פרפר בתוך אגרוף
New member
התמודדות
החברה הכי טובה שלי מתחתנת. ואני נשרפת בלהבות של קינאה. יכולתי לסכם את זה בערך בשתי השורות האלו, וזה בהחלט היה מספיק. כי זה הגרעין של העניין. אבל יש עוד קצת: היא החברה הכי טובה שלי, ואני אוהבת אותה הכי הכי. והכי רוצה טוב בשבילה. וקורה לה עכשיו הדבר הכי טוב בעולם. וגם הדבר הכי חשוב.... ואני כל כך רוצה להיות שם באמת בשבילה, ולעבור איתה את הכל- והיא מקסימה, ומשתפת כל כך, ודואגת לי כל הזמן, ולא מזניחה אותי בכלל. ואני- קטנה ואכולת סרטים, צרת לב ועין. אני מחייכת רק בכאילו, קונה מתנות בכסף אבל לא מסוגלת לפתוח את הלב באמת. שומעת אותה כמה שהיא צריכה, אבל לא מסוגלת באמת להכיל את השמחה שלה. יש לה את הדבר שאני הכי רוצה מהכל.... שאני הכי כמהה אליו.... ולי אין לו אותו, ולמען האמת- גם לא כל כך אותה עכשיו. אני לא יכולה להשתחרר מהקנאה הנוראית שלי, לא יכולה להתשחרר מהמחשבות על עצמי ועל הכאב שלי. וישר אני נזרקת להשוואות של כל השנים שלנו יחד: כל מה שהיא קיבלה ואני לא, כל מה שיש לה ולי לא, כל מה שהיא כן (יפה, עדינה, רזה, חכמה) ואני לא, ולא משנה כמה שאני מזכירה לעצמי את הדברים שיש לי ואין לה, או דברים רעים שקרו לה ואני לא הייתי רוצה.... זה לא מרגיע. וזה גם מכעיס אותי שאני יורדת לרמה של לספור ולהשוות דברים כאלו. החברה הכי טובה שלי מתחתנת, ואני נשרפת בלהבות של קנאה. וחוצמיזה, שלום. אני רחלי, בת 22, מוכרת לחלק מהכותבות כאן מפורום הבית שלנו...
החברה הכי טובה שלי מתחתנת. ואני נשרפת בלהבות של קינאה. יכולתי לסכם את זה בערך בשתי השורות האלו, וזה בהחלט היה מספיק. כי זה הגרעין של העניין. אבל יש עוד קצת: היא החברה הכי טובה שלי, ואני אוהבת אותה הכי הכי. והכי רוצה טוב בשבילה. וקורה לה עכשיו הדבר הכי טוב בעולם. וגם הדבר הכי חשוב.... ואני כל כך רוצה להיות שם באמת בשבילה, ולעבור איתה את הכל- והיא מקסימה, ומשתפת כל כך, ודואגת לי כל הזמן, ולא מזניחה אותי בכלל. ואני- קטנה ואכולת סרטים, צרת לב ועין. אני מחייכת רק בכאילו, קונה מתנות בכסף אבל לא מסוגלת לפתוח את הלב באמת. שומעת אותה כמה שהיא צריכה, אבל לא מסוגלת באמת להכיל את השמחה שלה. יש לה את הדבר שאני הכי רוצה מהכל.... שאני הכי כמהה אליו.... ולי אין לו אותו, ולמען האמת- גם לא כל כך אותה עכשיו. אני לא יכולה להשתחרר מהקנאה הנוראית שלי, לא יכולה להתשחרר מהמחשבות על עצמי ועל הכאב שלי. וישר אני נזרקת להשוואות של כל השנים שלנו יחד: כל מה שהיא קיבלה ואני לא, כל מה שיש לה ולי לא, כל מה שהיא כן (יפה, עדינה, רזה, חכמה) ואני לא, ולא משנה כמה שאני מזכירה לעצמי את הדברים שיש לי ואין לה, או דברים רעים שקרו לה ואני לא הייתי רוצה.... זה לא מרגיע. וזה גם מכעיס אותי שאני יורדת לרמה של לספור ולהשוות דברים כאלו. החברה הכי טובה שלי מתחתנת, ואני נשרפת בלהבות של קנאה. וחוצמיזה, שלום. אני רחלי, בת 22, מוכרת לחלק מהכותבות כאן מפורום הבית שלנו...