התלבטות לקראת החג שהולך וקרב

[מרעישה בשקט]

אצלנו אין תינוקות והבת שלי הכי צעירה במשפחה

אז במובן הזה קל יותר, כי אני מרגישה פחות מוצפת.
מצד שני בליל הסדר לפני 4 שנים הייתי בהריון, וגם לפני שנתיים הייתי בהריון, והם לא הסתיימו בטוב, אז קיימת הצפה מסוג שונה.

אם אתם לא אמורים להישאר לישון, אפשר להחליט שמגיעים ובמידת הצורך חותכים מוקדם, בהנחה שלא תיווצר אי נעימות מול המשפחה.
ואם את מרגישה שממש גדול עלייך, אני חושבת שזה בהחלט לגיטימי להחליט שהשנה לא תגיעו לליל הסדר.

 

[כבשה0פועה]

איתך בכל החלטה

נפלא לשמוע שגם בן הזוג תומך בך ובכל החלטה שתקבלי. זה לא מובן מאליו ולדעתי משחרר ומאפשר לקבל החלטה אמיתית ונכונה עבורך.
אחרי כל מה שעברתם בשלוש שנים +, הטיפולים הארוכים והאבדן הקשה - לא פלא (בעיני לפחות), שה'יש' של גיסך ואשתו מעמת אותך עם ה'אין' שלכם. גם אם רציונאלית ברור שמה שיש להם לא בא על חשבונכם - הקושי הרגשי העצום לגמרי ברור.
חושבת שמרעישה כתבה עצות מצוינות, ומוסיפה - אם תחליטו שלא להגיע, כמובן כדאי שבן זוגך ישוחח עם חמך וחמותך (ועם מי שעורך את הסדר, אם זה לא בביתם) ויזכיר שאתם עוברים תקופה קשה, כדי שיבינו מדוע אתם נעדרים.

לא פשוט.

 

[אובדתעצות1]

חשוב לי להבהיר את עצמי

שלא אובן לא נכון, אני לא אומרת לעצמי שהאושר שלהם לא על חשבוני, בשבילם. או כדאי להיות ״צדיקה״.... אני עושה את זה בשבילי בלבד. כי אחרים נמצאים על הזמן בפריים שלנו, להתעסק ב״יש״ שלהם בכל נושא שהוא רק עושה לי רע. להימנע ממפגשים ( כאלו שאני מעונייינת להשתתף בהם, אם לא רוצה ללכת לייל הסדר אז כמובן שלא הולכת וזהו... אנחנו מסיבות אחרות לגמרי החלטנו לעשות השנה רק אנחנו המשפחה הגרעינית) מעציב אותי, גורם לי להרגיש בודדה. אז אני עושה בשביל עצמי ניתוק רגשי ממה שקורה בחיים של אחרים.

 

[נסיכה קטנטנה]

איך אני מבינה אותך..

יצא לי להיות בסיטואציה הזו משני צדדים - בפעם הראשונה שגיליתי שאני בהריון גילו גם שתי הגיסות שלי והיינו שלושתנו באופוריה. הן כבר היו אמהות לילדים ולי זה היה פעם ראשונה ופינטזנו על הריון ביחד.. שבוע אחרי התחיל דימום כבד וגיליתי שאיבדתי אותו (הכימי הראשון שלי מני כמה שהיו). הן המשיכו להסתובב ולהתלהב מההריון של עצמן ועוד אחת הגיסות אמרה לי שבטח אני לא נקלטת מהר.. נשברתי לרסיסים והיה לי קשה לידן. מצד שני גרנו ממש צמוד ולא הייתה לי ברירה אז נאלצתי להתגבר על הכאב וללמוד לשמוח בשבילן.. אחרי 4 חודשים (ועוד כימי באמצע) נקלטתי לדביר, אלה היו 4 חודשים נוראיים..
מהצד השני שהייתי בהריון השלישי שלי אחי היה נשוי טרי ואשתו עברה טיפולים מפרכים והתקשתה להכנס להריון ואיבדה גם.. ההורים שלי הזמינו אותנו לארוחת חנוכה ביחד ועוד עם בת דודה שהייתה גם בהריון איתי, שתינו היינו בחודש שמיני. גיסתי ישבה שם והזילה דמעות ונקרעה בלב. אני הרגשתי וניסיתי כל הזמן לשנות נושא והמשפחה חסרת הלב שלי לא הפסיקו לדבר על ההריונות שלנו. גם אחרי הלידה של יהודה הייתי עם בת דודה חרדית שלא מצליחה שנים להכנס להריון, שיהודה בכה והחזקתי אותו ראיתי שהיא ממררת בבכי, פשוט התפרקתי בשבילה. זה כל כך קשה, משני הצדדים. הכל נראה לא קשור ולא מתאים ולא במקום. גם לא לדבר על התינוקות נראה לי מאולץ ושקרי..
בהפלה הזו עם כל הכאב אני מנסה לשמוח בשביל כל אחת אבל אצלי זה לא חוכמה כי יש לי חבורת ילדים בריאים בבית ואני בטוחה שהייתי מגיבה אחרת אם הייתי בסיטואציה אחרת.. זה קשה ושובר.. כל כך מבינה אותך, תהיי חזקה ותעשי מה שנכון בשבילך.. מחבקת אותך מכאן..

 

[אובדתעצות1]

איך את מרגישה?

 

[נסיכה קטנטנה]

ברוך ה' לאט לאט

פיזית אני מצויין גם ממש אחרי הגרידה. נפשית יש עליות וירידות..