השעון הפנימי של התקליט

[Barmelai]

השעון הפנימי של התקליט

סידור העבודה של הבחורות בקיבוץ חולק לאזורי שליטה על פי ארץ המוצא. השיבוץ לפי מפתח עדתי היה חכם ויעיל יותר מהשיטה המסורתית שנתנה משקל גדול מדי לכישורים. כך הושגה הרמוניה במקום העבודה, שקט תעשייתי והכי חשוב, השיבוץ איפשר לכל חברה להגשים פוטנציאל של מישהי אחרת, דבר שהלם את רוח הקיבוץ וערכיו. המטבח לדוגמה, היה כולו פולני, המורות רומניות והארגנטינאיות מטפלות בגיל הרך. כך ידעתי כבר בגיל 5 לאמוד במדוייק את אחוז הלחם בקציצה, אבל על קיומה של האות מם למשל, נודע לי רק כשהעפלתי לכיתה ב'. פרט לעניין השולי הזה, אביבה המטפלת הייתה מאוד נחמדה אלינו וידעה המון שירים:

הדואר בא היון באוטו האדון
ולי הביא קופסה קטנה מאמזון
אולי זה חילזון?
אולי זה ברווזון?
אולי זה רק אלבון חדש של בוויס פרונד?

ואז אביבה הייתה מניחה את North Circular , תמיד צד א, על המקול ומאלצת אותנו לשיר את "הפיפס". ומי שלא שר, לא זכה לקבל באותו ערב את הדולסה דלצ'ה המפורסם של אביבה.
כשחושבים על זה, North Circular היה תקליט של 6 צדדים. אלבום משולש. אבל אנחנו הכרנו רק את צד א. וכשאני חושב על זה היום, אני מבין בדיעבד שזו הייתה גדולתו של התקליט.

תקליט, לא משנה אם הוא כפול או משולש או מרובע, אורכו תמיד יהיה עשרים דקות.
זהו זמן הנגינה מרגע נחיתת המחט על החריץ הראשון ועד לחזרתה לבסיס האם.
בדיעבד אני מבין שככה נהגתי לשמוע את כל התקליטים. במעמד צד אחד. אם היה כוח וחשק, הייתי קם להפוך צד, אבל באותה מידה יכולתי להחליף תקליט, או לנגן אותו צד שוב.
ובאמת, לכל תקליט היה צד שחוק מחברו. שבועות שלמים שמעתי רק את צד 6 של Yessongs. שום דבר אחר. 20 הדקות שלי מ Tales from Topographic Oceans היו צד 3.
מאלבומים שהיו לי שנים, לא לגמרי הכרתי שירים מסויימים, רק כי לא ממש עניין אותי להחליף צד.

אמנים התייחסו לתקליט כמו לצמד מיני אלבומים. בדרך כלל החומר הקליל והלהיטי קובץ על צד א ואילו השירים הנסיוניים, הנועזים והארוכים במיוחד, נדחקו לצד ב.
ג'ו ג'קסון חילק את אחד האלבומים שלו לצד Night וצד Day. זו לא רק הייתה אמירה שמדובר בשני מיני אלבומים של 20 דקות כל אחד, אלא גם שאין צד ראשון וצד שני. תשמע איך שבא לך. אחרים, בעיקר מעדות הפרוג, היו מקדישים את צד א לשירים קצרים וצד ב ל"יצירה-על-צד-שלם”, שהייתה כמובן, ההצהרה האמנותית הגדולה.
עוד ברברת - בהמשך

 

[Barmelai]

הדיסק קבר את האלבום

הדיסק שינה לחלוטין את הרגלי השמיעה. לא עוד 5-6 שירים בעשרים דקות למנה, אלא 18 שירים ב 70 דקות למנייאק. החלוקה המסורתית לשני תת אלבומים פנימיים נשברה.
ואיתה נשברה הגישה האלבומית. כי מסגרת הזמן שהוכפלה לא מתאימה לפופ ולא לרוק.
70 דקות היא יחידת זמן שהושאלה מהמוזיקה הקלאסית. אורכו המקורי של הדיסק נקבע על 74 דקות "כדי שיכיל במלואה את הסימפוניה ה 9 של בטהובן בביצוע הסימפונית של לונדון".
אבל לאדם המודרני זו יחידת זמן ארוכה מדי. למי יש פנאי וסבלנות לשבת בשקט 70 דקות ולהקשיב לאלבום?
יש משהו הרסני בהקשבה חלקית לאלבום של שעה ומעלה. קשה להגיע לשירים האחרונים. את תחילת האלבום שומעים פעמים רבות, את סופו כמעט ולא. זה מביא להעלמות האפיון האלבומי, אם בכלל יש כזה מלכתחילה. הרעיון של יצירה שלמה המורכבת מסך שיריה חדל להתקיים. למאזין מוטה אלבומים מובהק כמוני, מדובר בלא פחות מחורבנו של מקדש המעט המוזיקלי.

הדיסק הצליח להשחית אפילו את האלבומים הקלאסים הישנים. הוצאות חדשות הופיעו מעוטרות בשורת בונוסים אחרי שיר הסיום. ולמה לא, מקום יש, פיתוי לצרכן צריך, אז למה לא? האם יעלה על הדעת לדחוס שתי תמונות של פיקאסו במסגרת אחת? אז למה זה נחשב רעיון טוב לדחוס שני אלבומים על דיסק? האם מישהו סבור שנכון יהיה להוסיף לפסל דוד של מיכאלאנג'לו ביצה שלישית כדי למשוך קהל? אבל שיר בונוס? מה רע.
אנשים טוענים שהמעבר מדיסק לקבצים על הסלולרי יהרוג את האלבום ויחזיר את הסינגל לימי זוהרו. אבל אני אומר שזה קרה מזמן. זה קרה כשאבד לנו השעון הפנימי של התקליט. אם התקליט הוא מסגרת אידאלית לאלבום והשלים את היצירה בפן חזותי, הרי שהדיסק הוא מחסן שירים ותו לא, מרוקן מכל אמירה אמנותית נלווית.
נער הייתי וגם זקנתי, מתקליטים עברתי לדיסקים ומהם לקבצים, ואין לי ספק שכאשר יצוץ הפורמט הבא, אזרום לאלתר. אבל במהותי נותרתי סאקר של הצד הבודד. מנת המוזיקה שלי הייתה ונותרה 20 דקות לווריד.

אבל האם התקליט הוא המסגרת המושלמת למוזיקה? לא בטוח.
לא כל אלבום מתיישב בנוחיות על ויניל. Thick As A Brick של ג'תרו טאל נחצה שרירותית לשני חלקים בגלל מגבלת האורך של הויניל. העוולה תוקנה בהוצאות ה CD. ב Twin Peaks, אלבום ההופעה של מאונטיין, נחתך לשניים Nantucket Sleigh Ride שאורכו יותר מחצי שעה.
השירים הארוכים מתוךThe Fillmore Concert של האולמנים עברו בישול שבמהלכו נחתכו וקיבלו פייד אאוט כדי להתאים אותם לסד הצר של מגבלות הויניל.
מאידך, התקליט הכפול הציב דרישות של... תקליט כפול. חלק מאלבומי קית ג'ארת מוקלטים על 3 צדדים של תקליט כפול. והצרכן שקנה את הקוצרט של ברמן ולוזאן, בייחוד אם הוא אנאלי כמוני, חש מעט מרומה למראה הצד הרביעי של הויניל שנותר חלק כאחוריו של תינוק.

 

[Barmelai]

מספרים לבנים

עשרות שנים חלפו והדואר עדיין בא, אם כי היום הוא כבר בא היום, וצבעו אדום, כפי שלמדתי באיחור קל. אבל דבר אחד נותר כשהיה, וזה אלבון חדש של בוויס פרונד!
החדש של הפרונד, White Numbers מגיע בפורמט של דיסק כפול או תקליט משולש. והוא מדגים יפה את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהמדיות.
בעלי המקולים יקבלו למעשה שישה אלבומים של עשרים דקות. הם יוכלו לבחור איזה מהשישה לשמוע ואיזה לא. הם יכירו חלק מהשירים טוב יותר, רק כי הם נמצאים על הצד החביב עליהם. שירים אחרים הם יגלו רק בעוד שנה-שנתיים, כשייזכרו שיש צד א ואולי כדאי לשמוע אותו. והאלבום יגדל עליהם בצורה דינמית וללא מאמץ.

הדיסקאים יאכלו יותר חרא. הם לא ישמעו צד כלשהו של תקליט. הם יכירו את עשרת השירים הראשונים מצויין אבל לא יגיעו לשיר הנושא, כי בשבילו צריך להקשיב קרוב לשעה ברצף.
לעומת זאת הדיסקאים יהיו היחידים שישמעו את Homemade Traditional Electric Jam כמו שצריך. כי הג'אם הזה אורכו 42 דקות והוא לא נח באמצע. וזו צרה, כי אני מדבר על חתיכת ג'אם שיעיף לכם את האוזניים. מגדולי הג'אמים של כל הזמנים. ולממותה הזו בהחלט מגיעה האזנה רצופה. כל האפקט הטריפי של השיר נמצא בהקשבה הרצופה. לתשומת לבם של שני הקונים הפוטנציאלים, הפרקליט ודונלד, שעשויים למצוא את עצמם לא עם ממותה אלא עם ברווזון חתוך לשניים וחבל.
האלבום עצמו, עם או בלי הג'אממותה בסופו, הוא מושלם. זו לא חזרה לפסיכדליה הגולמית, העצבנית מתוצרת בית של תחילת הדרך. מי שאוהב רק את ניק סלומן של מיאזמה, Inner Marshland וטריפטיכון, ייתי ויפסח. מי שאוהב את הפאזה של סלומן ההולך וגדל ככותב שירי רוק ופסיכדליה, הסולואים המלודים והג'אמים המהממים, האיש נמצא בשיא כושרו. בשבילם זהו אלבום חובה.

 

[LadyG]

שני צדדים לתקליט

זה שלנו - זה גם כן.

מי שגדל על תקליטים משהו בראש שלו תמיד חושב במושגים של צד ראשון וצד שני. על הקימה מהרביצה (על המיטה, על השטיח על הפוף) והחלפת הצד.

ואף מילה על העטיפות

כתבת יפה.

 

[בוויס פרונד]

נו

זה הזמן להשתמש בניק סלומן. הסקירה ג'אמונומנטלית.

 

[modulo1000]

ואלה עם הפטפונים הטובים היו חייבים להישאר

ערניים שכן הזרוע לא הייתה חוזרת לבד אלא מסתובבת בלופ אינסופי
מעבר לכך מי שרצה לשמור על התקליטים שלא יהיו בהם פיקים
היה שם צד שלם ולא מעז לשים באמצע כך שהזיפזופ היה בלתי אפשרי וברגע וגמלה בליבך ההחלטה לשמוע
הפכת לשבוי 20 דקות של צד האלבום ולא הוא שבוי שלך
המגבלה שמיכה ציין מעולם לא הייתה בתחום הגראז שם הספיק סינגל קצרצר כדי להביע הכל
ויכלו תוך 2-3 דקות לכל היותר לספר את כל הסיפור
https://www.youtube.com/watch?v=0Tet7YQGtJc
או במילים אחרות
גראז' זה הסאלינג'ר של המוזיקה פרוג זה יוליסס
צד A
http://www.canuckistanmusic.com/index.php?maid=234
מי שאהב את הפצצה הקנדית הזו יכול למצוא אותה באוסף הפנטסטי לגראז קנדי

 

[Barmelai]

אבחנה נכונה ויפה

מרגע שהנחת את המחט, היית שבוי בידי הצד כולו. אין להרים את הזרוע ולדלג באמצע. האילוץ להקשיב לשירים הבינוניים בדרך לשירים הטובים, היה המחנך המוזיקלי הגדול שלי. במהלך הזמן הסתבר שחלק מהשירים הבינוניים צמחו והפכו להיות השירים הגדולים באמת, בזמן שהשירים שבשבילם התחלתי להקשיב לתקליט, נשחקו וזוהרם התעמעם.
זאת אבחנה נפלאה. הקשבה לתקליטים לא הניבה רק הנאה מיידית, היא לימדה את העונג שבגילוי האיטי, בחפירה. בהבנה שאין לשפוט מוזיקה על סמך שמיעות אחדות. ששיר מרתיע ומעצבן עשוי להפוך לחבר הכי טוב שלך, ממש כמו בחיים. ושדברים טובים יפלו לחיקם של הסבלנים. עכשיו לך תנסה להעביר את זה לדור הבא.

 

[Jflyaway]

ומה עם הסינגלים מיכה ?

מה עם דברים כמו SEE EMILY PLAY ?

 

[Barmelai]

כשהייתי

בכיתה ז', הגעתי למוסד. לא חשוב מה זה, מי שיודע, יודע. ושם היה לי קיר משלי. ישנתי בחדר עם עוד שני בנים (זה לא היה כמו שזה נשמע, זה היה הרבה יותר טוב) ולכל אחד היה קיר. בקירות היו תקועים עשרות של מסמרי 10 ועליהם היו תלויים תקליטונים. לא סינגלים, אני לא בא מאנגליה ולא מתל אביב, בקיבוץ אלה היו תקליטונים. עם חור גדול שחייבים להשתמש במתאם מפלסטיק, עם חור קטן שאפשר להשחיל ישר על הציר, תקליטוני 45, תקליטוני 33.3, המון צרפתיים! אבל גם ספייס אודיטי, אמילי פליי, Black Night והאש של דיפ פרפל, גרסת ג'יימס טיילור ל you got a friend, פראנויד של סבאת', תוצרת הארץ וחו"ל, בעטיפת קרטון, בעטיפות נייר, ובעיקר בלי עטיפה בכלל. ים תקליטונים, כולם יושבים על המסמרים וכל פעם אחד יורד לפטיפון הכי מעפן שלא ראית בחיים שלך. זה היה חתיכת דרעק עם רמקול מובנה בתוכו שחיברנו אליו רמקולים מהנגריה בהלחמת בדיל ועם סאונד של מגאפון, שהגדולה היחידה שלו הייתה ווליום עוצמתי במיוחד.

מהברדק הזה צמחתי. כל התקליטונים האלה שלא היה להם שום מכנה משותף ואני הבאתי רק שליש מהם, היו המרק הראשוני שלי. זה היה יותר בקטע של לקפוץ על המיטות וחבר'ה ומסיבות חצות, הכי לא אנאלי שאפשר.
האלבומים ומערכת הסטריאו האישית, באו כמה שנים טובות אחר כך. בגיל 15-16 תקליטונים כבר לא עניינו אותי. אבל - אחד האלבומים הראשונים שקניתי בעצמי, היה RELICS. כנראה לא הפסדתי כלום

 

[ozitex]

ואני אחשוף אף יותר..

כשהגעתי לפנימיית הכפר הירוק בתחילת שנות השבעים, כבר היו ברשותי תקליטים שמוסיקולוגים רק יכלו לחלום עליהם.

אבל, בחדש שלידי, ממש בקיר המשותף גר אחד, מושבניק שהביא איתו פטיפון משולב עם רדיו כזה, אבל היו לו רק שני תקליטונים באמתחתו: days of future passed ושיר המכלת- הכל רק בתשלומים של פלפל אל מסרי, תקליט פסיכדלי למהדרין.. כמובן בתקליטוני 45".

את שני הדברים האלה שמעתי בלופ במשך חודשים ארוכים, עד שנים, הזמן כבר היטשטש אצלי בגלל הטראומה המוסיקלית הזאת..חח

 

[LadyG]

זה בהחלט יכול לגרום לטראומה

מה משירי days of future passed היה על הסינגל?

 

[ozitex]

כמובן

התקליטון המיתולוגי של Nights In White Satin / Cities

כאשר משום מה בחר הבחור להשמיע ר ק את הלהיט המעורער ושכח שיש גם צד B עם הקטע cities

 

[Barmelai]

אודה ואבוש, לא מכיר את הבי סייד.

 

[LadyG]

למיטב ידיעתי

הקטע הוקלט יחד עם כל הקטעים של Days of Future Passed אך נפל בעריכה ולא נכנס כמובן לאלבום.

 

[Barmelai]

ואפשר להבין למה

 

[LadyG]

היו להם קטעים יותר מוצלחים

מסכימה לגמרי.

 

[modulo1000]

מיכה בהוצאה הכפולה של האלבום....

יש המון תוספות
בדקה ה 53:38 הסינגל ששמעת בלופ שבגרסת המונו נשמע שונה מגרסת האלבום
רפפורט חד האוזן (לא תותחן לשעבר) יתן לך תשובה מלומדת בדיוק במה
אין ספק השיר הזה והאלבום הכל כך מיוחד הזה שינו את עולם המוזיקה
10 נובמבר 1967
כחצי שנה לפני כן הקדים אותם השיר המהפכני הזה
http://www.youtube.com/watch?v=Mb3iPP-tHdA
שיצא ב 12 למאי 1967
כמובן שהקדים אותם בכמה מאות
http://www.youtube.com/watch?v=tK1oE_aefmY
שזה לא ממש גנבה - כי באך כתב הכל
אבל ב 16 לאפריל 1966 כשנה לפני כן נכתב השיר הזה
שמושפע גם הוא מהעוגבים של באך
ואין ספק שגם הפרוקולים וגם המודיבלוזים הושפעו ממנו
http://www.youtube.com/watch?v=rq2P8pTrDvw

 

[modulo1000]

הלינק לגרסת האלבום הכפול

http://www.youtube.com/watch?v=IRFa3pvH-kA

 

[modulo1000]

ולאוהבי הקופסאות זה קורה מחר

http://www.youtube.com/watch?v=wU6Vbim9V7I

 

[Barmelai]

הקופסה הזו גדולה עלי בכמה מספרים

קניית אלבומים על חתיכת פלסטיק בר קיימא הצטמצמה אצלי לפחות מ 5 לשנה. אבל אם כבר לבזבז המון כסף על מוזיקה שאפשר להשיג בהרבה פחות, אני מסכים שזאת אופציה די מגניבה להתאבדות כלכלית.