התמודדות עם ימים נוראים

[susieada]

התמודדות עם ימים נוראים ../images/Emo4.gif

שלום בנות. לא תמיד קל. לא תמיד כייף. לא תמיד הולך לנו כפי שאנו רצות. אחרי התלבטות עם עצמי, האם נכון לי להיחשף את המצב ורגשות האלה, אני מעלה קובץ עם הירהורי ליבי מהתקופה הנוכחית בחיים שלי. ושוב, לא תמיד קל לנו... בחיבוק, סוזי

 

[מור שלז]

סוזי יקרה - תודה ../images/Emo140.gif

תודה לך על שעם הרבה אומץ, פתיחות וחכמת חיים, חלקת איתנו את מה שאת עוברת עכשיו: את רגעי הייאוש והחשיכה, את ההתמודדות, את החיפוש העצמי בתוך תוכך. כל כך הרבה שיעורים חשובים לימדת אותי בחיים. כתבתי כאן כבר בעבר: אני מרגישה שאת נמצאת איתי כמעט בכל הודעה והודעה שאני כותבת כאן בפורום. ממך למדתי לשים בצד את הציניות, את הספקות, להתחבר לחיובי שבי, לאופטימיות, לשמחת החיים, ולתת הלאה ולהעביר לעוד נשים. ועכשיו זה עוד שיעור חשוב שאת מלמדת את כולנו. תודה

תודה לך על שאת פשוט את: סוזי דבוסקין, אשה מדהימה עם לב ענק, ויכולת נתינה ענקית. אוהבת

מור

 

[מור שלז]

התמודדות עם ימים נוראים - תרגום לעברית

נחמד כאן משחק המילים ושורש המילה – אני מתכוונת להתמודדות לא עם החגים של ראש השנה ויום כיפור, אלא לימים "נוראים," ימים קשים במיוחד – ימים בהם לא זורמת פעילות, ימים שבהם מרגישים דעיכה, דיכאון, עצב גורף, כאב פיזי ורגשי, ימים שלא מצליחים לחוש אור או שמחה, ימים של עייפות נפשית. הדגש שלי על ימים מחוברים כאלה – לא ימים בודדים, שמופיעים לעיתים רחוקות ועוברים עם הזריחה למחרת או עם שיחת רעים. (in English the difference between Days of Awe and awful days) בפורום כתבנו, שאלנו וענינו והתרכזנו בעיקר בימים הטובים שלנו, שזה נפלא, אבל בכל זאת לכולנו יש תקופות קשות יותר בחיים). אנחנו נשים שעבורן הספורט הופך, או הפך, לחלק אינטגרלי מהחיים, לחלק אינטגרלי ממה שגורם לנו להרגיש יותר טוב ביחס לעצמנו. קודם כל, איך ההרגשה להודות לעצמנו, שלפעמים, אנחנו לא עונות על הציפיות שלנו מעצמנו, או על הציפיות של אחרים מאיתנו. וכאן, הגיע הזמן לעזוב את ה"אנחנו" הקל יותר, ולעבור לכתוב על עצמי, ועם ה"אני" הקשה יותר. לפני טריאתלון נשים ב-6.6.09 עברתי שני ניתוחים על מנת להיפטר מסוג מסויים של סרטן (לא מסכן חיים): הסרה של בלוטת התריס, יחד עם קשרי לימפה, והחלפה מורחבת של מפרק הירך. כל הרופאים שלי ידעו שאני אהיה על המסלול בטריאתלון, ואכן, הייתי שם בגאוה רבה. עשיתי שלשה משפחתית: שחיתי, ואז עודדתי את כל מי שפגשתי באמצע קטע האופניים והריצה. כולכן הייתן מדהימות – מילאתן אותי באנרגיה, לראות אתכן שוחות, רוכבות ורצות, זורחות מגאוה, מסיפוק, ההשתאות שלכן, ההישג שלכן! ואז, שלושה ימים אחרי הטריאתלון, היתה פריקה של מפרק הירך החדש שלי – הוא זז ממקומו... מאז עברתי הרבה מאוד ימים נוראיים. קו הסיום שלי (סוף הטיפול, חזרה לאימונים, התחלת חיי "פוסט הסרטן" שלי) פשוט נזרק מרחק גדול לעבר העתיד הרחוק. הכללים, כפי שהגדרתי אותם עבורי, השתנו ואני נותרתי הרוסה, ללא יכולת להשתמש בכל החוזק הנפשי שלי והכלים שבדרך כלל מסייעים לי לעבור נקודות קשות בחיים. אפילו להתרכז בכל הברכות, הדברים הטובים שבחיים, לא עצר את הדמעות שלי. בדרך כלל אני רואה את עצמי כאופטימית, מתחברת לשמחה שלי, מסוגלת להתמודד עם קשיים, שורדת חיובית של אחת הטרגדיות הגדולות ביותר שהחיים יכולים לזרוק עלינו: אבדן ילד. ספורט היה בשבילי אחת התרופות הטובות ביותר. לקחתי את תמר איתי לאימונים, לטריאתלונים, לחצי איש ברזל שלי. המים מטהרים את נשמתי ואני אוהבת לשחות איתה לצידי, אני מרגישה אותה איתי כשאני רוכבת, ולוקחת את ידה ושואבת ממנה אנרגיות כשאני נאבקת עם הריצה! חשבתי על הסרטן הספציפי הזה והניתוחים כ"קל" לעומת ההתמודדות עם מותה של תמר, ומכאן גם הבטחון שלי, והגישה חסרת הדאגה יחסית. כאשר פרקתי את הירך, נזרקתי חזרה לחוסר פעילות מלא. נזרקתי להתמודדות עם האפשרות של מגבלה פיזית קבועה. נזרקתי חזרה לאי-נוחות ויותר מכך, חוסר בטחון במפרק הירך החדש שלי ובכלל בגוף שלי. איבדתי את הספורט. איבדתי את האור שלי. הרגשתי כאילו איבדתי את עצמי. מי אני (מי זו "סוזי דבוסקין") אם לא אופטימית ומתגברת על כל המכשולים, סומכת על כוחי המנטלי ומתמודדת עם קשיים? מי אני, אם אני לא יכולה לחבוש את שני הכובעים שלי (קסדה וכיפה) – לא יכולה לשיר, להשתתף ולהנחות טקסים בבית הכנסת, ללמד? (הניתוח להסרת בלוטת התריס שיתק באופן זמני/קבוע צד אחד של מיתרי הקול שלי). מי אני אם אני מתלוננת על מכאובים וכאבים ומגבלות במקום לראות את האופציות שנפתחו בפני? מי אני אם אין לי אנרגיות אפילו לקרוא ספר או לקרוא בפורום? הייתי (עדיין?) במשבר. זה קורה. זה נורא. הייתי באפלה, בחשכה של רחמים עצמיים. לא יכולתי לראות את האור. לא יכולתי לתת לאחרים. לא יכולתי לראות את העתיד. התאבלתי (עדיין?) על העבר שלי. מי אני עכשיו? (נטולת יכולת לעשות את כל מה שאני אוהבת). מי אהיה? אינטלקטואלית חיפשתי את השיעורים שלמדתי. אמוציונלית, לא הצלחתי להפנים אותם. אז מה אנחנו עושות בעיצומים של ימים נוראים אלו? לפעמים הם באים עם מחלה. לפעמים הם באים אחרי לידה. לפעמים הם באים עם מתחים אחרים של החיים – מות של מישהו אהוב, גירושין, בגידה, פיטורין, שינוי עבודה, מעבר בית, עזיבה של הילדים את הבית. מה עושים? איך אנחנו יכולות לעזור לעצמנו? [אנחה]. אני חושבת שאנחנו צריכות לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, לדעת ולהאמין ולהיות סבלניות לחכות עד שהאור יכנס בחזרה לחיינו. האור מגיע מהחברים שלנו, מהמשפחה, מאנשים שאוהבים אותנו כפי שאנחנו, בזכות "היותנו" אנו, ולא בזכות מה שאנחנו "עושות". אחרי שהייתי בחורים שחורים בעבר, בעיקר בעקבות מותה של תמר והגעגועים אליה, אני יודעת שאנחנו ממשיכות, חוזרות לדרך חלקה יותר, וסלולה. אבל החורים האלו הם חלק מהחיים שלי, וחלק מהחיים של כולנו. החור השחור הפעם תפס אותי בהפתעה. בעיני התמודדתי היטב עם הסרטן ועם הניתוחים. אבל, הציפיות שלי ממועד הסיום של התהליך התנפצו. ולא נערכתי להיות גמישה. חשבתי שאני בשליטה. אז דרך אחרת להתמודד עם ימים נוראים היא "להגמיש את הציפיות" שלנו מעצמנו ומהתהליכים. לאהוב את עצמנו כמי שאנחנו, ולא כמי שאנחנו מצפות מעצמנו להיות. האישיות הבסיסית שלנו תצוף מחדש. ואנחנו צריכות לבטוח בעצמנו, לבטוח בחברינו, במשפחה שלנו, להיות איתנו לאורך הדרך. אני מסוגלת לכתוב את זה עכשיו, מכיוון שאני נעה בחזרה לתוך האור. אני לומדת לבטוח במפרק הירך החדש שלי – שוב, מותר לי לחזור לאימונים בסיסיים, שוב. אני מסוגלת להניע את גופי בתוך המים בקצב קל, ולאמן את מפרק הירך החדש שלי להסתובב בעדינות כשאני על אופני כושר. חזרתי לנהוג, ולהיות עצמאית. אני יודעת עכשיו שהתהליך שלי יקח לפחות שנה. אני לא יודעת לאן זה יוביל אותי. אבל אני יודעת שספורט וחברות הן התרופות הטובות ביותר לבריאות ולהרגשה טובה ביחס לעצמי. אינץ' אחרי אינץ', צעד אחרי צעד. סבלנות, אהבה, קבלה עצמית. הלוואי וימים הנוראים והתקופות האלו בחיינו יהיו מועטות. הלוואי ונפנה לספורט כדי להקטין טראומות, למלא את גופינו באדרנלין ובבטחון, בזיעה ובאושר, תוך בדיקת הגבולות שלנו, עם גאוה, עם כוח, עם חיים! תודה שהקשבתן. באהבה ובחיבוק, סוזי

 

[טלי הראל]

סוזי יקרה

אני מודה לך על האומץ והכנות והפנייה הישר ללבי בפעם הבאה שאראה אותך, לא אתבייש ואבוא לתת לך חיבוק

 

[susieada]

פניות אישיות וחיבוקים מתקבלים בשמחה!! |חיבוק

 

[efratramati]

תודה

סוזי, האומץ שלך מעורר השראה. האומץ שלך בהתמודדות והאומץ שלך בלחלוק איתנו את הקושי העצום הזה. והיכולת שלך לעודד כל אחת מאיתנו תוך כדי. זה המקום שבו, בשבילי נגמרות המילים. מאחלת לך המון המון אור.

 

[susieada]

תודה אפרת!

האומץ בא מהאנרגיות שלכן ובידיעה שאני לא לבד בתקופות כאלה, גם, שלדאבוני הן משותפות לעיתים לכולנו. בפורום הזה אנו מעניקות השראה אחת לשנייה! תודה על המילים החמות ומעודדות! סוזי

 

[נשיקולדה המקורית]

מרגש ../images/Emo24.gif

מאחלת שתמיד יהיו לך הכוחות להמשיך ולשרוד ותמיד תזכרי שהכוח החזק ביותר שלנו הוא החיים. שנשמע רק בשורות טובות. מאחלת לך רק טוב.

 

[susieada]

עוצמת החחים!!

תודה "נשיקולדה!" דרך אגב - מאז שחליתי הצ'ופר היומי שאני נותנת לעצמי הוא 2-4 קוביות שוקלד מריר! yum! ניתן לחיות, אך העיקר לבחור בחיים - יש הבדל! המטרה שלי היא לבחור בחיים יום יום! חיבוק, סוזי

 

[נשיקולדה המקורית]

...

את פשוט מקסימה... אשמח להכירך... אולי פעם בטרי' נשים...(עוד צריכה לעבוד על זה

) והניק, ממש גחמה של הרגע, ממש לא אני... לא אוהבת שוקולד ובכלל מתוקים, אבל הניק הדליק

. תהיי בריאה

 

[susieada]

טרי' נשים בעוד 10 חודשים! ../images/Emo13.gif

יש לך בסיס ספורטיבי מעולה וכבר מציעה להכין בנות אחרות בחדר כושר... תכניסי את עצמך לאימונים! יכולת - יש לך. אישיות של העצמה - יש לך. כוח התמדה - יש לך! זמן לפני הטריאתלון - הרבה! עכשיו - רק תוסיפי את הרצון - ונפגש בשמחה על קו הזינוק (ובאימונים לפני!) כל אחת מנצחת! חיבוק, סוזי

 

[נשיקולדה המקורית]

שיכנעת אותי

אנסה להתארגן על רכיבה ובכל מקרה תמיד קיימת האפשרות של שלישיה ואז אני כמובן ארוץ

בכל מקרה, כנראה נפגש שם או אולי לפני אם תחליטו לארגן מפגש פורום ואז אבוא בכיף.

 

[susieada]

שלשה או אינדיוידואלית טרי' נשים!

החוויה של טריאתלון נשים מיוחדת! האווירה של הפורום - כפול 1100 בנות! באמצאות משאבים רבים כאן בפורום, אם רק תרצי, תמצאי המון תמיכה ועזרה בהיכרות והתארגנות עם אופניים! הרעיון של מפגש משתתפות הפורום הוא מענין. אולי נוכל לארגן נקודת מפגש במירוץ הנשים, ב 16.10 בראש העין! סוזי

 

[נשיקולדה המקורית]

בכיף

רק שלא מכירה מה זה מירוץ הנשים בראש העין? האם ריצה?ולא שמעתי על זה? לא סגורה על התאריך הזה.חושבת שיש לי כנס מנהלי מערכות מידע בפטרה.

 

[נשיקולדה המקורית]

טעות שלי

הכנס החל מ-28/10 ל-3 ימים בפטרה ולא כפי שחשבתי. אשמח לקבל פרטיםגם אם לא יהיה רלוונטי להשתתפותי (אופניים למשל) למרות שמהשם מירוץ אני מבינה שמדובר בריצה והתאריך מתאים.גם הרבה אחרי מרתון ברלין וגם בין הטירוף של עזריאלי בשחקים ומירוץ הלילה של תל-אביב. מציעה בתפתחו אירוע באיזור האירועים של הפורום.

 

[avivar]

נשיקולדה חביבית..

מזמינה אותך לרכיבה איתנו ביום שישי, מתון, מתון, או ישנן גם דגנית, שמארגנת רכיבת מתחילות, ביום א וגם את מור אפשר לרתום לעיניין, אנחנו גם נרכב בלי נדר בחמישי הבא בקריטריום נתניה, תתאימי את עצמך - אנחנו נשמח להיות שם בשבילך. אביבה

 

[נשיקולדה המקורית]

רוב תודות

אלא שהבעיה היא לא המתינות אלא... לא נעים להגיד...מעולם לא רכבתי ובכלל לא יודעת איך עולים על אופניים ויוצאים לדרך,למעט על אילו שלא מגיעות לשום מקום (ספינינג). תודה בכל מקרה, הלוואי ויכולתי להצטרף אליכן. עוד נמצא פתרון

 

[omaopa]

Suzy

although I don't know you, you are clearly an amazing woman! Many years ago, I lost my brother and I watched my parents go through the devestation and the pain and then the healing and the rebuilding of their hearts and lives. But still, as you said, the black hole doesnt go away, it is just pushed aside and not looked at as often. I have never experienced the trials and tribulations that you have and I cannot even imagine how you found a path back to optimism and joy as you have. I applaud and admire not just your success but also the process, because often it is the process which is the hardest struggle of all and the reward is the ultimate result. Although I don't know you I "feel" your strength and resolve and resiliency all the way in Jerusalem. It is hard to be a strong woman. I know that I experience times when I want to break down, meltdown and just cry on somebody's shoulder. Of course that happens too. But the long term benefits of holding on to your strength and reserve are so great that it out-weighs the desire to give in to our weaknesses. I know there is no comparison between what you went through and my past year but as you were so brave to share, I will share too. During the last year I went through a divorce. Although amicable and completely respectful, it is a very hard experience to break up a family. I will never forget the pain in my children's eyes when we told them that their parents are seperating. The ensuing year was difficult and - not surprisingly - I endured a series of injuries during it. Often I was unable to run and when I did it was not the running I had come to expect and love. Of course I took up other sports and of course I put a brave face on it but it hurt me deeply because running is my true love and without it my life is truly incomplete. I hardly raced and sat on the sidelines while I tried so hard to cheer my friends and aplaud their achievments. When I did race the results were far below the par I had come to expect of myself and it was hard to find the gumption to continue smiling and striving. I am now at the tail-end of that year and it is amazing to me that you wrote that. that a year is the amount of time it takes. It is often so hard to find the grace and dignity to endure our difficulties and be strong throughout them. But a true amazon woman, such as yourself, can do it and continue to do what it takes to be the person that can do that. It is with great admiration for your endurance, strength, dignity and pride that I say: kudos to you for striving to succeed and more kudos for your inevitable success!!!

 

[susieada]

Grace and Dignity ../images/Emo70.gif

Shalom Rona, Thank you for sharing! What a difficult year you’ve had. The first year after Tamar was killed, a colleague at work went through divorce. It was then that I first understood that divorce is similar to death – no matter who initiates the divorce, one goes through a period of mourning and adjustment. Just as death of a loved one affects everyone around them, not just the parents, so does divorce. By the way, the most neglected family members in the death of a child, are the siblings. Parents tend to glorify the dead child – all of the sudden they become perfect (we still like to tell the story of Tamar getting angry at me and throwing all my clothes out of my bedroom closet on the second floor – into the living room on the ground floor!). Children and parents are afraid of causing each other more pain. It’s very hard. It takes a lot of mutual openness and removing the dead sibling / child from the center of being (at least some of the time!! ) I believe that parents should make a concerted effort to be with their living children – to support them, enjoy them!!! This is life. We keep our “ז"ל” children in our hearts all the time in addition. I hope that you and your parents have found a way to respect and love each other, while keeping your brother’s memory alive. I totally understand your divided feelings of being glad to get back to running, yet feeling the frustration of not being able to equal, or improve your best. I also understand your going to events to cheer on your friends and being pulled between joy for them, jealousy and feeling sorry for yourself. But… in the end, you do go – you put friendship before yourself. Kol Hakavod! As we go through our difficulties you said: It is often so hard to find the grace and dignity to endure our difficulties and be strong throughout them. I would hope we can find the grace and dignity and see strength even in what we call "weakness." We are all made up of broken pieces – together they make our whole! With love, a hug and admiration for who you are!

Susie

 

[efroch99]

אני לא מכירה אותך...../images/Emo24.gif

אבל דברייך מעוררי השראה. לגזור ולשמור לימים קשים. חזקי ואימצי!!