אולי מצאתי לי מנטרה
השעה 12.00 בלילה.. תחילתו של יום חדש? ואיך ייראה היום הזה נסיכה? אני שואלת את עצמי... מה אני רוצה שיהיה בו, מה הוא יכיל? איך באמת ארגיש שם? אלא שקול בראשי אומר שבכדי להגיע למחר יש לסיים את היום, ולראות קודם מה היה לנו פה. קשה, כן, גם כמעט חובה מבחינתי. למה חובה.. לתעד, לחזור ולקרוא בזה מדי פעם, אולי ככה ייפול לי האסימון – מאד אוהבים אותי, אבל הדרך הזו לא בשבילי.
לא בשבילי
.... בא לי לצרוח.. ובמקום זה.. אני יושבת מול המחשב אחרי שהורדתי ראש, כי כתבת לי מסר "שבוע טוב".. ועניתי לך שלא רוצה שתפנה אלי עוד, או במילים שלי: "תניח לי!!!!".. ומאז אני חסרת מנוחה, כועסת על עצמי מעט. איך זה הרשתי לעצמי לדחות אותך והלא מי יודע מתי אם בכלל אראה אותך שוב? אז כתבתי לך מסר נוסף, אני מחכה לך בצ`אט, אלא שלא באת, עד עכשיו לא באת, למרות שברור לך שאני מרוסקת, אני מחוקה, אני גמורה. אני מרחמת על עצמי? כמעט, כן... אולי יותר כועסת על עצמי, כועסת על שאני מרגישה מטומטמת, כל כך טיפשה. למה אני מרשה לך לעשות לי את זה? למה אני מרשה לעצמי להתייסר כל כך, בשביל מה ראבאק? האם הכל מותר בשם האהבה? ואם אפגע, ובדרך הזו זה בדיוק מה שיקרה, מי יאהב אותי אז? את מי אוהב? למה אני מאפשרת להרס העצמי הזה להיות חלק ממני? למה לא לזרוק את הכל לאלף עזעזל, לומר תודה על הכל וללכת באמת, להזדיין אפילו עם מישהו אחר ולו רק בכדי לחתום לעצמי שזהו, נגמר! איך זה שאני יושבת בבית ובוכה כל הזמן? אני כועסת, מלאה רעל, כעס שהופך אט לרחמים עצמיים, מציגים גוף שזקוק לחיבוק, לחום אנושי, למילה טובה, וכשאני רואה אותי במצב הזה, אני זוכרת את הנסיעה הארוכה הביתה אתמול, כשבכיתי כל כולי מאחוריך, לא ראית, לא שמעת כי היה רדיו. אבל אשתך... אשתך שמעה הכל, ואפילו ראתה והציצה מדי פעם... היא אפילו לא הציעה לי נייר טואלט, כמה שנאה יכול להכיל אדם? כמה קטן הוא יכול להיות? וזה אחרי שסיכמתי איתה בשקט, בלי שתדע. אחרי שהבטחתי לה שזה נגמר, ואיחלתי לה רק אושר. אני רוצה לשנוא אותך, לשנוא אתכם, להיות מסוגלת להרביץ לך לרגע, להוציא את כל הזעם הכלוא בי, לרוקן את הרעל הזה. לא מגיע לי, אתה שומע?! לא מגיע לי כי לא עשיתי לך שום רע! ראית אותי הולכת מובסת הביתה, קראת בשמי והמשכתי ללכת. נכנסת חזרה לאוטו כמו חייל המציית לפקודות. ואני שואלת את עצמי לו היה המצב הפוך, מה הייתי עושה? וברור לי שלעולם לא הייתי נותנת לך ללכת במצב כזה, לעולם! לא בעל, ולא ילדים, ולא אף אחד היה עוצר אותי מלבוא לחבק אותך. להיפרד, אבל עם חיבוק. ולא משנה מה אמרתי, ולא משנה מה היה מסביב... זו האהבה הגדולה שאתה מדבר עליה? אהבה שהדבר הכי קטן מזיז אותה הצידה. מספיק מבט לא במקום בכדי שתוריד את הראש, תמתין לאישור להביט בי. שלא לדבר על לחייך או לגעת בי. העיניים לא הפסיקו להתרוצץ אתמול, השוטרת שישבה מולי הייתה מאיימת, כי ככה התנהגת, ילד, תינוק!. ואני חשבתי שאני מאוהבת באיש. איש בן חמישים ושלוש שכבר יודע מה הוא רוצה, ואיך משיגים את זה. חשבתי שאתה בן חמישים ושלוש מאוהב, או לכל הפחות אוהב. אוהב באמת. כן, אתה אוהב באמת. אבל אם נחלק את הלב שלך, נדמה כי אני מקבלת את המקום האחרון. הוא עדיין מקום אמיתי, פועם, רותח, אבל אחרון. כמעט הכל קודם לי. אני רק הפילגש. אתה יודע, באמת שאני שואלת את עצמי שוב ושוב למה? למה לי להיות שותפה לכל זה? אשתך, זו שאמורה לאהוב אותך, ובשם האהבה חונקת לך את הצורה, כן, האישה הזו אומרת לי לידך – בואי נסרס אותו... ובלי שאומר מילה הבטתי בי ואמרת אחרי ההלם: "תראי, היא מוכנה לעשות לי נזק, שאני אסבול, העיקר שלה יהיה טוב"... שתקתי, כי הייתי המומה. נכון שפתאום נפל לה האסימון, לא עברה דקה והיא ניסתה לשנות את הדברים, "זה היה בצחוק"... אלא שאני לא מכירה צחוקים כאלה. כבר אמרתי פעם, שאני פוחדת ממנה, נכון? אני פוחדת ממה היא עלולה לעשות לך אם תזדקק לה אי פעם. ואולי כדאי לי לסתום, להתרכז בעצמי. ולהמשיך הלאה... רק לאן? להתעלם מהעובדה שהמגע שלך חסר לי? למחוק שנתיים מהחיים ולספר לעצמי שלא היו? להתעלם מהכאב? אני אומרת לעצמי שכן, עם כל הקושי שבעולם. ללכת לבקש נחמה מהכרית, מאנשים זרים, ובלבד שאניח לך לחיות בלעדי, שלא אהיה עדה למשהו מלבד אושר ושמחת חיים, כי מגיע לי. כי אולי אני רק מפריעה ל"הרמוניה" ביניכם? עברה רבע שעה... שלום לך בייבי. עם זה אני אלך לישון. ואני יודעת שאתה קורא
אני מעדיפה לחשוב שאני מפריעה לאושר שלך, מאשר לחשוב על זה שעם כל ה"סבל" שלך, לא מצאת גם היום חצי שעה לבוא אלי. ידעת שאני מחוקה. ואתה בטח חושב שאני גם חזקה, ואני אעבור את זה, ואתה תבוא רק אחר כך, כי השוטרת דלוקה עליך, אז אני במקום האחרון שוב. ותספר לי כל מיני סיפורים אמיתיים, ותשכנע אותי שאתה צודק, שככה צריך להיות, ואני אאמין לך כמו תמיד, עד לפעם הבאה. אני מפריעה לך. זו המנטרה החדשה שלי. בהצלחה לי.
