מי מאשים את הבנות בגירושים?
הבנות לא אשמות שההורים שלהן התגרשו, אבל הן הושפעו ועד היום הן פוגשות את הוריהם במתכונת אחרת כתוצאה מכך.
הבנות לא אשמות שאבא שלהן התחתן שוב
אבל כתוצאה מנישואיו הוא גר עם אשתו, וכפי שאשתו מקבלת אותן גם אם היא לא הכי רוצה - כך גם להן אין אפשרות לבחירה. מדובר בהחלטות של הוריהם או דמויות משמעותיות בחייהם שהחלטותיהן כקטינות מושפעות מהן.
הן לא אשמות שאשתו ילדה - מסכימה איתך. מי מאשים אותן?
ואם לזוגתו של אביהן אין כוח לנקות את החדרים - זו בוודאי לא אשמתן.
ולמרות שזו לא אשמתן, מדובר במצב נתון שמשפיע גם עליהן, מכיוון שלדהרמה כרגע אין כוח לנקות ולסדר כפי שעשתה בעבר.
ואם אין לה כוח - או פחות מבעבר, יש צורך כנראה להגדיר מחדש הסכם שיתאים גם לה.
אני קוראת ומנסה להבין איך הגעת למסקנות שלך.
יש 4 ילדים בסך הכל בבית , 3 בנות ותינוק
הבנות של הבעל בנות 13, ו16 והבת המשותפת בת 4.
אני מניחה, שמצפים מהבת בת ה-4 לפחות סדר וניקיון מהבנות הגדולות יותר.
זה לא עניין של ביולוגיה.
אני רואה הודעה כנה של בקשת עצה ומסיקה מכך שלכותבת ההודעה איכפת מהבנות של בן זוגה, שהיא מספרת בפורום את הבעיות הכי רגישות שלה בחיים, כדי לשמוע דעות שונות ואולי גם לא נעימות ולהשתפר. לא ראיתי אשמה כלפי הבנות או כלפי מישהו אחר.
לדעתך דהרמה אשמה בכך שההורים של הבנות התגרשו?
היא צריכה להתבייש שהיא התחתנה איתו והביאה איתו לעולם עוד 2 ילדים? או בכך שאיכפת לה גם מהבנות הביולוגיות שלו?
יש להן אבא שמלא באכפתיות ודאגה והוא מקשיב לבת הגדולה ומנסה להתחשב.
מספר שנים שהם זוג וביחד ודהרמה כאשתו דאגה עד לאחרונה לצרכיהן של הבנות ואולי גם נמנעה לפעמים מויכוחים כדי לשמור על שלום בית.
בהתחלה הם היו זוג עם שתי בנות והיום הם משפחה של שש נפשות כשהם כולם ביחד, היום יש תינוק בבית ויותר קשה לטפל כמו בעבר גם בסדר ובניקיון של כל הילדים.
ונשאלת השאלה עכשיו (אני לא קראתי אשמה) - מה לעשות?
אני מבינה מהתגובה שלך, שאת חושבת שדהרמה צריכה להמשיך לסדר ולנקות למרות שקשה לה. כי אולי אם היא לא עושה את זה זו הוכחה שהיא לא אוהבת את הבנות..
ואני חושבת, שזה ממש לא נכון.
יכול להיות, שהיום יש לה פחות כח מבעבר, וגם אם היה מדובר ב4 ילדים ביולוגיים, הפעילות הזו הייתה קשה לה.
אני חושבת שזה מקסים שמישהי שבכלל לא הולידה את הבנות, ולא גידלה אותן בגיל צעיר, חושבת על הבעיות שלהן, על מה שמשמח אותן ואם המצב לא טוב והיא לא יודעת מה לעשות היא פונה ושואלת.
מכל הסיפור מבינים שבן הזוג שלה חלש, ולא מציב גבולות וככל הנראה גם האמא, ולדעתי הבנות זכו שיש להן מישהי חזקה שאיכפת לה מהן מספיק כדי להתייעץ בפורומים ולהשקיע בשבילן.
אם זה קיפוח, אני מאחלת קיפוח כזה לכל הילדים.
(ואת דעתי האישית כבר כתבתי באריכות, את מוזמנת לקרוא ולהביע דעה).
אני חושבת שכולנו יכולים להיתרם מדעות נוספות גם אם הן שונות
אבל הן גם צריכות להיות ענייניות ומכבדות
אחרת, קשה לפעמים להתייחס לתוכן
אני חושבת שכולנו נשמח לקרוא את הדעה שלך
איך את חושבת שכדאי לשתף? מה יכול לגרום לבנות להרגיש פחות מקופחות?
איך בת הזוג החדשה (מבחינת הבנות) יכולה להעביר לבנות את המסר שהן אהובות?
האם יש אפשרות לדעתך שהיא יכולה לדרוש מהן או לבקש מהן להשתתף במטלות בבית מבלי שיחושו שהן מופלות או בלתי אהובות?
ואם נצא מנקודת הנחה שגבולות הכרחיים לילד, האם אדם שנמנע מלהציב גבולות בהכרח אינו אדם אוהב?
ואולי, יכול לקרות מצב שגם הורה ביולוגי שאוהב את הילדים שלו, ורוצה בטובתם, יפגע בהם למרות כוונותיו הטובות?
