבר הסברתי שאכן רבים מהשבויים כלל לא נלחמו. כך הנשים, כך החיילים הלא קרביים שהיו במוצבי התעלה, כך אנשי שק"ם שנפלו בשבי המצרי ועוד ועוד דוגמאות. בקיצור, אני חושבת שכמו שאימצנו מהערבים את המילים המטומטמות "הודנה" ו"תהדיה" ומאז כולנו התחלנו לדבר ערבית ברמה של שפת אם, כך קרה גם עם השבי. הערבים הבטיחו "לחטוף חיילים" ומאז כל חייל שבוי הוא חטוף (נו טוב, זה סתם ניחוש שלי לגבי למה השתרבבה ללכסיקון העברי המילה הזו).