כל כך פשוט לקחת דוגמאות קיצוניות
נתחיל בזה שלא מדובר על חופשות סקי, טיולים מסביב לעולם או מכוניות ספורט לילדים שלי.
אנחנו יחד כבר 16 שנים, תמיד השקעתי חלק גדול יותר, גם כלכלית וגם מעשית (כביסה בישול נקיונות וכד') בחלק מהזמן גם מממנתי ב- 100%. מעולם לא ציפיתי שכל אחד יתן חלק זהה פשוט כי לי יש יותר. מעולם גם לא חיינו ברמת חיים מותאמת ליכולות שלו.
הסיבה שלי יש יותר היא בגלל שאני אדם מחושב והוא פזרן. זה לא שירשתי מהורי או מבעלי ז"ל דונמים ובניינים. הדוגמא הכי בסיסית היא שכל פעם שהוא פירק משפחה הוא השאיר אחריו דירה לכל ילד והיום כשהוא עוד שניה בפנסיה, אין לו די למחייתו. מצטערת, לדעתי אדם צריך לקחת קודם כל אחריות על עצמו ורק אח"כ לדאוג למותרות של ילדיו.
מגוכח לדבר על טיפולי שיניים - ברור שאם צריך אני שם, מימנתי כל כך הרבה דברים הרבה פחות הכרחיים לאורך השנים.
בואו נחשוב רגע: מי מהילדים קיבל 100,000 ש"ח מהסבא כשסיים צבא? אהה, נכון, שלושת ילדיו - שלי כמובן שלא.
מי מהילדים של נסע לטייל שנה במזרח? אהה, נכון, הבן שלו, הילדים שלי לא.
למי יש מכונית ? למי יש כלב ענק שעולה הון להאכיל ומבלה אצל הוטרינר? מי חייב לגור בדירה עם גינה כי יש לו כלב?
יש בינינו הבדלים במנטליות: אני והילדים חיים לפי מה שיש, כשיש יותר, סבבה, כשיש פחות, מצטמצמים. הוא וגם הבן שלו, חיים לפי מה ש'צריך' ואם חסר לוקחים אובר.
אני הראשונה שתגיד שזה בסדר שכל אחד יחליט מה לעשות בכספו: אז זה בסדר שהוא מחליט לבזבז (מדגישה שלא לממן) ואני קמצנית כי מפריע לי לממן (מכסף שבחלקו שייך לילדי) את החופשה שהוא ואני מאד צריכים.
ועוד דברי הבל: "מה אכפת לה עם הוא מחליט ומעוניין לעבוד בשביל זה" אכפת לה כי בגיל 64, בן אדם שעובד עשרה ימים ברצף, 12-14 שעות, הוא סוג של זומבי, הוא עצבני, הוא עייף, הוא לא מדבר עם אף אחד, הגב שלו כואב, הוא בקושי מצליח לאכול ולישון.
וגם אני מבקשת סליחה על אופן ההתבטאות שלי: אני כועסת כי נמאס לי להתנצל על זה שאני אחראית ושדאגתי לעתיד ילדי. אני עוד יותר כועסת כי גם אם אתרום לבן של בעלי כליה, יהיה מי שיגיד שאני אנוכית כי אני לא תורמת גם את הכליה השניה...
ללי
נתחיל בזה שלא מדובר על חופשות סקי, טיולים מסביב לעולם או מכוניות ספורט לילדים שלי.
אנחנו יחד כבר 16 שנים, תמיד השקעתי חלק גדול יותר, גם כלכלית וגם מעשית (כביסה בישול נקיונות וכד') בחלק מהזמן גם מממנתי ב- 100%. מעולם לא ציפיתי שכל אחד יתן חלק זהה פשוט כי לי יש יותר. מעולם גם לא חיינו ברמת חיים מותאמת ליכולות שלו.
הסיבה שלי יש יותר היא בגלל שאני אדם מחושב והוא פזרן. זה לא שירשתי מהורי או מבעלי ז"ל דונמים ובניינים. הדוגמא הכי בסיסית היא שכל פעם שהוא פירק משפחה הוא השאיר אחריו דירה לכל ילד והיום כשהוא עוד שניה בפנסיה, אין לו די למחייתו. מצטערת, לדעתי אדם צריך לקחת קודם כל אחריות על עצמו ורק אח"כ לדאוג למותרות של ילדיו.
מגוכח לדבר על טיפולי שיניים - ברור שאם צריך אני שם, מימנתי כל כך הרבה דברים הרבה פחות הכרחיים לאורך השנים.
בואו נחשוב רגע: מי מהילדים קיבל 100,000 ש"ח מהסבא כשסיים צבא? אהה, נכון, שלושת ילדיו - שלי כמובן שלא.
מי מהילדים של נסע לטייל שנה במזרח? אהה, נכון, הבן שלו, הילדים שלי לא.
למי יש מכונית ? למי יש כלב ענק שעולה הון להאכיל ומבלה אצל הוטרינר? מי חייב לגור בדירה עם גינה כי יש לו כלב?
יש בינינו הבדלים במנטליות: אני והילדים חיים לפי מה שיש, כשיש יותר, סבבה, כשיש פחות, מצטמצמים. הוא וגם הבן שלו, חיים לפי מה ש'צריך' ואם חסר לוקחים אובר.
אני הראשונה שתגיד שזה בסדר שכל אחד יחליט מה לעשות בכספו: אז זה בסדר שהוא מחליט לבזבז (מדגישה שלא לממן) ואני קמצנית כי מפריע לי לממן (מכסף שבחלקו שייך לילדי) את החופשה שהוא ואני מאד צריכים.
ועוד דברי הבל: "מה אכפת לה עם הוא מחליט ומעוניין לעבוד בשביל זה" אכפת לה כי בגיל 64, בן אדם שעובד עשרה ימים ברצף, 12-14 שעות, הוא סוג של זומבי, הוא עצבני, הוא עייף, הוא לא מדבר עם אף אחד, הגב שלו כואב, הוא בקושי מצליח לאכול ולישון.
וגם אני מבקשת סליחה על אופן ההתבטאות שלי: אני כועסת כי נמאס לי להתנצל על זה שאני אחראית ושדאגתי לעתיד ילדי. אני עוד יותר כועסת כי גם אם אתרום לבן של בעלי כליה, יהיה מי שיגיד שאני אנוכית כי אני לא תורמת גם את הכליה השניה...
ללי
אני אעמוד בזה 
