אני לא אשכח את היום הזה, יום הולדת 17 חזרתי הביתה מהתיכון עם ברכות יום הולדת, שמחה ומאושרת פתחתי כמדי יום את MTV (שאז עוד היה מה לראות בו) וראיתי את התוכנית של דווינה. לא האמנתי עד שראיתי את מסיבת העיתונאים בחדשות.
הדמעות שלי יכלו למלא את הכנרת ולעבור את הסף!!!!! מה לא היה ביום הזה??? דכאון קליני- היה טריקת דלתות- היו כמה וכמה הסתגרות בחדר עם השירים שלהם- הייתה!!! בקיצור.... יום וחודש קשים... לאט לאט התגברתי ואז הם התאחדו והיה happy end
צרחות בבית על שלא מבינים מה אני מרגישה - היה. בכי היסטרי ושברון לב - היה. מרוב עצבים קראתי את הפוסטר של גארי מהקיר בחדר בליווי קללות כגון" חתיכת זבל, מה עשית?!" או "מה מצאתי בך י'חרא" חחח.. מסכן. את כל העצבים הוצאתי עליו, כי הוא השעיר לעזעזל שיצא עם ההודעה. אם חס וחזיזה חמסה חמסה מלח שום בצל זה יקרה היום - אני לא אעמוד בעוד משבר כזה (ויהיה כזה). אני יכולה להגיד שאמנם סלחתי, אבל אני לא אשכח בחיים את התופעות לוואי שזה עשה לי. אז לסלוח כן. אבל אני במצב של - never forget כמו שאומרים ואוי לגארי לצאת בצהרות כאלו שוב. הפעם - אני אגיע עד אליו ואמלוק אותו בכל רמ"ח איבריו. I'm not 14 anymore