התלבטות

[אבא גאה]

התלבטות

לפני כ-11 שנים אימצתי את בני כאב חד הורי כאן בארץ לפני כ-5 שנים בן זוגי אימץ גם הוא את הילד בבית משפט קנדי. כעת אנחנו בודקים מה האופציות לבצע את הרישום הזה גם כאן. אופציה אחת (זולה ודי בטוחה) זה לעבור שוב הליך אימוץ (שבו ישוחחו עם הילד לברר שהאבא שלו הוא באמת אב מתפקד וכו') אופציה שניה (יקרה ולא בטוח מה יהיה) זה לצאת להילחם בכך שיש עליהם להכיר בצו מחו"ל. מה לדעתכם יתרונות וחסרונות (אם מתעלמים מנושא העלות)

 

[כאן הם]

אופציה שלישית?

מכיוון שביקשת להתעלם מהעלות, הייתי הולך על האופציה השנייה: להילחם על הכרה במה שמוכר במדינה אחרת. למה זה יקר? אם התביעה הצליחה, המדינה לא צריכה לשלם את ההוצאות? לכן, אופציה שלישית זה לעשות אופציה מספר אחד ואז לתבוע כסף מהמדינה על נזקים ועוגמת נפש מזה שלא מכירים בבן זוגך. זה אפשרי? אני לא יודע אם זה אפשרי, אבל שמעתי פה ושם על תביעות דומות ואנשים קיבלו כסף. תביעה לפיצויים גורמת לפעילות מהירה מהמדינה. ועוד שאלה: אם הייתם זוג סטרייטים שאימצו ילד בקנדה ועולים לארץ, אז מה היה קורה? אם מכירים, אז התביעה היא למעשה על אפליה ולא בגלל ש"לא מכירים באימוץ מחו"ל". האם הבנתי את זה נכון? רענן

 

[אמא של פינוקי]

הדרך הקצרה והמהירה ביותר

ראשית- אם עוד לא עשיתם את זה- אז לבדוק הכל מול עורכת דין ולראות שאכן העובדות הן אכן כפי שכתבת. אני מניחה שזה כבר נעשה, אבל רק אומרת ליתר בטחון. שנית- אני לא רואה סיבה להאבק על הדרך המורכבת יותר אם יש דרך קצרה לעשות את זה. שלישית- הבן שלכם כבר גדול מספיק ומגיע לו (בהתחשב גם בכל המורכבות של ילד מאומץ) ששני האבות שלו יהיו רשומים גם בארץ בצורה מסודרת. בהצלחה.

 

[אבא גאה]

אכן מגיע לו ששני האבות יהיו רשומים

אבל הדרך הקצרה יותר נראית לי קצת בעייתית. נראה לי שאם נגיש "בקשת אימוץ" וכאן מגיעה עובדת סוציאלית לשוחח עם הילד לוודא שההורים שלו אכן הורים מתפקדים וכיוצ"ב זה קצת יערער את בטחונו של הילד. כבר עברו את התהליך הזה בקנדה, וזה לא עשה לו טוב. הוא היה מאוד מבולבל למה צריך את זה והאם המדינה יכולה שלא לאשר את ההורה וכל מיני כאלה. ברור שאמרנו שמדובר ברישום בלבד אבל זה לא הוריד אותו לגמרי מהחרדה. בתחושה שלי לשים אותו שוב אל מול השלטונות (מה עוד אחרי שכבר אמרנו לו ש"זהו עכשיו זה סופי מזל טוב") הוא אולי יאבד אמון שאי פעם זה יהיה סופי /מוחלט.... כאמור מתלבט

 

[אמא של פינוקי]

אז אתה מכניס גורם נוסף

שבהודעה המקורית שלך פחות הדגשת והוא מידת העומס על אושר (מחווה לימים עבור

) בכל התהליך. מי ערב לך שבמהלך השני הוא לא יחשף לענינים דומים? אולי לא בצורה של ביקור של עובדת סוציאלית, אבל עצם העיסוק בטח יעלה את הנושא בבית. אולי כדאי להתיעץ עם גורם מקצועי (מתחום הטיפול) כדי להעריך את מידת העומס שזה יכול להפיל עליו.

 

[כאן הם]

בטחונו של הילד

אני לא מבין אתה כל כך מודאג שיהיה השפעה על "בטחונו של הילד"? הילד יודע שהוא יוצא דופן במידה מסוימת בזה שיש לו שני אבות. הכבר כל חייו הוא רגיל לזה ואין ספק שהוא כבר היה צריך להסביר את זה לאחרים שהיו סקרנים, להגן על זה לאלו שהיו ספקנים, ולריב על זה עם אלו שהיו נגד. אתה באמת חושב שזה "חדשות" בשבילו שיש עוד מישהו (המדינה) שיש להתמודד איתה? אני בדיוק ההפך: רוצה שהילד יתמודד עם זה בעצמו, כדי שיהיה לו בטחון עצמי. ביטחון עצמי נוצר לא מכיוון שמעלימים בעיות מהילד. להפך. ההתמודדות עם בעיות, אפילו אם לא מצליחים בכל מיקרה, זה מביא לבטחון עצמי. למרות שהילד שלנו מעולם הוא לא ניתקל בתגובה עוינת למישפחה שלו, היו מיקרים קלים של שאלות לא קלות מילדים אחרים (סקרנות, לא עוינות). ואפילו 1-2 מיקרים בנוכחותי. בכוונה לא עזרתי לו, והסתכלתי עליו כשהוא הסביר לילדים אחרים. יש לו ביטחון עצמי שגודל יותר ויותר בגלל זה. רענן

 

[על שפת הנחל]

מחשבותיי

שבסופו של דבר בקשת אימוץ חדשה בארץ תהיה פחות מעמיסה על הילד. אני גם לא חושבת שהעובדת הסוציאלית בודקת אם אבא שלו מתפקד. היא "בודקת" אם הילד מבין את הסיטואציה שהאב "הלא רשום" הופך לאב רשמי, ושואלת אם הוא רוצה בכך. זה גם מאוד תלוי בעובדת הסוציאלית. בכל מקרה אתם תפגשו איתה קודם לבד ותוכלו לוודא מה הולך להיות. בוודאי שלא תאפשרו לה להפגש עם הילד, אם היא לא לעניין לדעתכם. אני לא אומרת שזו סיטואציה נעימה. היא מבאסת גם להורים, אך זו גם הזדמנות לשיחה עם הילדים. אנחנו כל הזמן בהתלבטות עד כמה לשתף את המתוק בכך שמשפחתו האהובה והבטוחה בעצם מופלית. זה קו עדין שלא תמיד ברור. לגבי האופציה השניה, של הכרה בצו מחו"ל, הרי אתה עצמך מתאר אותה כ"לצאת למאבק". למה הילד צריך להיות במאבק? איפה הוא יכול להיות פה מוגן יותר?

 

[הנסיכה פיונה]

הדרך הקצרה היא בכלל לא קצרה

לאחר שתגישו את הבקשה, מן הסתם במרכז- היא תרצה שנה אחת על המדפים לפני שמישהו בכלל יסתכל עליה. אח"כ סדרת פגישות עם עו"סית (לפחות 3 לפי הבנתי מהן אחת עם הילד) ואז חודשים ארוכים לחכות לתאריך לבית משפט שגם הוא יהיה אחרי עוד חודשים ארוכים וגם שם תדרש נוכחותו. בקיצור- שנתיים.

 

[מטיילת בענן]

אפילו אם הילד גדול?

 

[על שפת הנחל]

הגודל לא קובע

פשוט יש רשימת המתנה ארוכה והתיקים שלנו אינם בראש סידרי העדיפויות של המערכת. בד"כ יש פגישה ראשונה משותפת עם 2 ההורים בשירות למען הילד. אח"כ כל הורה מוזמן בנפרד. אח"כ יש פגישה עם הילד, בד"כ בבית. סה"כ 4 פגישות. צדקה פיונה שכל זה מתחיל בד"כ כשנה וחצי שנתיים לאחר הגשת הבקשה. וגם אחרי שזה מתחיל זה לוקח זמן, כי אחרי כל הפגישות העו"ס כותבת תסקיר לבית המשפט (גם זה לוקח זמן) ואז לוקח זמן עד שנקבע דיון...

 

[הנסיכה פיונה]

הילדים שלי תכף בני 14

התחלנו את התהליך באפריל לפני יותר משנה וחצי ועדיין אין לנו תאריך לבית משפט. הגודל כנראה לא קובע כאן

 

[מטיילת בענן]

ואני לתומי חשבתי

שאולי אולי יש איזה שמץ של אמת בטענה (שאני כבר לא זוכרת איפה שמעתי והאם היא בכלל עדכנית) שמחכים עד שהילד ידע לדבר, ושזה לפחות חלק מהסיבה שהכל לוקח המון זמן. לא מצליחה להבין איך מדינה שאוהבת להגיד כמה שהיא ענייה משקיעה את המשאבים היקרים שלה איפה שממש לא צריך.

 

[אמא של פינוקי]

לא חושבת שזו הסיבה

היא גם מעולם לא נאמרה. הסיבה שזה לוקח הרבה זמן- לפחות באזור המרכז היא עומס בלתי אפשרי על פקידות הסעד. והבקשות שלנו נדחקות לעדיפות אחרונה בתור מאחר ובקשות אחרות הן של ילדים שנמצאים במצוקה רצינית וניכרת. ככל הידוע לי לא הוסיפו להן עוד תקני כח אדם יחד עם הטיפול בבקשות שלנו (שיכול להגיע לכמה עשרות בשנה, בטח באזור המרכז). ומכאן העיכוב.

 

[אמא של פינוקי]

ואפילו באופן פרדוקסלי משהו

נראה לי שטיפול בבקשות של אימוץ ילדים פעוטות ותינוקות מטופל מהר יותר. נראה לי שלרשויות קל יותר לטפל בנו כשהמקרים שלנו הם קלים וברורים- שתי אמהות, גרות בבית אחד, מגדלות את הילדים יחד ללא כל סיבוכים. ככל שהילדים גדלים יותר יש סיכוי לכך שהסיפור מסובך יותר (נניח: האמהות נפרדות ולאחת מהן ילד נוסף עם בת זוג חדשה) ואז זה לוקח יותר זמן. אז כל מי שקוראות כאן ונבהלות ודוחות את האימוץ בשל כך- המסקנה צריכה להיות הפוכה -> לעשות את זה כמה שיותר מוקדם, כשהילדים עדיין צעירים מאוד ולא מבינים במילא דבר וחצי דבר מהתהליך וכשהמצב המשפחתי ברור ולא "מסובך".

 

[מטיילת בענן]

אולי כדאי לברר איפה עומדת תביעה דומה

יש את התביעה של בני הזוג דורון ממט מגד ודורון גדעוני מגד, לגבי הכרה בתעודת לידה אמריקאית. אני חושבת שמסמכים קנדיים לצורך העניין הם די דומים (אם כי לגבי קנדה יש את העניין שלא חתומים על אמנת אפוסטיל). השאלה היא מה החשיבות של פקטור הזמן עבורכם ועבור הילד. במקרה של תהליך האימוץ זה גם בטח לא יהיה קצר במיוחד, אבל ייתכן שלגרום למדינה להכיר במסמכים קנדיים לצורך זה ייקח שנים. זה בעיני חיסרון גדול. היתרון הוא שתעשו משהו עבור הזוגות והילדים הבאים שבדרך. אתה חושב שהילד יגיב היום באותה צורה שהגיב אז לתהליך האימוץ? הוא היה אז הרבה יותר קטן ובטח פחות מסוגל להבין. אולי שווה לפתוח הכל ולהסביר את כל המצב הסבוך, ושהוא לא רק קשור אליו ואליכם אלא קורה בהרבה משפחות להט"ביות. כך שיבין שזה לא משהו שנמשך לנצח והוא אף פעם לא סופי, אלא משהו שעושים שוב כי מדינה אחת היא לא בהכרח מדינה אחרת.

 

[כאן הם]

באמת, אפשר לחכות לתביעה הזו

אני מניח שאם דורון ודורון יצליחו בתביעה שלהם, אז זה יהיה תקדים, ובקשות דומות מזוגות אחרים יתקבלו ללא בעיות. אז אם לא ממהרים, ורוצים לחסוך זמן וכסף, זה הדרך הכי טובה. רענן

 

[פרח7]

שני הליכים משפטייים

אחד במסלול ירוס חקק - אימוץ ע"י תהליך "אימוץ קרובים" - אימוץ אחרי תסקיר, המלצת עו"ס והחלטת שופט. המסלול השני לפי המקרה של ברנר קדיש - רישום שני הורים בהסתמך על הורות רשומה בארץ אחרת (ארה"ב). אני חושבת שזה מסלול משפטי בלבד שלא אמור לערב את הילד.

 

[אמא של פינוקי]

פרח חזרה!

איפה היית כל הזמן הזה?

 

[שבלולית בשלולית]

 

[על שפת הנחל]