טעותו של הלברטל
אני כבר התיחסתי מזמן (ולא ממזמן) - לפני למעלה מ-6 שנים - למאמרו זה של הלברטל
כאן.
סתם הלברטל ולא פירש למה הוא מכוון בניסוח "ליבוביץ הוא הקול המוסרי הבולט ביותר בחברה הישראלית." הלברטל כנראה סבור לתומו שהביקורת של ליבוביץ על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית היא ביקורת מוסרית. לנוכח הטענות שהשמיע ליבוביץ כנגדן, ניתן להשעין סברה זו של הלברטל על כך שגם האדם המחזיק מעצמו מוסרי ומגן על המוסר היה חותם עליהן. אבל הלברטל כנראה לא קרא את מה שאני כתבתי (שם), ואינו ער לכך שייתכן ששני בני אדם יטענו אותן טענות בדיוק אבל מטעמים שונים, ומה שמקנה את התוקף והמשמעות לאותן טענות הוא דווקא הטעם העומד ביסודן ובתכליתן, ולא התוכן המסוים שלהן. לשון אחר, הלברטל טעה לחשוב שהביקורת שהשמיע ליבוביץ על המדינה ועל החברה היא ביקורת מוסרית, ואני טוען שזו ביקורת דתית ולא מוסרית.
שכן הלברטל בעצמו אומר - "מאותו נימוק שבאמצעותו דוחה ליבוביץ את מתן הטעם המוסרי לדת, הוא מבקר ביקורת מוסרית את החברה הישראלית שלדעתו הופכת את המדינה, שהיא מוסד אנושי, לערך מוחלט". אבל הנימוק שבאמצעותו דוחה ליבוביץ מתן טעם מוסרי לדת, לפי הלברטל, הוא שלילת עבודה זרה, ואם כן גם הביקורת של ליבוביץ על המדינה והחברה בישראל מנומקת בשלילת עבודה זרה. אבל שלילת עבודה זרה אינה יכולה להיות נימוק לאיזושהי ביקורת מוסרית. לשלילת עבודה זרה אין שום היבט מוסרי, אלא היבט דתי בלבד, ומזה מתחייב שביקורתו של ל' אינה יכולה להיות ביקורת מוסרית אלא היא בהכרח ביקורת דתית.
דומה שהלברטל עצמו חש - מדעת או שלא מדעת - בסתירה הפנימית הזאת שבדבריו, עד שהוא ראה צורך לכסות עליה במסך הערפל שהוא פורש בפיסקת הסיום שלו, במשפטים רבי פאתוס אך ריקניים מכל בחינה אחרת. משפטים שבהם ביקורת פוליטית, תוצאה מוסרית ופתוס דתי איקונוקלסטי משמשים בעירבוביה, וכבר אין אדם יודע באיזו מערכת ערכית מדובר: פוליטית, מוסרית או דתית?
מה הסוגיה האחת שלא לגמרי ברורה לך?