המטפלת היתה לא טובה מספיק
תראה, אני לא בא לשנות את החלטתך. אתה יודע הכי טוב מה טוב בשבילך.
אני רק משתמש בסיפור שלך כדי להעביר מסר לאחרים (ואם אתה רוצה, גם לך).
המסר הוא: טיפול זוגי דורש מסירות נפש. אחרת זה לא עובד.
צריך לשים שם את קרביך על השולחן, ולהתחנן בפני זוגתך להבנה וסליחה.
אם לא בכית שם, לכל הפחות בלב, ורצוי לא רק בלב, אלא ביבבות ממש לא עשית שם כלום.
נכון שבטיפול זוגי כל צד מבטא את כעסיו. זה שלב הכרחי.
אבל זה רק שלב פתיחה. זו לא העבודה עצמה.
את הכעסים הרי ביטאת כבר בבית, מיליון פעם.
העבודה היא כשאתה מבין את הכעס שלה, מזדהה איתו, כואב אותו, כאילו היה שלך. ואז, בדרך כלל, בוכים, כי מבינים כמה הכאבנו לשני.
(לא נאה לגבר לבכות? שטויות במיץ. גבר שלא יודע לבכות, הוא בכלל חצי בן אדם. החצי הפחות חשוב. החצי החשוב זה ההוא שיודע לבכות.)
נכון, צריך גם להתעקש על מה שכואב לך, ושבת הזוג גם כן תשים את קרביה. כמובן.
אם אין שם מסירות נפש מוחלטת, זה לא יקרה. גם אם המטפלת מצוינת.
למען האמת, אם היא מצוינת, היא יודעת לדרוש את זה משניכם. אם היא לא דורשת, אולי היא לא מצוינת. רק טובה. או אולי אפילו זה לא.
אבל בכל מקרה, זה לא פותר אותך ממסירות נפש.
טיפול זוכי זה לא חוג קרמיקה, שבאים, תולים את התיק, עושים כוס תה, מקשקשים קצת, משחקים בחימר, מנקים ידיים והולכים הביתה.
זה גם לא רופא אף אוזן גרון, שרושם כדור, בולעים עם כוס מים, ועם זה לא עובד, הכדור היה חרא. או הרופא היה חרא, או שניהם.
צריך מסירות נפש.
אז יכול להיות שכשהלכתם לטיפול הזוגי, עשית את כל זה, ובכל זאת זה לא צלח.
אבל אתה יודע מה - אני בטוח שזה לא מה שקרה.
איך אני יודע - הרי לא הייתי שם?
אני יודע כי אתה כותב "זה עזר לשניה וחצי".
כי כשיש מסירות נפש, ולו גם לשעה, וגם אם המטפל/ת חצי מטומטם, קורים נסים גדולים. ואם לא קרה שום נס, ולא רבע נס, לא שמת את הקרביים על השולחן.
אז אני אומר: אם זה מה שאתה רוצה, לך תתגרש לשלום, ואי באמת מאחל לך הצלחה, וגירושין קלים, וכל טוב, באמת ובתמים.
אבל אני גם אומר שבזוגיות הזאת - לא למדת את השיעור. לא מיצית.
חבל. אני במקומך הייתי שוקל שנית, לפני שאני רץ לעורכי הדין.
אבל איך שאתה רוצה...
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
