הסיפור שלך מזכיר לי את עצמי
אני עד היום זוכרת איך בשנה א' שלי *חשבתי* לענות על שאלה שנשאלה בתרגול, מה שגרם מיד להאצה בדפיקות הלב ולרעד בלתי נשלט. את הדקות הבאות ביליתי בלנשום עמוק ולהרגע, וכמובן שויתרתי על האפשרות לענות על השאלה
. עם זאת, מאחר וידעתי כבר אז שאני רוצה להמשיך בקריירה אקדמית ושיהיה בה צורך לעמוד מול קהל, החלטתי להתמודד עם הבעיה. נרשמתי לקורס העצמה עצמית (נדוש, אבל עובד), ולאט לאט התחלתי להשתתף בשיעורים. בהתחלה ניסיתי שזה יהיה במקומות שפחות חשוב לי מה יחשבו עליי בהם, כדי לצבור נסיון, ובהמשך ניסיתי להשתתף גם בסמינרים שכן אכפת לי מה המרצים בהם חושבים עליי. ככל שחלף הזמן למדתי להתרגש פחות. בשנה שעברה למדתי בגרמניה, בה נהוג לדרוש בכל קורס רפרט אחד לפחות (=בין שעה לשעתיים שבהם את עומדת מול הכיתה ומדברת (בגרמנית!) על משהו -- ועשיתי שבעה כאלה). אז התכוננתי כנראה פי שלוש זמן מאשר הסטודנטים האחרים וגם עשיתי יותר טעויות מהם, אבל אני בטוחה שהם העריכו את המאמץ שלי ואני למדתי מהחוויה הזאת המון. למשל שלא חייבים להיות מושלמים. למעשה, ברגע שמוותרים על הצורך הזה לעשות הכל מושלם, מתקדמים הרבה יותר מאשר כאשר משותקים מהחשש לעשות טעות. בשנה הבאה אני הולכת לתרגל את הקורס שבו בשנה א' חששתי בכלל לדבר. מי ידע.. בקיצור, אם את רואה את עתידך באקדמיה, אל תוותרי. יש עוד דרכים להרשים מרצים שלא כרוכות בלהבריק בשיעור דווקא, כמו כתיבת עבודות מצטיינות. תוכלי לגשת לשעת קבלה של מנחה פוטנציאלי, לספר לו במה את מתעניינת ולציין שיש לך פחד במה רציני. תתפלאי כמה מרצים יזדהו איתך. אולי תגלי שבשיחה אחד-על-אחד יהיה קל לך יותר לדבר. אגב, את גם עשויה לגלות שמי שלא היה נחמד במיוחד בכיתה הוא למעשה אדם נחמד למדי ומנחה תומך. נסי לברר על עניינים כאלה מסטודנטים אחרים במחלקה שלך. שיהיה בהצלחה.
אני עד היום זוכרת איך בשנה א' שלי *חשבתי* לענות על שאלה שנשאלה בתרגול, מה שגרם מיד להאצה בדפיקות הלב ולרעד בלתי נשלט. את הדקות הבאות ביליתי בלנשום עמוק ולהרגע, וכמובן שויתרתי על האפשרות לענות על השאלה
