תראה
אם אינך מתחבר לרעיון של טיפול פסיכולוגי או דמיון מודרך ותעתועי מוח, כפי שקראת להם, אין הכרח. יתכן ובעתיד תחליט אחרת, זה לא קריטי. ההשתוקקות לסם היא נפשית ופזיולוגית. ההשתוקקות הפיזיולוגית היא החלק הפחות בעייתי כי הגוף יכול להתאושש מהר, הוא מכיר את דרכיו. החלק הבעייתי הוא רובד הסיבות שבדרך כלל סמוי מן התודעה והוא מבוסס על כל מיני חסכים ותפיסות מציאות, שבמקרה של מריחואנה הם מקבלים סוג מסויים של פיצוי וביטוי. אומנם הביטוי הוא מלאכותי ומאולץ אך יש לו חשיבות בחיי המשתמש. הרמדי ההומיאופתית בגלל היותה כזו מסוגלת לחדור אל אותם רובדים שמהם נובעים החסכים וליצור את התיקון. כאשר האדם וגופו מתחילים לנוע בכיוון של הבראה, חלק מסימניה יהיו ויתור על כל מיני מנהגים פסולים כמו דחיה לא מובנת לסגריות, לאוכל לא בריא, מערכת זוגית לא בריאה וכדומה. המריחואנה היא גם כן אחת מאלה. זה אורך זמן וכרוך במאבק פנימי בין השכל לרצון, עד שתהיה ביניהם הסכמה. כאשר תהיה הסכמה פנימית כזו האדם יוכל לוותר ולהניח את מה שלא טוב לא בצד. ישנם שני מצבים עיקריים בהתייחסות אל הצורך הכפייתי בדבר מה. - או שהוא מהווה "מכשול לריפוי", כזה שניתן להתגבר עליו בקלות. "מכשולים לריפוי" שייכים לרובדים השוליים של החולי. מצד שני : - יתכן שהוא סימפטום בפני עצמו ומהווה עוד נדבך בתמונת החולי הכוללת. והוא תקוע עמוק בקונפליקט שבין ההבנה והרצון. במקרה כזה רק ריפוי עמוק דוגמת הומיאופתיה קלאסית יכול לנתק את הקשר. גישות אחרות יכולות להועיל ולתמוך גם כן. אין עישון מריחואנה וזהו. מאחורי הג'ויינט עומד בן אדם עם סיפור חיים שלם ויחודי. לכן אין טעם גם לתת לכולם את המריחואנה כאנטידוט ( דיברנו על זה בתוך השירשור ) שינטרל את הכמיהה, כי זה יקרה. כל אחד בא אל המריחואנה ממקום שונה. את ההבדל והשוני צריך לקלוט ועל פי זה לטפל. הרמדי נבחרת על פי ההבדל והשוני שבין אדם אחד למשנהו. ככה אנחנו מטפלים בכל חולי. לכן גם לא כל חולי המיגרנה יקבלו את אותה הרמדי. ההבדל והמיוחדות האישית קובעת את סוג הרמדי ואת הסיכויים.