משפחה אינה דמוקרטיה
ובהתאם אין שיוויון -
הזכויות של ההורים והילדים אינן שוות.
אבל בזוגיות שניה, בעוד שבני הזוג בוחרים אחד את השני
אישה בוחרת לחיות עם גבר עם ילדים (וכמובן גם להיפך) והיא גם יכולה להימנע מכך
הילדים מקבלים אם חדשה ללא אפשרות לבחירה
יתר על כן
בין אם מדובר בשוויון ובין אם לא, להורים יש את הזכות להטיל וטו
בכל מה שמדובר בכללי הבית
מבחינתי הנושא הוא לא שוויון אלא ההרגשה.
הילדים מלכתחילה מקבלים את בת הזוג של אביהם בניגוד לבת הזוג שבחרה בו ובהם
לכן
יכול להיות שמלכתחילה הם מרגישים בעמדת נחיתות או אולי מקופחים.
מצפים מהם ומחייבים אותם לפעול לפי רצון של בת הזוג שנכפתה עליהם
גם אם מדובר לכאורה בחובות "הוגנים".
אנחנו לא עוסקים כאן באמת מוחלטת
אלא ברגשות
יכול להיות, שכדי שהבנות ירגישו שהן אינן מקופחות
הן צריכות לקבל יחס הרבה יותר מעבר לשוויוני
לתפיסתי, במשפחה המטרה היא לא להיות צודק ושוויוני בהכרח אלא
שיהיה נעים בבית.
לפעמים כדי לגרום לאווירה טובה, מוותרים, גם כשזה לא שוויוני.
במקרה הזה הצעתי לדהרמה להציג חזית אחידה מכיוון
שאני משוכנעת שהבעל ידאג לאינטרסים של הבנות
וגם לדהרמה איכפת מהן
וכשההורים בבית יגיעו להסכמה, ההחלטה תהיה הוגנת ומתונה ורגישה.
אפשר לאחר הסכמות כלליות של ההורים לנהל דיאלוג ולקבל החלטות יחד עם הבנות
וגם החלטות שמתקבלות אפשר לבחון ולשנות אם צריך.
בכל אופן, כל זוג מחליט בביתו על סדרי העדיפויות שלו
ויש מחיר לכפיה ללא הסכמה, ואני חושבת שמימי הציגה כאן נקודת מבט שכמעט ולא שומעים
וזה את ההרגשה של הילדים (כמה מהכותבות בנות להורים גרושים בעצמן?)
כשמנחיתים על הילד, כנגד רצונו חובות, או חוקים שאינם מקובלים עליו
אפשר ברוב המקרים אולי לקבל ציות
אבל לעיתים יכולה להתווסף אליה גם הרגשה של קיפוח
ואני חושבת שכל אחד היה רוצה שהילדים שלו לא יחוו הרגשה כזו
בין אם היא מוצדקת או שוויונית ובין אם לא.
ויכוחים לתפיסתי הם חלק מדרך ההתבטאות הלגיטימית בדמוקרטיה - בהנחה שמעוניינים בדמוקרטיה ובדיאלוגים ושיתוף הילדים.
לדעתי לא יכול להיות מצב שהילדים יהיו עצובים או ממורמרים לאורך זמן
ולהורים שלהם יהיה טוב
ילד מאושר יכול לשמח את ההורים בצורה בלתי רגילה
והמחיר של ציות ללא הסכמה, שמתבטא ברווחה הנפשית של ההורים לאורך זמן - עצום.