התחלתי את התהליך ומתקשה מאוד לראות עצמי עושה זאת

[מרגנית2]

מסכימה איתך שושן צחור וברוכה הבאה!

אני ילדתי את שני ילדי בבדידות גדולה. אבל היתה לי אמא. והיא עשתה הכל כדי לעזור לי בכל דרך אפשרית.
כיום כשאמא איננה אני שוב בבדידות גדולה. מנסה למצוא חברים אבל זה לא קל. כל אחד עם ילדיו. משפחתו. צרותיו.

אתמול פגשתי חבר ילדות. הוא עלה אלי לכמה דקות - ורץ מיד למכונית שם חיכו לו ילדיו הגדולים. ירדתי איתו. נפנפתי לילדים באוטו והוא רץ לדרכו לחייו.

 

[yarden43211]

זה נכון לי יש עזרה.

זה נכון שלי יש עזרה, אבל אני לא רציתי ילד כמו ששרית רוצה, היתחלתי את התהליך בגיל מבוגר,כי פחדתי לפספס את היכולת להכנס להריון ואיך שהוא נישאבתי לתוך זה.(ואני לא מתחרטת).
שרית מאד רוצה ילד ואני חושבת שאם רצון כזה ,אפשר לגייס את כל האמותות והשתמש בשכנות שאכפת להם , ואפשר לגדל ילד לתפארת. מבלי לחשוב על דברים רעים ,כמו דיקאון אחרי לדה, ומחלות, צריך לחשוב חיובי ולהמשיך.
ומה האופציה האחרת: להשאר בלי ילדים, להמשיך עוד12 שנים של יעוץ פסיחולוגי , או לבזבז זמן על מציאת פרטנר.

 

[SARA155]

התחלתי את התהליך ומתקשה מאוד לראות עצמי עושה זאת

היי
אני שרית בת 42.5
כשנולדתי אימי נפטרה ,נמסרתי לויצו בית יתומים ,ובגיל חמש אח של אמא שלי אימץ אותי כמשפחת אומנה ,יש לי עוד 8 אחים שהתפזרו לאחר מותה של אימי
אבי התחתן כעבור כשנתיים עם אשה אחרת שלא קיבלה אותם
אין לי דמות אמהית ויש לי עדיין חור ענק על כך שלא זכיתי להכיר או לדעת מהי אמא
כיום אני עובדת ,מחזיקה את עצמי לבד ,די בודדה בעולם,הקשר עם האחים שלי רופף מאוד,אבי נפטר לפני כ14 שנה
עברתי טיפול פסיכולוגי במשך 12 שנה ואפשר לומר שגדלתי
חלומי היה להקים משפחה משלי עם בן זוג ,ולתת לילדי את מה שלא זכיתי לקבל.
כיום בגיל 43 כמעט אני מבינה שאני בצומת דרכים קשה מאוד וצריכה להחליט האם להביא ילד לעולם מבנק הזרע
אני מודעת לכל הקשיים שיש לי כיום כמי שחיה לגמרי לבד ובעצם שורדת.
כאשר ההבנה כי איני מוצאת משמעות לחיי יותר הלכה וגדלה כך גם הרצון להיאחז בחיים ולהיות אמא בעצמי התעצם
אז התחלתי תהליך רופא נשים,בדיקות דם,ותורים לסקר גנטי ועוד
ואני מרגישה כמו רובוט עושה את המכניקה עד שבאמת אצטרך לשבת מול ספר תורמים ולבחור,ומכאן בכלל להתמודד אם זה יצליח או לא...
רציתי לשאול מה דעתכן? עד כמה זה אפשרי אם בכלל במצבי להיות אמא
הפסיכולוגית שלי מאוד תומכת שעליי לעשות הצעד הזה ,אך אני חוששת שהיא רוצה לוודא בדרך הזו שבחרתי בחיים,וכן היא יודעת כמה אני משתוקקת להיות אמא
תודה בכל אופן

 

[אמסטרדם4]

קראתי את הסיפור העצוב שלך שוב ושוב. אני חושבת שיש הרבה דרכים

לבחור בחיים, ולא רק אחת שהיא הבאת תינוק לעולם. תינוק לוקח מאמו הרבה כוחות, הרבה מאמץ פיזי ונפשי, וגם סכום כסף לא מבוטל. צריך הרבה כוח ותמיכה בשביל זה גם כשנמצאים בזוג, ועל אחת כמה וכמה לבד. אני חושבת שאת צריכה לחשוב בינך לבינך מה תוכלי את לתת לו. ועם כל הכבוד לפסיכולוגית, האחריות כולה תהיה עלייך. האם יש לך כוח לזה?

 

[אד י]

רק את יודעת אם זה אפשרי

אנחנו יכולות לספר לך על הקשיים,
אבל רק את יכולה לדעת אם הצורך העז להיות אמא הוא כזה שיעזור לך להתגבר עליהם.
רק את יודעת איך את מתמודדת עם קושי בחיים.
&nbsp
אני יכולה לספר לך שלהיות אמא זה קשה פיזית בשנים הראשונות וקשה נפשית בשנים הבאות. ובאותה מידה בערך זה מדהים ונהדר וממלא באושר.
היום אני מבינה שהחוויה ההורית היא תלויית אישיות, אם יש לך אישיות שבאופן טבעי רואה בכל דבר את היופי והטוב אז כך תרגישי גם כלפי ההורות, ואם האישיות שלך כזאת שבאופן טבעי רואה בכל דבר את הקושי והבאסה אז ככה תרגישי כלפי ההורות.
כי בהורות יש מהכל.
&nbsp
ובכל אופן תזכרי שזמנך קצר מאוד, את כבר בגיל שבו סיכויי ההצלחה נמוכים, וחייבת להתחיל שלשום אם את באמת רוצה ילד.
&nbsp
&nbsp

 

[אמאנחל]

ברוכה הבאה

מותר לשאול כמה שאלות?
&nbsp
אח של אמא שלך היה נשוי? היו לו ילדים?
&nbsp
בעניין ההורות: יש היום המון ספרים וקורסים והדרכות ופורומים להתייעץ בהם. תוכלי לקרוא בהם עוד לפני הלידה. בבית החולים ילמדו אותך לחתל ולרחוץ אותו. יועצת הנקה יכולה ללמד אותך להיניק. בטיפת חלב יעקבו אחרי עקומת הגדילה שלו. בתקופת הלידה ("חופשת לידה") תרדי איתו לגינה ותראי מהאמהות האחרות אילו צעצועים הן קונות לילדים שלהן. וגם במיוחד הילד/ה ילמדו אותך מה היא צריכה.
&nbsp
בעניין הכלכלי, תראי בהודעות הנבחרות (מצד שמאל) יש שרשור שבו קיבצנו את ההוצאות על ילדים קטנים וכך תוכלי לבדוק האם את מוכנה מבחינה כלכלית. כיוון שאת לבד את תצטרכי לקנות עזרה בתשלום בתקופות מסוימות.
&nbsp
צריך כוחות נפש כדי להיות אמא יחידנית. מישהי שיכולה להתמודד עם קשיים. נראה לי שאם הגעת עד הלום, אחרי ילדות כה קשה, אז יש לך כוחות נפש. אבל את ורק את יכולה לשפוט את זה.
&nbsp
את צריכה גם לזכור שכל אשה, גם נשואה, מפחדת מאוד מאוד לפני לידת הילד הראשון. זו הליכה אל הלא נודע. החיים משתנים, ואין דרך חזרה.
&nbsp
אני משוכנעת שאפשר למצוא אושר בחיים ומשמעות גם בלי לגדל ילדים. זו בחירה שיש מאמץ בצידה.
&nbsp
שיהיה המון בהצלחה בכל מה שתבחרי.

 

[אמסטרדם4]

לימדו אותך בבית החולים איך לחתל ואיך לרחוץ ולהניק? בלי קשר

להתייעצות כאן, אני מופתעת לשמוע את זה. כנראה פסחו עלי. לא לימדו כלום ולא ידעתי כלום, אבל ממש כלום. הגעתי עם התינוק הביתה וקראתי את ההוראות על חבילת החיתולים. וכשהתקשרתי, די אבודה, לטלפון של הארגון שתומך בהנקה (אני לא זוכרת את שמם), וסיפרתי שאני לא מצליחה בזה, ושאני לא יכולה סתם לנוח במיטה כי יש לי עוד דברים לעשות מסביב, כי אני יחידנית, היא גערה בי למה הבאתי ילד לעולם כשאין לי מי שיעשה עבורי את הדברים! באופן מוזר זה דווקא המריץ אותי. חשבתי לעצמי, מי היא לכל הרוחות שתגער בי בכלל, במקום להציע עזרה. אבל אותי אף אחד לא לימד כלום. למדתי מקריאה ומהמציאות, מטיפים של נשים זרות בחנויות לאביזרי תינוקות (איזה מוצץ או בקבוק לקנות, וכו'). אני לא הייתי בונה על עזרה של אף אחד, לא חברות ולא אף אחד אחר, שיעזור. רק על עצמי. וכל אחת יודעת בינה לבינה כמה כוחות יש לה, או לא.

 

[אמאנחל]

היו בבית החולים שעורים לטיפול בתינוק וגם שעורים להנקה

על ידי יועצת מוסמכת ונהדרת. הטיפים שהיא נתנה לא יסולאו בפז.
את השיעור על החתלה ורחיצה פספסתי אבל ידעתי שיש לי את אמא שלי שאני יכולה לסמוך עליה. אחרת הייתי מצטרפת לשיעור הזה אפילו אחרי שיצאתי כבר מבית החולים. אפשר גם לגשת לתינוקיה ולבקש מהאחיות שם להראות לך מה עושים. אני משוכנעת שאם אין עומס חריג הן תשמחנה לעזור. אפשר גם לגשת לטיפת חלב ולבקש מהן לעזור. אפשר להעזר בארגון אם לאם. יש הרבה מקורות עזרה. הקושי העיקרי הוא להתרגל לבקש עזרה. צריך להזכיר לעצמנו שמאז ומתמיד נשים אחרי לידה נעזרו בכל החברה שסביבן.

 

[אמסטרדם4]

עכשיו שאת מפרטת, אני נזכרת במעומעם שהיה משהו כזה. אבל כנראה

שחוויית הבדידות אחרי הלידה היתה חזקה ומשמעותית יותר, וגם ההבנה שאני צריכה לסמוך רק על עצמי, שרק חיזקה אותי. וטיפת חלב, אגב, גם בחווייתי הפרטית וגם מחוויות של חברות סביבי, היתה ממש לא סימפטית. ביקורתית, שיפוטית, מתנשאת, אם אפשר היה לא הייתי הולכת לשם בכלל. לקח לי זמן עד שיכולתי לעמוד מול האחות ולא להרגיש שאני אמא גרועה כפי שהרגשתי בעקבות הביקורים שם. תודה לאל יצא ילד מדהים.

 

[jiminit2]

בבלינסון היו סדנאות לאמהות טריות

איך לחתל, לרחוץ , להניק.. כל מה שהיה חשוב. אבל תכלס - הרוב זה די אינסטינקטיבי בעיני

 

[yarden43211]

באיזה אירגון מדובר?

באיזה אירגון מדובר? זה נשמע גרוע שאירגון שאמור לתמוך גוער בך.
כדי שתפרסמי את זה כאן, כדי שאימאות חדשות לא יגיעו אליו.
אני זוכרת שהתקשרתי למוקד אחיות של הכללית, וקיבלתי הסבר מדויק ויעיל על כל שאלה, שקשורה להנקה ולטיפול והתנהגות עם התינוק.

 

[חיוכי אהבה]

בבית חולים לא סיפרו לי שצריך להחליף חיתול

התינוקת היתה בת יום שלם, חברה הרימה אותה, ילדה מלאה קקי,
אומרת לי.. לא החלפת לה חיתול.. וואלה.. מי זכר (אחרי ניתוח) שיש דבר כזה וצריך

רק אחרי עוד יומיים פתאום אמרו לי ... את לא מנקה עם אלכוהול את הטבור?
ואז ביקשתי שידריכו אותי איך מקלחים,
ביקשתי גם יועצת הנקה אבל היא לא הגיעה עד היום

&nbsp
שרדנו כדי לספר

&nbsp
&nbsp

 

[SARA155]

תודה עת התמיכה

אח של אמא היה נשוי עם עוד 6 ילדים. אשתו אף פעם לא רצתה אותי.
כשהוא נפטר התנתקתי סופית ממשפחת האומנה
קראתי את התגובות של כולם ולרוב אני מרגישה שזה גדול עליי ממש
ואין לי גם מוכנות אמיתית לוותר
שוב תודה ושבת שלום

 

[אמאנחל]

אני אפילו לא יכולה לדמיין כמה זה נורא לגדול בבית שבו את לא רצויה.
תחשבי על זה שלפחות ראית וחווית מודל של הורות. ראית וחווית גם את ההורות של אח של אמך וגם את ההורות של אשתו. אבהות ואמהות הן לא כל כך שונות. כך שיש לך מודל כלשהו של הורות, את לא באה מואקום. הרבה מאוד אנשים, בהרבה מאוד משפחות, יודעים שהם יגדלו את הילדים שלהם אחרת ממה שגידלו אותם. זו נקודת פתיחה בסדר גמור להורות בסגנון שלך.
&nbsp
רק את תחליטי. זה בסדר גמור גם להחליט לוותר.
&nbsp
אחת הדרכים להחליט זה "למדוד את ההחלטה".
תנסי לדמיין לך את עצמך מגדלת ילד לבד. איך זה ירגיש. תרגישי את זה בגוף.
אחר כך תנסי לדמיין לך איך זה ירגיש לותר על ההורות. דמייני איך ייראו חייך.
הגוף שלך עשוי לאותת לך בתחושת נוחות מוגברת, כש"תמדדי" את האפשרות הנכונה בשבילך.

 

[שמש שלנו]

אני חולקת על אדי - אפשר בהחלט לקבל זריקת מרץ ואופטימיות

כשהופכים להורים.

לגבי אמירות של אם היית פעם פסימית כאת תהפכי לאמא פסימית שחווה את ההורות תחת קשיים - לא מסתדרות לי עם המציאות כמו שאני מכירה אותה בשום צורה.
במציאות, אנחנו משתנים, מתגמשים, גם בהליך טבעי של הגיל ושל צמיחה וגם כי דברים טובים ואפילו רעים משנים בנו המון לטובה. אירועים שפעם נחשבו איומים נחשבים היום מתונים וסבירים. שטויות שפעם היו מטלטלות אותי, היום עוברות לידי. לגיל יש משקל, אנחנו נרגעות יותר עם הזמן. ההורות יכולה להביא איתה הרבה רוך ונחמה ועדנה ונעימות לחיינו לצד הסערות והקשיים. אני ראיתי לנגד עיניי כמה מחברותיי הקיצוניות ביותר מבחינת מצבי רוח ונטיהי לדיפרסיה, הופכות לאמהות מתונות, רגועות יחסית. שום דבר הוא אל קו ישר. אף אחת לא בובת פורצלן אבל בהחלט שיש משהו מקרקע בהורות. במובן הטוב. שאת חייבת לדאוג לכאן ולעכשיו ורק זה בפני עצמו נותן איזון לחיים.


את לא משתנה ב100% ואין סיבה להשתנות במאה אחוז. לי קשה מאוד לפעמים, מאוד, וזה לא רק בגלל הורות, אלא בנוסף. אני בטוחה שמבחינת מצב רוח, כנראה שהיה לי נורא ואיום אם הייתי לבד בלי הילדים. לעומת היום שיש קשיים ויש תחושות של עייפות ושפיפיות ובאסה, אבל רחוק מאוד ממה שיכל להיות אם הייתי לבדי.

את נשמעת אישה חרוצה, עקבית, משקיעה בעצמה ובחייה, עם מודעות גבוהה לצרכים הרגשיים שלך ולמציאות, לוקחת טיפול ארוך ומתמידה. עושה צעד אמיץ. התמודדת עם חיים לא פשוטים, מה שאומר שכוחות וחכמת חיים שיכולה להספיק ל4 נשים - יש לך

צריך לזכור שילד מביא איתו המון שמחה, סיפוק, אהבה, חום, מגע - בשנים הראשונות כל הזמן יש מי שמחבק ומנשק ומתבונן בעיניים ונמצא איתך בבית ומדבר ואוהב. זה המון. מגע הוא אחד האלמנטים הכי מרפאים ומחזקים שיש. יש כמויות של מחקרים על כמה חיבוק פשוט וקבוע יכול לטעון באנרגיות ושמחת חיים. זה ממש לא מובן מאליו למישהי שחיה לבד קודם. ילד זה לא רק לדאוג לו ולהתאמץ עבורו, וזה לא רק להנות מעצם העובדה שיש לך אותו - זו הנאה מוחשית בפועל. את מביאה לעולם אהוב וחבר ושותף לחייך לנצח.

גם עבורי וגם עבור כמה מחבריי וחברותיי- ההורות הכניסה לחיינו כמויות של אנרגיות. ואני כתבת את זה בתקופה תשושה עייפה וטרודה במיוחד. יש ימים שקשה לי מאוד. אבל זה לא קשור להורות או ללבד בהורות, זה קשור לחיים. כל סדרת דוקו פשוטה ומציצנית מראה לכולנו כמה מורכב לכוולם. גם לבת הרווקה של הכוכב הכי גדול בארץ - קשה. קשה עם בעיות של ביטחון עצמי וקשה עם אבא שלא מפרגן ועם אמא פסיכית, וקשה לה עם דחיות באודישנים וקשה לה עם אחות קנאית שיורדת לחייה, ועם שכר דירה שהיא לא עומדת בו ועם נטייה לדכאון שגומרת אותה ועם בני זוג מתחלפים שמשאירים צלקות. סתם נתתי דוגמא. לאחת אחרת קשה עם שיעמום איום ונורא בחי נישואין וגבר שלא אוהב ולא שונא, ועבודה שתובעת ממנה יותר משרצתה ועם אמא חולה שצריך לטפל בה. החיים זה לא פס ייצור של אושר. אנחנו בכלל לא אמורים להיות מאושרים, זו המצאה של הדורות האחרונים. אלא להצליח לחיות, לכלכל את עצמנו ובין השאר לתת מענה לכמה שיותר מהצרכים שלנו ושל האהובים שלנו. זו משימה לא פשוטה במילא - ובתוך זה כן כדאי למצוא מה הכי מחייה, מעניק משמעות, מאפשר לקום בבוקר ולישון בלילה בשלווה יחסית.

לדעתי להביא בשלב הזה כשאת כל כך חזקה, זה רעיון מצויין. כמובן שזה תלוי בעוד גורמים, מצב בריאותי, והתגייסות שלך ואולי יהיו בעיות ביולוגיות בגלל הגיל אז לשקול אופציות שונות.

כתבתי לך גם בפרטי בהתחלה, והתייחסתי לדברים שונים בהודעה שלך והפעם אני מתייחסת לתחושות עצמן - כי אני חושבת שכתבת "החלום שלי היה להקים בית להביא ילד.. " משהו כזה. אם מדובר בחלום, לדעתי לכי על זה. תרגישי איך זה להגשים חלום. ועוד גדול מהחיים.

 

[ינקינטונה 2]

שמש שלנו - את ממש ראוייה לשם שלך

כל מילה פנינה.
אין כמוך

 

[jiminit2]

אהבתי

לא בטוחה עד כמה שאנחנו משתנות באופי אבל בהחלט מתגמשות. אין ספק שהדאגה לתינוק חסר ישע הופכת אותנו חסינות יותר לדברים הקטנים של החיים, מקבלים פרופורציות על מה חשוב באמת ומה ראוי לדאגה.

 

[Soulpower]

כל כך יפה ומרגש כתבת!

ולגמרי מהחןןיה גם שלי שהאהבה שיש לי ובי עם התווספות הילד שלי לחיי היא הגדולה ביותר שחוויתי אי פעם... עם כל הקושי, ובהחלט יש ה-מון קושי...

 

[ינקינטונה 2]

נשבעת שהאחרונה שהתאים לה להיות יחידנית - זו אני.

אחותי אמרה לי - תעשי ואחר כך תחשבי אם היה כדאי.
וכך עשיתי.
באמת לא הגיוני ובכל זאת..

אלוהים יודע עד כמה הייתי תלותית ולא עצמאית ולא מסתדרת
ולא מתאימה לגדל ילד לבד.
בלי עבודה ובלי כסף ואבא שלי שהבטיח לי להיות לצדי
פשוט מת

עזבתי את עבודתי שהיתה כרוכה בשעות ארוכות מדי.
וכשלוש שנים עבדתי בעבודות דחק.
הייתי סייעת בגנים ועבדתי בביטוח לאומי - לנקות לזקנים את הבית
תמורת עשרים ש'ח לשעה. לא היה נחמד.
חשבתי שזקנים הם נחמדים. הם לא.

כשהלכתי לבנק הזרע - ידעתי שאני לא יכולה להיכנס להיריון.
הלכתי סתם. ממש סתם.
אמרתי לרופא שאני מגיעה לשלושה נסיונות.
הוא הסתכל עלי ולא ענה. מפגרת, נו
לכן אני כותבת לפעמים שאני בהלם שיש לי ילד
הוא בן שבע עשרה ועדין.
אגב, נכנסתי להיריון בפעם השלישית.

לומר לך שדרכי היתה סוגה בשושנים?
כל כך לא.
אלוהים יודע כמה בכיתי בלילות.
אבל קמתי כאילו העולם שייך לי.
עם ילד קטן ואהוב עד כלות ועם עיניים זורחות ובוהקות כשמש.

ותארי לך שבני בילה את כל ילדותו בגינת שעשועים.
עם דלי כפית ומים.
איזו ילדות קסומה היתה לו.
ובימי שבת הייתי יוצאת לגינה עם אוכל כדי לעשות פיקניק.
בלי להוציא שקל אחד מיותר.
לקחתי בגדים מחברות ופשוט גיהצתי אותם.
הוא תמיד נראה כאילו יצא מירחון לפרסומת.
היה הכי נקי וריחני ומגוהץ בגן

בקיצור לכי על זה.
תחשבי אחר כך אם היה כדאי או לא.

היום אני במקום אחר.
תודה לאל.
אבל אני לא שוכחת איפה הייתי לרגע.
וגאה בעצמי בטירוף. ממש
טופחת לעצמי על השכם יום יום.
גאה שאני אם יחידנית מבחירה.

טוב, זה היה על קצה המזלג.
לכי על זה.
מה שיהיה יהיה!

 

[מרגנית2]

את באמת מדהימה

שומרת על החיוך תמיד. אני פחות מחייכת... ויותר בוכה... אולי זה הורמונלי. גיל המעבר את יודעת. גיל הבלות בשפה המקצועית..

חייבות להפגש לקפה קצר עם חלב חם בצד..