צודק. מוזר שהצלחתי לקרוא את כולו. הנה המלא:
שפה אחת ודברים אחדים: עיונים במשפט, הלכה וחברה, פנחס שיפמן. הוצאת מכון שלום הרטמן, אוניברסיטת בר אילן, כתר, 336 עמ', 98 שקלים
לפני כמה שבועות פירסם הרב דוד סתיו מודעת ענק בעיתון "מקור ראשון" ובה הכריז שהוא מתמודד על תפקיד הרב הראשי האשכנזי הבא. בדבריו הצביע על "עובדות מזעזעות", כלשונו: בשנים האחרונות כשליש מהזוגות החילוניים מתחתנים בחו"ל כדי לא לבוא במגע עם הרבנות הראשית לישראל. יש ביניהם כאלה שמערך הנישואים של הרבנות אינו מקובל או חביב עליהם, וזוגות רבים עוד יותר (כ-400 אלף אזרחים) שהחוק לא מתיר להם להתחתן במדינתם, שכן יהדותו של אחד מהם לפחות מפוקפקת בעיני הרבנות. כפיית הסדר הנישואים ההלכתי על אזרחי ישראל אינה יעילה אפוא משתי בחינות: היא מרחיקה יהודים שמסיבות שונות מעוניינים בחתונה אזרחית, ולא מצליחה להכיל אזרחים שהרבנות אינה מכירה ביהדותם. עולה החשש שצורות שונות של נישואים אזרחיים יובילו לפיצול בין קבוצות של יהודים, ושומרי המצוות לא יהיו מוכנים לבוא בקשרי נישואים עם חילונים.
למצב המורכב הזה מנסה פנחס שיפמן להציע פתרונות בספרו החדש. שיפמן, פרופ' אמריטוס לדיני משפחה וירושה בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, כתב בעבר ספרים ומאמרים על דיני המשפחה בישראל. לפני כשבוע יצא דו”ח מיוחד שהכין למרכז מציל”ה (יחד עם אבישלום וסטרייך) בנושא אפשרותם של נישואים אזרחים בישראל. בחלק השני של הספר הנוכחי הוא נכנס לשאלה פנים־דתית, מפני שבעיניו יש להתמודד עם הבעיות הקשות שבטקס הנישואים על פי ההלכה האורתודוקסית. גם אם יקבל הציבור החילוני את האפשרות להתחתן כראות עיניו, עדיין יישארו שומרי המצוות במצוקה, משום שלהם אין אופציה אחרת. שיפמן חושש שהתאפשרותם של נישואים אזרחיים דווקא תעודד רבנים ודיינים להתעלם מהקשיים המוסריים שבטקס ההלכתי כפי שהוא כיום, בחינת "מי שלא רוצה לא חייב, ומי שרואה עצמו מחויב - שיסבול בשקט".
שיפמן מודאג מנטייה זו משום שהיא משאירה על כנו את חוסר הצדק שגורמת ההלכה. תופעות כמו עגונות, מעוכבות גט, סחטנות מצד הגבר ובאופן כללי חוסר השוויון שבטקס היהודי המסורתי אינן מקבלות מענה הלכתי, ואין ניסיון אמיתי להתמודד איתן. גם בקרב הפוסקים שאכפת להם מנשים עגונות או מעוכבות גט, ההתמודדות מסתכמת לרוב בניסיונות לעקוף את הבעיה באמצעות מציאת פגמים הלכתיים בטקס ופסילתו בדיעבד. פטנטים כאלה ממחישים את הבעייתיות שבטקס הנישואים האורתודוקסי, שהוא אבן נגף לאשה היהודייה. זו מציאות איומה לדעת המחבר, מפני שהיא מובילה למסקנה ש"ככל שאנשים יימנעו מלנהוג לפי כללי ההלכה, כן ייטב להם וכן יפחת סבלם".
הגינות לעגונות
כאשר עובר שיפמן להצעות השונות לתיקון הסדרי הזוגיות בישראל הוא מבקש להתחשב לא רק במצוקתם של החילונים הנכפים להלכה שאין להם עניין בה, אלא לכאבם של שומרי המצוות (או שומרות המצוות) הנכפים להלכה שיש להם עניין בה, אולם חוסר הצדק שבה בוטה ומעליב. הוא מעלה אפשרויות שונות לתיקון המצב הנוכחי, כל אחת ושוברה בצדה. לבד מהאפשרות הדלה ביותר, המאפשרת נישואים אזרחיים רק בין פסולי חיתון, בוחן שיפמן הנהגת אפשרות של נישואים אזרחיים לצד הדין הדתי, כך שכל זוג יוכל להחליט באיזה ממסד לכונן את בריתו. החסרונות הם התחרות הגלויה בין הממסד הדתי לאזרחי, שעלולה להביא לניכור מצד הציבור הדתי. נוסף לכך, דרך זו תחמיר את בעיית מעוכבות הגט או העגונות, שכן שומרי המצוות שיתחתנו דרך הרבנות יהיו כפופים להלכה ולא יוכלו לבקש סעד מבית המשפט האזרחי.
אפשרות אחרת, המקובלת בחלק ממדינות אירופה ובארצות הברית, היא העמדת דין אזרחי אחיד לכולם. במקרה הזה המדינה נתפשת כאחראית לסדר האזרחי התקין, והנישואים דרכה הם היחידים התקפים. כל אזרח המעוניין להתחתן בטקס מיוחד, מתכבד ומתחתן אצל הרב, הכומר, המורה הרוחני או הסלב הקרוב ללבו. במצב כזה אין לכאורה תחרות בין הדין האזרחי לדתי, וגם הגירושים שוויוניים לכולם משום שנשים דתיות זוכות להגנת המדינה. מנגד, אם אשה שהתחתנה באופן יהודי־אורתודקוסי תתגרש רק באופן אזרחי ותתחתן שוב, היא תהפוך את ילדיה מנישואיה האחרונים לממזרים (ממזר הוא הנולד לאשה הנשואה על פי ההלכה מגבר שאינו בעלה). אפשרות זו יכולה להפוך את המתגרשים אזרחית לפסולי חיתון לכל המתחתנים הלכתית. אולם שיפמן מצביע על כך שכבר היום מתחתנים מיליוני יהודים בארצות הברית בצורה אזרחית, וכמובן גם מתגרשים כך, ואיש לא מדבר על החרמתה של כל יהדות ארצות הברית. בעיה זו, כמו אחרות, דורשת לדעת שיפמן "לתקן תקנות הלכתיות רחבות הנותנות מענה כללי ועקרוני", ושוב מופיעה ביקורתו על חוסר הרצון של הפוסקים בזמננו להתעמק ולשנות את הדרוש שינוי בהלכה.
עניין הממזרות ממחיש מצוקה ייחודית לעידננו, שלא ניתן לה מענה הלכתי. בעבר, יהודי שנחשד בממזרות, או אשה עגונה או מעוכבת גט, היו יכולים בצר להם להרחיק לקהילה יהודית אחרת שבה לא מכירים אותם ולבנות את חייהם מחדש. אבל כיום, התיעוד הממוסמך והממוחשב לא מאפשר ספק סביר באשר לזהותו של אדם, ספק שדי היה בו בתקופות אחרות כדי להכשירם לנישואים (מדין "משפחה שנטמעה - נטמעה", קידושין עא. והמהרי"ט אף פסק כי "מי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלותו, אלא יניחנה בחזקת הכשרה"). זו עדות לשילוב האכזרי והייחודי לעידן המודרני שבין הלכה לביורוקרטיה.
שיפמן לא חוסך ביקורת גם מהחילונים המתעקשים למסד נישואים אזרחיים. טיפולו בפסיקות בית המשפט המשוות בין זוגיות חד־מינית לנישואים מרתק, ומדגיש את שאלת ההתעקשות של חילונים להשתמש במונח "נישואים", שמבטא מוסד דתי ומסורתי במובהק, בתוך עריכת שינוי רדיקלי במובנו המקורי. מנין העקשנות להתהדר בכתר דתי בפירוש? האם יש כאן ניסיון, במודע או שלא במודע, לערוך רפורמציה בדת באמצעים משפטיים?
לבסוף בוחן שיפמן את הפסיקות שהביאו להשוואת זכויותיהם של ידועים בציבור לנשואים. הוא מביא בפירוט שלוש פסיקות של אהרן ברק, שכנשיא בית המשפט העליון חולל בצורה מתוחכמת מהפכה שקטה בדיני האישות הישראליים. בשלושה צעדים הכשיר בחוק הישראלי נישואים שנערכים על ידי אזרחי ישראל בחו"ל, ראשית לגבי זוגות שממילא היו יכולים להתחתן בישראל, לאחר מכן לגבי זוגות שעל פי החוק בישראל לא היו יכולים להתחתן (במקרה המסוים ההוא, יהודי ונוצרייה), ולבסוף לגבי זוגות חד מיניים. בכך הפכה סופית אופציית הנישואים בחו"ל לדרך החצי־רשמית (גם אם היקרה) להתחתן אזרחית בישראל.
באשמת ליבוביץ
חלקו הראשון של הספר נוגע בהפרדה המלאכותית בין הלכה למוסר, שעל פיה אין לנו כביכול אלא צווי האל כדי להבין מה טוב ומה רע, ואילו כל שיקול חוץ־הלכתי אינו אלא כניעה רכרוכית לאופנות הליברליות של זמננו. הדבקות במצווה מסוימת, אף על פי שהיא חסרת היגיון או עומדת בניגוד גמור למצפון, נחווית כדבקות אמיצה בדבר ה', ומייצרת חוויה נחשקת של "אותנטיות". שיפמן מראה שתפישה הלכתית זו היא עצמה אופנה חדשה למדי, ומעצבה הראשי בארץ היה לא אחר מאשר ישעיהו ליבוביץ (ובארצות הברית - הרב סולובייצ'יק).
שיפמן מזכיר לקוראיו שללא הערכה מוסרית עצמאית, הבאה בנפרד מההלכה, מושגים חז"ליים כגון "לפנים משורת הדין", "דרך ארץ" ו"דרכי שלום" מאבדים משמעות. כך גם המונח הרמב"ני "נבל ברשות התורה" או דבריו של הנצי"ב מוולז'ין, המגנים "צדיקים וחסידים" שאינם "ישרים בהליכות עולמים". המסורת ההלכתית עצמה עשירה בדוגמאות להשפעות של המוסר הטבעי על ההלכה. המחבר מבקר את גישתו של ליבוביץ, שבאה אמנם כדי להגן על ההלכה על ידי ניתוקה מהחולף והזמני, אולם סופה שמנתקת אותה גם מההיגיון ומהלב.
גישה זו חילחלה, על פי שיפמן, דווקא לשורות "גוש אמונים", היריבים האידיאולוגים הגדולים של ליבוביץ. הוא מביא דברים מאת הרב שלמה אבינר שמתיימרים להסתמך על הרב קוק, אולם דומים מאוד לדבריו של לייבוביץ. דווקא הרב קוק היה זה שקבע שיראת שמים שדוחקת את המוסר הטבעי "אינה עוד יראת שמים טהורה". ביקורתו של שיפמן היא גם עקרונית משום שעל פיו "העושר ההלכתי הקיים בריבוי מקורות ודעות מחדד עוד יותר את המסקנה שלא ניתן להעלות על הדעת פסיקה שבה הפוסק מתפרק מהכרעה אישית, (ש)איננה יכולה להיות נטולת שיפוט ערכי של הפוסק עצמו".
במלים אחרות, אין הלכה שאינה יוצאת מעמדה מוסרית מסוימת. מתוך תובנה זו תוקף שיפמן את עמידתם של רבנים רבים מול עגונות, מעוכבות גט, ממזרים וספק־יהודים בחוסר מעש. הוא קובע כי "טענה האומרת שאין בידו של חכם ההלכה להושיע כי קצרה ידו היא פעמים רבות החלטה פוליטית מוסווית שנמנעת מהתמודדות עם השאלות הערכיות הקשות שעומדות מאחוריה".
ספרו של שיפמן הוא כתב אישום נוקב על גלגול העיניים המיתמם של רבני האורתודוקסיה של זמננו והיתלותם ב"הלכה" כתירוץ לקפיאה במקום. זה לא שהם לא יכולים. הם פשוט לא רוצים. זו לא אזלת יד, אלא עמדה ערכית. במציאות שזוגות רבים יותר ויותר מדירים רגליהם ממשרדי הרבנות, ספרו של שיפמן בא בעתו. טיפולו בסוגיות דיני המשפחה ב
