השרשור של אתמול הולך להיעלם אז פתחתי חדש

אוקיי, טריגר

קשה לי. אני רוצה לפגוע. רוצה לעשות משהו. מדגדג לי. אני עייפה מאוד. לא התחלתי אפילו את העבודה ואין לי כוח להתחיל (למרות שכשאני כבר מתחילה אני זורמת ונהנית). רוצה את איילה. דיברתי מקודם עם אחותי קצת על הנושא והיא נרתעה ממני מאוד. מה הפלא? אני משוגעת. היא אמרה לי שמצבי חמור, שאני תלויה באיילה יותר מדיי, שהייתי צריכה לעצור את זה בזמן או שאיילה הייתה צריכה לזהות את התלות ולעצור את זה, ובכלל אמרה לי - שלא תעזי לספר לאף אחד שככה את מרגישה, יחשבו שאת משוגעת. תודה רבה באמת, זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. אמרתי לה שאני מרגישה כאילו אימא הולכת למות לי שוב והיא אמרה שאני לא נורמלית. שתספר לי משהו שאני לא יודעת. אז זהו. יושבת ומשחקת בקנדי קראש שהתמכרתי אליו כליל לצערי, רואה סרטים במחשב ומתפללת שיפסיק לכאוב או שאעשה משהו שיסיט את הכאב למישור אחר, למחוז אחר, נסבל יותר. ובזכותכם אני לא עושה את זה אלא מתאפקת ומשתדלת לעשות דברים אחרים טובים. מקווה להשלים את הפער בעבודה מחר. תודה לכם שאתם פה (גם) בשבילי.
 

Lady Stark

New member
מותק, זוכרת שאמרנו פעם

שבמצבים כאלה לדבר עם אחותך יכול להיות טריגר?
היא גם שופטת אותך וגם את רואה את עצמך דרך העיניים שלה. זה לא יכול לעשות לך טוב.
בואי, תמשיכי בהבטחה שנתת קודם.
אולי תלכי לישון? מאוחר כבר.
ההגהה תחכה למחר.
 
לא, לא זכור לי שדיברנו על זה...

ואני לא עייפה במובן של לישון, אלא באופן כללי מהחיים. אם אלך לישון עכשיו אקום מטורללת עוד שעתיים-שלוש. אני כל כך פוחדת לישון, ליידי. אני חולמת סיוטים וכשאני מתעוררת אני מגלה שהסיוט האמיתי הוא במציאות... לא יכולה עם האובדנים האלה. האמת שאורלי הציעה לי להתאשפז היום וסירבתי, בגלל העניין המוכר הזה של אזור גאוגרפי. אני גם לא חושבת שהמצב הנוכחי שלי מתאים לאשפוז, אבל אני חוששת שככל שיתקרב מועד... של איילה אני אתקרב למצב הזה וזה מפחיד אותי אימים, כי לגהה אני לא חוזרת בשום פנים ואופן. מעדיפה למות מלהיות שם (וכמוני יש עוד המון אנשים. זה נושא חם עכשיו בתקשורת, תודות לדליה וירצברג-רופא שמציפה את העניין. הלוואי שגם יצא מזה משהו, כי המצב בלתי נסבל. פשוט שולחים אנשים אל מותם). אני הולכת לראות סרט שיסיח קצת את דעתי (אני עושה לעצמי מרתון סרטי שירלי טמפל. חולה על הילדונת הזאת שהייתה).
 

Lady Stark

New member
אוי, שירלי טמפל זה רעיון מעולה

תשני כשתשני, מותק.
העיקר שתנסי לתת לראש לנוח.
 
תודה, יקירה. אני אוהבתותך


 
לא מרגישה טוב
אולי טריגר

ימים עצובים. יום הפטירה של אימא מתערבב לי בצורה כואבת כל כך עם העזיבה של איילה, שהכול מיטשטש לי, הגבולות בעיקר. המצב הכלכלי שלי מעולם לא היה גרוע יותר, אני כבר פוחדת להסתכל באתר של הבנק. אין זכר לשוכרות ואני מודאגת. תחושות של רצון לפגוע חוזרות, לא באותה עוצמה של לפני כמה חודשים, ב"ה, אבל עדיין, הכול מוצף עכשיו בגלל ה... של איילה (כל כך קשה לי לכתוב את זה, לעזאזל). והפלשבקים. ואורלי באמת חמודה ומאוד מחבבת אותי, אבל היא לא איילה, וזה לא נותן לי מנוח.

כל כך הרבה רוע יש בעולם. כל כך הרבה טרור, רציחות סתם, סתם, בגלל שאנשים מדת אחרת, מלאום שונה... העולם הזה מטורף!!! אני לא מסוגלת להכיל את הרוע הזה וזה רודף אותי.

לא מצליחה לישון ולא רוצה לישון כי פוחדת. מחר צריכה להחזיר את הסיפאפ לחברה שממנה שאלתי אותו. יש לי כאבים בגוף. לא נוח לי עם הכובד שלי ועם כל המחלות. אני רוצה לעבור כבר את הייעוץ במרפאה להשמנת יתר ושיתחילו להזיז שם דברים, כי הכול הולך כל כך לאט בשירות הציבורי... חבל שאין לי כסף לעשות פרטי.

ומקודם איזה יתוש או זבוב מעצבן שלא הפסיק להרעיש. סוף סוף הוא נעלם איכשהו (אולי נינה ביצעה בו את זממה...). אני רוצה לראות עוד סרט. לא בא לי שום דבר. הלוואי שמישהו היה עושה שאיילה לא תעזוב, שלפחות אותי לא תעזוב, אבל אי אפשר, והיא שמחה במקום שהיא הולכת אליו. היא אמרה לי שהיא תִלמד לטפל בילדים כדי לעצור מצבים שבעתיד עלולים להוביל למצב כמו שלי, שאפשר לעצור את זה כשזה מתחיל. הלוואי שזה נכון. מה שבטוח - הילדים האלה זכו בענק. תהיה להם אימא מדהימה, כי אין, אין מישהי כמוה ולא תהיה, ואני הולכת לאבד את זה ואת השפיות שלי גם יחד, ואני פוחדת כל כך. אני על סף ייאוש. משתדלת לא לעשות מעשים של ייאוש, אך זה קשה. מזל שאתם פה ועוזרים לי כל כך. תודה לכולם ולילה טוב.
 
קצת מאוד מאוד. מאוד מאוד קצת.

יתושה אחת קטנה, אכזרית ומעצבנת ניסתה הלילה למצוץ לי את הדם. עשתה לי הרבה רעש באזניים ולא הצלחתי למחוץ אותה לצערי. השאירה קצת עקבות ואותי עייפה. גם סיוטים לא חסרו הלילה, ואיחרתי לביה"ח להחזיר את הסיפאפ, אבל בסוף קיבלו אותי (ואותו). תחושה של ייאוש מוחלט מהכול, אדישות, לא אכפת מכלום. עכשיו נותר מבחן טכנאי המזגנים. מקווה לצלוח גם אותו בשלום.
 
לא רוצה יותר (טריגר)

לא רוצה. אפשר להכריח אותי? לא רוצה יותר. לא רוצה תחלופה של אנשים. כולם מתים. כולם עוזבים. כולם מפנים מקום ותופסים מקום וככה העולם מתנהל ולא מתאים לי שיתנהל ככה, כי ככה אני רוצה! אני רוצה שאלוהים יעשה שאנשים לא יעזבו ולא ימותו, ומצדי שיהיה פה פיצוץ אוכלוסין, גם ככה אנחנו הורסים את כדור הארץ, אז שיהיה, נתפוס על זה טרמפ.

אתמול ובימים האחרונים צפיתי בכמה סרטים של שירלי טמפל. גיגלתי קצת וראיתי שהיא כיום בת 85 וזה עשה לי רע, כי היא נראית זוועה והיא הייתה כזאת קטנה ומתוקה, מלאכית כזאת, לאכול אותה. והנה תראו מה נהיה. ומן הסתם רוב השחקנים בסרטים שלה היו מבוגרים ממנה בעשרים שנה לפחות, מן הסתם כולם מתים. מתים. שחקנים יפהפיים, סקסיים, רובם זמרים מעולים. גם אם הם חיים הם בוודאי דמנטיים או איבדו צלם אנוש, כי ככה זה כשמזדקנים, וכולם שם צריכים להיות לפחות בני 100, שזה כמובן לא סביר. וזה מדכא אותי. במקום לשמח אותי זה מדכא אותי, אז מה הטעם, תגידו לי. בשביל מה.

וגם איילה עומדת לעזוב. אני טוחנת את זה שוב ושוב, בטח נמאס לכם (אבל היי, מי שלא מעניין אותו ודאי מדלג, אז אני לא מתכוונת להאשים את עצמי בזה). לא יכולה לסבול את הכאב שזה גורם לי.

ועומד לבוא לכאן טכנאי מזגנים שפלירטט אתי בעבר על גבול ההטרדה המינית ממש, אבל השכנה תהיה אתי פה כשהוא יבוא (הוא בא גם אליה, זו אשתו של השח"ע). לא הייתה לי ברירה כי היא הזמינה מהחברה וזה מי ששלחו לה, וכבר ביטלנו כמה פעמים ולא היה לה נעים. היא אסרטיבית, היא לא תיתן לו להתחיל אתי, אמרתי לה את זה קודם. אני רוצה להיות כבר אחרי. לא סובלת אותו.

וכולם מתים. וכולם עוזבים. המנהלת השיקומית התקשרה להזמין אותי למסיבת פרידה ממנה כי היא עוזבת. זה דווקא ממש לא אכפת לי, לא התיידדתי אתה במיוחד והיא לא עבדה שם הרבה זמן.

לא מרגישה טוב. אולי זה בגלל העייפות, אולי מהחרדה המשתקת. אולי מהדיכאון הזה של אין יותר לאן ללכת ואין בשביל מי ובשביל מה. באמת שאין. הכול אפור וחסר טעם, רק הלבוש שלי צבעוני ונהדר כדי לפצות קצת על מה שבפנים. והאירוני הוא שמי שרואה אותי לא מאמין שיש לי דיכאון, בגלל כל הצבעים העליזים. לכו תסבירו למי שלא מבין. אפילו אנשים שסובלים בעצמם מדיכאון לא מסוגלים להבין איך אני יכולה להתלבש ככה אם כל כך רע לי. הם לא מבינים שאני עושה הפוך על הפוך.

נמאס לי אפילו לכתוב כרגע ואני במתח מהטכנאי. אולי אכתוב שוב כשהוא ילך, אם לא אקרוס למיטה.
 
איייייייייי כואב לי!!!!!!


אני רוצה את איילה

אני צריכה חיבוק ואיילה. זה מה שאני צריכה עכשיו כדי להרגיש טוב.
ובבקשה לא לשפוט אותי. אני מודעת למצב, יודעת, ערה, רואה, וסובלת.
 
איזה כלבלב מקסים, אולי טריגר

למרות שאני אוהבת אותם רק בתמונות, במציאות אני פוחדת מהם ולא מתחברת אליהם כל כך. אני לגמרי חתולית.
וודאי שיש טוב בעולם - יש בפייסבוק קבוצה שנקראת "גברים אמיתיים מתנהגים בחביבות לבעלי חיים" ויש שם סיפורי הצלה של כל מיני חיות ע"י גברים מקועקעים, חסונים ובריונים, שבחיים לא היית מדמיינת אותם עם גורון פצוע או משהו. זה כל כך מרגש. אני מפרסמת אותם הרבה על הקיר שלי כקונטרה לטבעונים הפנאטיים שמעלים תמונות של בעלי חיים שחוטים ומדממים וכו' כדי להרתיע ולהפחיד אוכלי בשר. אני בעצמי צמחונית לא מעט שנים, אבל אני בדרך כלל לא מטיפה ולא נכנסת לאנשים לצלחת. בדיוק עכשיו יש בפורום תמיכה נפשית למבוגרים דיון בנושא הזה, ואני קצת מצטערת שנכנסתי לתוכו, בדרך כלל אני נמנעת מזה, לא יודעת למה הפעם נכנסתי.

אני חושבת שחלק מהצמחונות שלי נובע מתחושת האשם שלי על כך שאני לא מספיק טובה. הייתי רוצה להיות אחת שמצילה בעלי חיים, אקטיביסטית, או לכל הפחות להתנהג יפה לחתולה שלי, ולפעמים אין לי סבלנות אליה. אני תמיד משתדלת לפצות אותה, אבל אני לא אימא מושלמת, ולפעמים שאני מרגישה שאני ממש רעה ולא ראויה לה. יש לה בעיות התנהגות קשות שעבדתי עליהן עם וטרינרית מומחית להתנהגות בע"ח, ובאיזה שהוא שלב הרגשתי שזה גדול עליי, הייתי עסוקה באשפוז ולא היו לי כוחות. השתדלתי, אבל התחלתי לחפף קצת והתוצאות לא איחרו לבוא - היא חזרה להתנהגות לא טובה ואין לי כוח לחזור לרופאה ולטפל בזה שוב. וזה לא רק הכסף, פשוט אין לי כוחות. וזה לא עניין של חיים ומוות, לכן אני בינתיים עוזבת את זה, אבל חייבת לחזור שוב לרופאה, אין ברירה. אני פוחדת שהיא תשפוט אותי.

חוץ מזה לא הצלחתי להציל את בוזיק, החתול היפה הקודם שלי. עד שהבנתי שמשהו לא בסדר אצלו כבר יכולתי להציל אותו, אבל במקום זה כעסתי עליו שהוא חירבן לי במיטה ובכל הבית ולא הבנתי מה יש לו. באיזה שהוא שלב נדלקה לי נורה אדומה וזה כבר היה מאוחר מדיי. הפקרתי אותו אצל וטרינר סנדלר (מובן שלא ידעתי שהוא כזה) שאמר שאין לו כלום ושלא צריך אפילו לעשות בדיקה (עשה בדיקה חיצונית ואמר שלא צריך יותר) ואחר כך אצל וטרינר עוד יותר סנדלר שהפקיר אותו אצל העוזר שלו למרות שדרשתי שהוא עצמו יטפל בו (כי הוא מנהל המרפאה). עשיתי ביקורת פתע וראיתי שהעוזר מטפל בו, והעוזר התחיל להסביר לי והראה לי צילום שבסוף התברר שזה לא של החתול שלי... פשוט הזניחו אותו שם, אפילו לא שאלו אותי איך קוראים לו, לא פתחו לו כרטיס... וכבר היה מאוחר מדיי. שחררו לי אותו הביתה ואמרו שהוא בריא, אבל הוא הידרדר כל כך מהר שרצתי איתו שוב לאותו רופא (איזו שטות זו הייתה מצדי) ואז הוא פשוט הלך לעולמו. ואני מכה על חטא.

אשמה היא חלק ממני, אני הרי מרגישה אשמה גם במוות של ההורים שלי. הרי במוות של אבא שלי האחים שלי האשימו אותי שאני גרמתי לזה ושהם פוחדים להשאיר אותי עם אימא, שלא אעשה לה אותו דבר. ואחר כך כשאימא חלתה היא אמרה לי שאם יגלו שיש לה מחלה קשה שאני אדע שזה בגללי, שאני טוחנת לה את המוח. התחננתי שתסביר לי מה היא מתכוונת כדי שאפסיק לעשות, והיא לא הסבירה. אחרי שלוש דקות בדיוק היא קראה לי והתנצלה, אמרה שהייתה לחוצה בגלל המחלה ואני לא קשורה לזה בכלל, אבל התחושה נשארה קשה. ויש עוד דברים שקשורים לטיפול בה שאילו ידעתי יכולתי אולי להציל אותה, ולא יכולתי. ואני נושאת על הגב שלי משא מאוד כבד ומרגישה שלא מגיע לי לחיות.
 

היי48

New member
טוב

סליחה מראש אם אני מגזימה קצת במה שאני כותבת, אבל האחים שלך הגזימו אפילו יותר במה שהם אמרו לך לגבי ההורים שלך. מי מדבר ככה לבן אדם, בעיקר לבן משפחה????? בעיקר שזה שטויות לגמרי ושמן הסתם אין לך שום שליטה על מה שקרה להורים שלך. וזה לא משנה עד כמה אחותך הייתה לחוצה, עדיין לא מדברים ככה. היא הייתה יכולה למצוא דרכים אחרות להתמודד עם הלחץ שלה. ככה שאין לך שום טיפה קטנה אחת ופצפונית של אחריות לגבי מה שקרה להורים שלך. את לא רופאה, את סך הכל היית ילדה וזאת ממש לא הייתה האחריות שלך. את גם ככה עשית הרבה יותר ממה שהיית צריכה לעשות והפילו עליך יותר מדי. פשוט גועל נפש לומר כזה דבר, אני במקום האחים שלך הייתי מתקשרת אליך כל יום ומתחננת שתסלחי לי, זה נראה לי המינימום שאפשר לעשות.

ולגבי החתול-באמת סיפור עצוב, אבל גם במקרה הזה עשית כמיטב יכולתך-לקחת אותו לוטרינר, זה לא שהתעלמת לגמרי מהמצב. ולגבי הצלת בעלי חיים-אני חושבת שקודם כל זה שאת צמחונית זה כבר משהו אקטיבי. גם אם זה נראה לך משהו קטן, זה לא. תחשבי על כל החיות שנצלו ממוות בזכות אנשים שלא אוכלים בשר-אם כל אחד מהאנשים האלו היה אומר לעצמו "טוב, זה לא באמת כל כך משמעותי, אז אני פשוט אחזור לאכול בשר" אז כל החיות האלו לא היו נצלות. וגם זה שאת מטפלת בנינה זאת תרומה משמעותית. גם אם את לא חושבת שאת מטפלת בה בצורה האידיאלית, עדיין אני בטוחה שיותר טוב לה אצלך מאשר במקלט לבעלי חיים שלא לדבר על חיים ברחוב. אז אם כבר אני חושבת שאת צריכה להיות גאה מאוד בתרומה שלך בנושא, וגם את לא, אני בהחלט גאה בך
 
אני יודעת בשכל שלי שאולי את צודקת

אבל קשה לי להפנים את זה מבחינה רגשית. תודה על המילים הטובות. באמת.
 
למעלה