השמחייה הראשונה שלנו

[דברו אליי יפה]

להגיד לך תאמת

אף פעם זה לא הפריע לי שיש לי יותר מידי צופים דווקא נהנתי מזה היה כיף תמיד הייתי מחכה לפעולה הבאה ליום עבודה/מפעל הבא... אבל עכשיו לא יודעת כבר לא כיף לי אני באה לשבט לא כי אני רוצה אלא כי אני חייבת ואני יודעת שאם לא הייתי חייבת לבוא לא הייתי באה חרא לי אני מרגישה שאני מגדישה כ"כ הרבה מעצמי לצופים שזה דופק לי את כל הדברים האחרים אבל אני לא מקבלת כלום בתמורה (ואני לא מדברת על משהו מוחשי) כולם אומרים צריך לסדר את הזמן... איזה לסדר אפילו זמן לסדר את הזמן אין לי כל הזמן פעולות ימי עבודה ישבצ"ים שאני ממש לא נהנת בהם אני באה וכל הזמן אני בבאסה שם תסתכלי כמה הצופים דופק אותי, את חושבת שאני ארצה להתקבל לאוניברסיטה יהיה אכפת להם שהייתי בצופים, לא! תראי יש מלא ילדים שלא בצופים והם מסתדרים נהדר הם לא נראים לי משועממים בכלל... תאמיני לי אני כבר לא יודעת מה לעשות...

 

[צופיפניקית1]

אז ככה...

גם לי עד עכשיו (בניגוד לאחרים, להם זה הפריע עוד קודם) לא הפריע שאני כל החיים בצופים, נהנתי מכל רגע, הייתי סופרת את הימים על לפעולה הבאה... וגם אצלי יש ימים שאני באה כי אני חייבת ולא כי אני רוצה, במיוחד לימי עבודה וישיבות צוות ב10:00 בבוקר!!! והכי מעצבן אותי שכמה שאני משיקעה בצופים, נותנת ת´חיים שלי - דפקו אותי בשיבוצים, שמו אותי בו´ שלא רציתי ביכלל ועם צוות לא משהו. העיקר המרכז אומר: "זה גדוד דרוע אז שמנו בו אנשים טובים שירימו אותו" ממש אנשים טובים... אז גם אני עם כמה שאני משקיעה בצופים, מפסידה ביגלל זה לימודים בלי סוף, ואל תישאלי איך הציונים שלי ניראים, ככה לא קיבלתי תמורה- אלא רק בוקס בפרצוף. גם לנו אומרים תסדרו לעצמכם ת´זמן - כולם מיסתדרים בסוף, אפילו חילקו לנו יומנים שיהיה לנו יורת נוח... אבל איך אני יסדר את הזמן אם אין לי ביכלל מה לסדר? אני ישר מבי"ס באה לצופים, בלי לעבור בבית אפילו... שלא לדבר על זמן להכין שיעורים... אבל למרות כל זה אני בצופים, ואני נהנת... למרות כל הימי העבודה המעצבנים אחרי זה כ"כ כיף להיסתכל ולירואת - וואו, איזה תורן ואיזו רחבת ת"ס יפה בנינו, ואחרי פעולות, עם כמה שאני לא מתה על הקבוצה שלי, להחזיר חניכים הבייתה ולישמוע כמה כיף היה בפעולה, זה כזה סיפוק גדול, שכבר לא כל-כך איכפת לי על כל מה שהקרבתי בישביל זה... אז אל תבואי בגישה של "כמה הצופים דופקים אותי" וכו´... גם אני הייתי ככה אחרי שדפקו אותי בשיבוצים ועבר קצת זמן, נירגעתי, ובעזרה של אנשים שבכב"ג הצלחתי לשנות גישה... אז גם את, חכי כמה זמן - חודש -חודש וחצי ליפני שאת עושה איזה צעד משוגע... תני לזמן לעבור ותיראי שזה רק לחץ של ההתחלה, תחילת תיכון תחילת הדרכה ובסוף (אני מקווה) הכל יחזור להיות סבבה כמו שהיה ושוב תאהבי את הצופים ותביני את לא יכולה לחיות, או לפחות לחיות חיים מאוד מאוגד משעממים, בלעדיהם... וברור שיש מלא ילדים שלא בצופים והם לא משועממים והם חיים נהדר, אבל את אחת שאוהבת נורא את הצופים, ולא תיחיי נהדר בלי זה, הצופים זה רוב החיים שלך ואין לך יותר מידי דברים אחרים לעשות ככה שאם תעזבי יהיה לך ממש משעמם עד שתימצאי לעצמך חבר´ה חדשים שלא בצופים, ועיסוקים אחרים שלא קשורים לצופים. וחוץ מיזה ילד בצופים (ובכל תנועת נוער) גדל להיות בן-אדם טוב יותר, עם יותר ערכים, שעוזר, תורם וכו´ הרבה יותר מבן-אדם שלא היה בשום תנועת נוער. ועל זה אף אחד לא יכול להיתווכח!