אי ודאות ומסיכות
ומה אם אתה לא יודע אפילו לאן אתה רוצה ללכת, אז אתה לא יכול אפילו לנסות? זה לא רק שאתה רוצה משהו ואתה מפחד כי אין ודאות שם, אתה אפילו לא יודע מה אתה רוצה. ומה אם אתה לא יודע מי אתה, כי התרגלת לשים מסיכות? אין לך מושג מה יש מתחת. וכמובן שמעולם לא חשבת אפילו לרגע שאתה עושה הצגות לעולם ופתאום הבנת את זה בכאב. ונראה לך שזה מסיכות דקיקות שלא באמת מסתירות אותך לגמרי, אתה גם מצליח להתבטא איתם, רואים אותך קצת בעדם, אז אולי זה לא באמת נורא, אבל זה בדיוק מה שמדביק אותם אליך עוד יותר חזק. זה בדיוק זיוף קל ולא רמאות מוגמרת, ולכן "כאילו" פחות קשה, אבל אולי בעצם יותר. וזה קשור שני הדברים האלה. כי אם אתה יודע מי אתה, מה אתה רוצה ואת מי אתה רוצה, אולי תוכל להתגבר ולנסות להמשיך למרות הקושי. וגם לנסות לשכנע את עצמך שלא כולם כאלה ויש עוד אנשים בעולם, כאלה שלא יפגעו בך. אבל אם אהבת יותר מדי זמן את אותם אנשים שבסוף פגעו בך וכבר שכחת איך היית בלעדיהם. וקשה, כל כך קשה בלעדיהם. והם לא גרשו אותך, חלילה, הם עדיין טוענים שהם איתך, אבל הם כל כך לא. ואולי מעולם לא היו. וכדאי שאתה תודה שמוטב ללכת לכל כיוון שהוא, רק לא בכיוון שלהם. אבל אין לך מושג איזה כיוון אתה רוצה ללכת בו. אי אפשר לפעול רק על דרך השלילה, אתה בכל זאת רוצה גם להגיע לאןשהוא ולא רק להתרחק. מוזר החיים שלי כאילו לא נראים בעיה אני לא באמת מתקשה בשום תחום הלכתי בתלם תמיד, הצלחתי בלימודים יופי, גם בשירות, עשיתי תואר, עבדתי קצת בתחום, היו מרוצים ממני מאוד, תמיד, אפילו אני הייתי מרוצה. מלבד התחום החברתי וגם בתחום החברתי לכאורה אין בעיה - נראה שהרבה אנשים אוהבים אותי ויש לי הרבה חברים. אז למה אני נתקעת כל כך? ולמה התחום החברתי הצליח להפיל אותי כל כך, עד שמוטט איתו גם את שאר התחומים האחרים. למה אני מיואשת כל כך? למה זה הוביל אותי לחוסר כיוון בצורה בסיסית כל כך?? היום סוףסוף הייתי בבית, ושכבתי הרבה במיטה ונחתי. אחרי שאתמול הייתי חייבת לתפקד והיתשתי את עצמי. ואני עדיין מרגישה רע, נראה מה יהיה מחר. מקווה לקום יותר טוב.
