התמודדות מאוחרת.

[opalit]

עוד משו

איך את מרגישה עכשיו? כשרגשות יצאו ממך החוצה ואחרי שעברו כמה ימים?

 

[hanaaat]

וואו ירגזי, נשמה

לפני שאני מתחילה בכלל - מחזיקה אצבעות שאבא שלך יצא מזה. מכל הלב. לא מבינה יותר מדי בפסיכולוגיה אבל אני מניחה שזה מן מנגנון נפשי (הדחקה?) שמסייע לנו לתפקד מתי שצריך, ושההתפרקות באה אח"כ כדי לעזור לנו להוציא את מה שצברנו בפנים אפילו בלי לדעת. הבעיה היא שמההתפרקות הזו אפשר לפעמים גם לשקוע (לדיכאון, לפוסט טראומה ועוד). נראה לי שכל עוד את לא שוקעת זה בסדר גמור לחוות את זה ככה. מאחלת לך ולכל השאר לא לשקוע לעולם. להיות חזקים, ולהיות מסוגלים לתמוך במי שזקוק לכם. הנה שני מקרים של תגובה מאוחרת שקרו לי. כל פעם הייתי בצד אחר של ההתמודדות. צד 1: לפני כמה שנים. סבתא שלי נפטרה כשכל המשפחה הייתה בחו"ל, ורק אני, והאחים שלי היינו בארץ. כשקיבלנו את ההודעה שהמצב לא טוב, הם נסעו אליה כדי להיפרד ונשברו. אני סירבתי ליסוע, נשארתי בבית כדי לדאוג להכל (להטיס את כולם חזרה מהקצה השני של העולם, לדאוג לאחים שלי, וכו') הרגשתי כמו כלבה מהגיהנום כי לא באתי להיפרד ממנה. כל היומים עד הלוויה המשכתי לא להרגיש כלום ורק תפקדתי. בלוויה נשברתי. אחרי זה שוב לא הרגשתי כלום. אולי כי בלב נפרדתי ממנה עוד הרבה לפני זה. צד 2 (שהוא גם הסיפור שלי - הופה, זה ארוך. סליחה על ההמתנה ותודה על הסבלנות): אני בצד השני כבר 3 חודשים. לא סרטן אמנם, אבל מספיק מוצלח בפני עצמו. לפני 3 חודשים הייתי בבי"ח במצב קשה. ידעתי מה יש לי וכמה זה מסוכן, אבל שיחקתי אותה כאילו הכל בסדר, כי ידעתי שאם ההורים שלי ישברו גם אני אשבר ואז חבל לי על הזמן. אני מבינה בדיוק מה אבא שלך אמר לאמא שלך - באמת לא מאחלת לאף אחד להרגיש ככה (נפשית, אין לי מושג מה עבר עליו פיזית). בעצם רק אחרי שיצאתי מכלל סכנה וחזרתי הביתה (והבנתי שאני צריכה לוותר על כל מה שהיה לי בחיים עד אז) הרגשות התפרצו. לא הפסקתי לבכות בערך שבועיים - בכי היסטרי מכל שטות (כלבלבים בפרסומת לניר טואלט). אח"כ גם באו הסיוטים בלילה. אבל אחרי חודש מהאירוע הכל עבר ונפסק ולא חזר יותר. אני עדיין פוחדת שזה יכה בי באמת, ושלא סיימתי להתגבר על זה, כי שבועיים בכי וקצת סיוטים לא נראה לי רציני אחרי דבר כזה אבל כנראה שכן, למזלי. אני מניחה שלא הבנתי כמה השפעה הייתה לזה על המשפחה שלי, ויכול להיות שגם אביך לא מבין. מה לעשות שהייתי שקועה בעצמי. הם ליוו אותי במסירות שלא חשבתי שיכולה להיות בכלל לאורך כל הדרך. אחותי דפקה לעצמה את הסמסטר באוניברסיטה. היא לא מודה בזה ונורא מתוסכלת אבל אני מנסה לשכנע אותה לסלוח לעצמה ולהאשים אותי. ההורים שלי צברו פיגורים בעבודה שעדיין לא הספיקו להשלים+ ניג'וסים מבוסים מגעילים, ובנוסף, חזרתי לגור בבית אחרי 5 שנים שלא הייתי בו. אני יודעת שתקופת הבכי שברה להם את הלב. אני משתדלת להקל עליהם כמה שיותר כרגע אבל לפעמים אני באמת לא מצליחה לבד, ואז אני מרגישה נורא אשמה על זה שאני דופקת להם את החיים. ועכשיו אחרי שסיפרתי בקשה קטנה מחברי הפורום. אתם מקסימים, אני יודעת, בגלל זה אני כאן. אבל אני לא מסכנה, ואני כאן בשביל לחזק אחרים. אולי הסיפור שלי והנסיון הזה יתנו לאחרים כוח לדברים שלהם. זו המטרה שלי. אז עזבו את ה-

וכו'. ועוד בקשה קטנה מלהבה, הנהלת תפוז וכו' - זו הודעה קצת עסיסית, אני גם מרגישה שהיא גם חושפת אותי עד העצם. אני לא מעוניינת שהיא תתפרסם מחוץ לפורום הזה. יש שם בחוץ מי שיכולים לזהות אותי עם הניק הזה. תודה

 

[ירגזי כחול]

וואו....

אפשר בכל זאת לתת לך חיבוק?

איזה סיפור..... וואו. ודווקא נשמע לי שהתמודדת עם זה יחסית מהר... ואולי זה באמת טוב... אולי זה חסך ממך שבירה הרבה יותר רצינית שיכלה לבוא בעתיד...

מקווה בשבילך שבאמת בזה זה נגמר. ובקשר למשפחה.. הגיוני לגמרי שקשה לך לבד ואת צריכה תמיכה מהם לפעמים. את לא יכולה לצפות מעצמך להתמודד עם זה לבד. ואת לא דופקת להם את החיים.. אני לא יודעת מה קרה לך, אבל אני כמעט בטוחה שזה לא קרה באשמתך. לפעמים פשוט אין מה לעשות, ואין מה להאשים את עצמך. וחוצמזה, את נשמעת לי אישה מאוד מאוד חזקה... נשמע לי שאת מתמודדת עם כל העניין הזה בגבורה, לפחות יחסית. ולמרות זאת, גם לך מותר להשבר. את יודעת.

ואת יודעת מה מצחיק..? גם עליי עברו כבר שבועות כאלה (אפילו יותר משבועיים) של בכי מטורף כ-ל הזמן. ומסיבות הרבה פחות רציניות. אז באמת שאין לך מה לבקר את עצמך כל כך.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ירגזי.

אני חושבת שזה מנגנון הגנה מורכב. כשאת בתוך הדברים, את לא מסוגלת לכאוב אותם כמו שצריך- כי זה מפרק. הכל סגור, טמון בתוכך, מחכה ליום שתוכלי להתמודד, לפתוח, לגעת- בלי להתמוטט. צריך לדעת לכאוב, להתעצב, לבכות אבל רק כשאפשר- לא צריך לכעוס על עצמך כשאתה לא עצוב בגלל משהו. איכשהוא, הנפש יותר חכמה מאיתנו, ועם כל דבר נתמודד בזמן הראוי והנכון. אז עכשיו את כנראה כבר יכולה- להיות עצובה בלי להתפרק. אני מתארת לעצמי שבכלל בכלל לא קל לך...

ענקי מקסימונת. ותודה שאת משתפת.

 

[ירגזי כחול]

../images/Emo24.gif תודע רחלוש