התקף נגייניייי!! (הקדמה)
- פותח הנושא מ.ש.ט
- פורסם בתאריך
Digi Lista
New member
קראתי הכול.
כאחת שאוהבת לכתוב סיפורים ארוכים שלעולם לא נגמרים(כי אני כבר עוברת לרעיונות אחרים...ככה זה כשאת היפראקטיבית...
)קראתי את הכול ונהניתי
כאחת שאוהבת לכתוב סיפורים ארוכים שלעולם לא נגמרים(כי אני כבר עוברת לרעיונות אחרים...ככה זה כשאת היפראקטיבית...
Nagini Potter
New member
שלום כולם!!
מצטערת שלא הייתי פה כמה זמן.... זה לא אישי נגד הפורום, פשוט לא יצא לי כל כך לגעת במחשב בכלל, שלא לדבר על אינטרנט... היה לי איזה טופיק שרציתי לכתוב! אבל שכחתי מה הוא היה...
הו וול... היה פה איזה שרשור אחד שהזכיר לי אותו, אז אני אקרא אותו ואז אולי אני אזכר.... לי זה לא יקרה Nagini Potter
מצטערת שלא הייתי פה כמה זמן.... זה לא אישי נגד הפורום, פשוט לא יצא לי כל כך לגעת במחשב בכלל, שלא לדבר על אינטרנט... היה לי איזה טופיק שרציתי לכתוב! אבל שכחתי מה הוא היה...
the possessed one
New member
*הולכת לקרוא*
זה הולך להיות ארוך... ארוך זה טובבבבבבבבבב..........
זה הולך להיות ארוך... ארוך זה טובבבבבבבבבב..........
Silver Fox
New member
הקבצים לא עולים לי כמו שצריך../images/Emo10.gif
אולי אפשר בהודעות?
אולי אפשר בהודעות?
the possessed one
New member
אין בעיה!
פרק א´ "תלמידי כיתה ז´ לכאן! כל התלמידים החדשים לכאן!" צעקה אישה אל תוך המדשאה הגדולה. נגיני לא ראתה שום בית ספר, רק מבנה קטן במרחק כמה מאות מטרים משם. המבנה היה רחוק מכדי שנגיני תוכל לראות מה הוא בדיוק. היא תהתה אם היא עדיין חולמת, אם הוריה נתנו לה בטעות כתובת של פארק ולא של בית ספר, או שפשוט יש להם הגדרה מאוד מוזרה למושג ´בית ספר´. "כל תלמידי כיתה ז´ לכאן!" המשיכה האישה לצעוק אל תוך המדשאה כשילדי כיתה ז´ המשיכו להתאסף סביבה. האישה היתה צעירה ועורה היה כהה, מה שהבליט עוד יותר את שערה הלבן לגמרי שנח על כתפיה ברוך, כמו מפל מים שהוקפא. השיער הלבן של האישה לא נראה כמו שיער שיבה, החליטה נגיני כשהתקרבה אליה, הוא נראה כאילו היא נולדה עם שיער לבן ויפה כזה. נגיני התקרבה גם היא. היא ראתה שהרבה ילדים סביבה נראו מבולבלים בדיוק כמו שהיא עצמה הרגישה, אבל חלק גם חייכו בהתרגשות או אפילו בבטחון, שהיה הדבר האחרון שנגיני הרגישה באותו רגע. היא הרגישה רק מבולבלת ונבוכה. היא ראתה את התלמידים הוותיקים הולכים אל המבנה המרוחק, מדברים וצוחקים, ומתחבקים אחרי שלא התראו כל הקיץ. נגיני לא יכלה כבר לחכות לשנה הבאה, כשיהיו לה חברים במקום דאגות. אבל מה אם לא יהיו לה חברים? היא נעמדה ליד ילדה נמוכה מעט, שהיו לה הרבה נמשים, שיער בלונדיני, עיניים ירוקות ושיניים קדמיות בולטות. האישה עם השיער הלבן ווידאה שכל תלמידי כיתה ז´ נמצאים איתה. היו שם המון ילדים, אולי כמה מאות. "שלום לכל התלמידים החדשים," היא אמרה "וברוכים הבאים לבית הספר לילינבלום!" לילינבלום. פתאום נגיני נזכרה שהוריה הזכירו את השם הזה פעם. "קוראים לי נייטיבל" היא המשיכה, "אני מנהלת השיכבה שלכם, וגם מורה של רובכם. "בבית הספר יש דבר אחד שמשותף לכל התלמידים. הדבר הזה הוא- תאמינו או לא – שלכולנו יש כוחות על טבעיים." כמה מהילדים צחקו. כמה הסתכלו עליה כאילו שהיא מטורפת. כמה נראו מופתעים או משועשעים. נגיני התקשתה להאמין לדבריה של נייטיבל, אבל אז נזכרה שבעצם הוריה תמיד אמרו לה שהיא לא בת אדם. האם לזה הם התכוונו? כשהיא חשבה על מה שהוריה אמרו, כוחות על טבעיים לא נראו מגוחכים כל כך. הרי כל חייה היא ידעה שהיא לא-בדיוק-בת-אדם-רגילה, אז הרעיון לא חידש לה הרבה. נגיני תמיד אהבה כל מה שלא טבעי, כל מה שלא מהעולם הזה. כי הרי היא לא אהבה את העולם הזה. היא קיוותה, יותר מאשר האמינה, שנייטיבל דוברת אמת. הילדה הבלונדינית שעמדה לידה הביטה בילדים המבולבלים וציחקקה. נייטיבל השתיקה את הילדים והמשיכה לדבר: "כל מי שחושב שאני מטורפת, או סתם לא מאמין למה שאני אומרת, שירים את ידו." רוב הידיים עלו מיד לאויר. נגיני לא הרימה את ידה. זה היה כמעט כמו חלום שהתגשם, הכי קרוב שנגיני ציפתה אי פעם להגיע להגשמת חלום (לנגיני היה כישרון מיוחד לחלום רק חלומות בלתי אפשריים), והיא לא רצתה להתעורר. הילדה הבלונדינית-מנומשת לא הרימה את ידה, כמוה. היא חייכה אל נגיני כאילו שהן חולקות ביחד סוד מסוים. "טוב מאוד" המשיכה נייטיבל, "אתם לא מאמינים לכל דבר, אתם חכמים. עכשיו אני אתן לכם הוכחה. איתי אפשר להתווכח, עם עובדות לא. מסכימים?" קול כללי של הסכמה עלה מקהל הילדים, ונייטיבל הניפה את ידיה למעלה, והרימה את ראשה אל השמים. פתאום העיניים שלה נהיו לבנות ושיערה התנופף, למרות שבכלל לא נשבה רוח. רעם נשמע והעננים החלו לנוע במהירות ונעשו כהים יותר ויותר. אפילו הילדה הבלונדינית, שכאילו צפתה את הכל מראש, נרתעה לאחור בהפתעה כמו כל הילדים. טיפה נפלה על אפה של נגיני. עוד טיפה. ופתאום התחיל לטפטף גשם. הוא הלך והתחזק. עוד מעט הגשם יהיה רציני – ואז כל הילדים יירטבו, והיום הראשון של הלימודים לא יהיה נעים במיוחד. ואז, בבת אחת- הכל נפסק. העננים האפורים נסוגו תוך שניות, הגשם נפסק מייד, והשמיים חזרו להיות מנוקדים פה ושם בפיסות לבנבנות של עננים, כמו שהיו בהתחלה. אף אחד לא אמר דבר. זה היה כל כך מהיר, אין סיכוי שדבר כזה יקרה מעצמו. נייטיבל שברה את השתיקה. נגיני צחקקה ביחד עם הילדה הבלונדינית. זה היה כל כך פשוט ועם זאת כל כך מגוחך- רגע אחד השמיים היו בהירים לגמרי, רגע אחר כך ירד גשם- ושוב השמיים חזרו להיות בהירים. והכל לפי פקודתה של אישה צעירה עם שיער לבן. "הוכחתי או לא הוכחתי?" היא שאלה. הילדים הנהנו וכמה גם חייכו. זה מה שכל כך מיוחד בילדים, הם מסוגלים להאמין בבלתי ייאמן. נגיני לא חשבה שקצת גשם היה מספיק כדי לשכנע אדם מבוגר. מבוגרים מוצאים הסבר הגיוני לכל דבר, ולא משנה כמה ההסבר גרוע, הם יאמינו בו. לחלוטין. אחד התירוצים המקובלים בקרב מבוגרים הוא חשמל סטטי. איכשהו, אם חמישה פילים אפריקניים מחליטים פתאום לערוך סיור בשמי אמסטרדם, תסמכו על החשמל הסטטי שתהיה לו יד בדבר. שיהיה. "עכשיו כשיש בנינו הסכמה" המשיכה נייטיבל בנועם, "אני יכולה להסביר לכם הכל, ללא אי הבנות. "ישנם ילדים שהוריהם לא השלימו עם העובדה שלילדיהם יש כוחות שאין להם עצמם, וגם לא להרבה אנשים אחרים בעולם. מכיוון ש - כמו שכבר ראיתם - עם עובדות אי אפשר להתווכח, אותם הורים לא יכלו להתמודד עם זה, ונטשו את ילדיהם. ולאן יילכו אותם ילדים חסרי מזל? לכאן. כך התחיל בית הספר לילינבלום- בהתחלה הוא היה רק בית יתומים. בית היתומים הכי מוזר ששמעתם עליו, אתם יכולים להיות בטוחים בזה. אבל אז נתקלנו בבעיה- כל ילד צריך חינוך, אז מה נלמד אותם? נלמד אותם להשתמש באותם כוחות שבגללם הם נזרקו מביתם שלהם וממשפחתם. וכמובן שבלי ללמוד חשבון אי אפשר," היא חייכה למשמע אנחות האכזבה שנשמעו פה ושם והמשיכה, "וצריך להעביר שיעורי ספורט פעמיים בשבוע כדי שהכוחות לא יבואו במקום הגוף, ללמד את ההסטוריה של הקסם כמובן, והדגש העיקרי- על שיעורי לימוד בהם הילדים ילמדו להשתמש במה שיש להם. "כמובן שברגע שבית היתומים לילינבלום הפך גם לבית הספר לילינבלום, הצטרפו ללימודים גם הילדים שהמזל יותר האיר להם פנים, ושהוריהם קיבלו אותם כמו שהם, או אפילו שגם להורים יש כוחות מיוחדים, אך כמובן שהילדים האלה חוזרים לביתם בסוף כל יום לימודים. "לילדים שגרים בלילינבלום יש אגף מגורים, הילדים הצעירים יותר גרים בזוגות, כמובן בנות עם בנות ובנים עם בנים, ומכיתה ט´ ומעלה כל אחד יכול לקבל חדר לבד. "לכל אחד יש ארונית שבה הוא שם את הציוד שלו, ובארונית יש גם תיבה לכל אחד, בה אנחנו נשים ניירת, כי זה בלתי אפשרי לחלק לכל אחד בנפרד- יש עשר כיתות בכל שכבה, אז יהיה לנו קשה לחלק ניירת לכל אחד ביד." היא נאלצה להפסיק רגע כי אי אפשר היה לשמוע אותה מעל לכל ה-´אוווווווו´ וה- ´וווואאאאוווו´ שהשמיעו הילדים. נגיני הסתכלה אל הילדה הבלונדינית- מנומשת. הילדה הנהנה ללא קול. נגיני לא הכירה שום בית ספר שיש בו יותר מחמש כיתות בשכבה. אחרי הכל, לא היו כל כך הרבה ילדים בצ´ארמפילד הקטנה… נייטיבל מחאה כף כדי להשיג שקט והמשיכה, "היום תמצאו בארונית את ספרי הלימוד שלכם- אנחנו נספק לכם אותם, ואנחנו רוצים לקבל אותם בחזרה בסוף השנה. מותר לכתוב בספרים, כי אנחנו יכולים למחוק את מה שכתבתם בעזרת קסם פשוט לפני שאנחנו מעבירים את הספר לילד הבא, אבל אנחנו מבקשים לא לקמט ולקרוע את הדפים. תודה מראש. "אתם יכולים לכתוב במחברות או בקלסרים- לפי בחירתכם, אבל את אלה ואת כלי הכתיבה אתם מביאים מהבית. "בתיבה שבארונית שלכם תמצאו את מערכת השעות החדשה שלכם, דף שבו תהיה רשימת השמות של הילדים בכיתתכם, כתוב מי יהיו המורות שלכם, בלה בלה בלה, וכו´ וכו´, ומפה של בית הספר."
פרק א´ "תלמידי כיתה ז´ לכאן! כל התלמידים החדשים לכאן!" צעקה אישה אל תוך המדשאה הגדולה. נגיני לא ראתה שום בית ספר, רק מבנה קטן במרחק כמה מאות מטרים משם. המבנה היה רחוק מכדי שנגיני תוכל לראות מה הוא בדיוק. היא תהתה אם היא עדיין חולמת, אם הוריה נתנו לה בטעות כתובת של פארק ולא של בית ספר, או שפשוט יש להם הגדרה מאוד מוזרה למושג ´בית ספר´. "כל תלמידי כיתה ז´ לכאן!" המשיכה האישה לצעוק אל תוך המדשאה כשילדי כיתה ז´ המשיכו להתאסף סביבה. האישה היתה צעירה ועורה היה כהה, מה שהבליט עוד יותר את שערה הלבן לגמרי שנח על כתפיה ברוך, כמו מפל מים שהוקפא. השיער הלבן של האישה לא נראה כמו שיער שיבה, החליטה נגיני כשהתקרבה אליה, הוא נראה כאילו היא נולדה עם שיער לבן ויפה כזה. נגיני התקרבה גם היא. היא ראתה שהרבה ילדים סביבה נראו מבולבלים בדיוק כמו שהיא עצמה הרגישה, אבל חלק גם חייכו בהתרגשות או אפילו בבטחון, שהיה הדבר האחרון שנגיני הרגישה באותו רגע. היא הרגישה רק מבולבלת ונבוכה. היא ראתה את התלמידים הוותיקים הולכים אל המבנה המרוחק, מדברים וצוחקים, ומתחבקים אחרי שלא התראו כל הקיץ. נגיני לא יכלה כבר לחכות לשנה הבאה, כשיהיו לה חברים במקום דאגות. אבל מה אם לא יהיו לה חברים? היא נעמדה ליד ילדה נמוכה מעט, שהיו לה הרבה נמשים, שיער בלונדיני, עיניים ירוקות ושיניים קדמיות בולטות. האישה עם השיער הלבן ווידאה שכל תלמידי כיתה ז´ נמצאים איתה. היו שם המון ילדים, אולי כמה מאות. "שלום לכל התלמידים החדשים," היא אמרה "וברוכים הבאים לבית הספר לילינבלום!" לילינבלום. פתאום נגיני נזכרה שהוריה הזכירו את השם הזה פעם. "קוראים לי נייטיבל" היא המשיכה, "אני מנהלת השיכבה שלכם, וגם מורה של רובכם. "בבית הספר יש דבר אחד שמשותף לכל התלמידים. הדבר הזה הוא- תאמינו או לא – שלכולנו יש כוחות על טבעיים." כמה מהילדים צחקו. כמה הסתכלו עליה כאילו שהיא מטורפת. כמה נראו מופתעים או משועשעים. נגיני התקשתה להאמין לדבריה של נייטיבל, אבל אז נזכרה שבעצם הוריה תמיד אמרו לה שהיא לא בת אדם. האם לזה הם התכוונו? כשהיא חשבה על מה שהוריה אמרו, כוחות על טבעיים לא נראו מגוחכים כל כך. הרי כל חייה היא ידעה שהיא לא-בדיוק-בת-אדם-רגילה, אז הרעיון לא חידש לה הרבה. נגיני תמיד אהבה כל מה שלא טבעי, כל מה שלא מהעולם הזה. כי הרי היא לא אהבה את העולם הזה. היא קיוותה, יותר מאשר האמינה, שנייטיבל דוברת אמת. הילדה הבלונדינית שעמדה לידה הביטה בילדים המבולבלים וציחקקה. נייטיבל השתיקה את הילדים והמשיכה לדבר: "כל מי שחושב שאני מטורפת, או סתם לא מאמין למה שאני אומרת, שירים את ידו." רוב הידיים עלו מיד לאויר. נגיני לא הרימה את ידה. זה היה כמעט כמו חלום שהתגשם, הכי קרוב שנגיני ציפתה אי פעם להגיע להגשמת חלום (לנגיני היה כישרון מיוחד לחלום רק חלומות בלתי אפשריים), והיא לא רצתה להתעורר. הילדה הבלונדינית-מנומשת לא הרימה את ידה, כמוה. היא חייכה אל נגיני כאילו שהן חולקות ביחד סוד מסוים. "טוב מאוד" המשיכה נייטיבל, "אתם לא מאמינים לכל דבר, אתם חכמים. עכשיו אני אתן לכם הוכחה. איתי אפשר להתווכח, עם עובדות לא. מסכימים?" קול כללי של הסכמה עלה מקהל הילדים, ונייטיבל הניפה את ידיה למעלה, והרימה את ראשה אל השמים. פתאום העיניים שלה נהיו לבנות ושיערה התנופף, למרות שבכלל לא נשבה רוח. רעם נשמע והעננים החלו לנוע במהירות ונעשו כהים יותר ויותר. אפילו הילדה הבלונדינית, שכאילו צפתה את הכל מראש, נרתעה לאחור בהפתעה כמו כל הילדים. טיפה נפלה על אפה של נגיני. עוד טיפה. ופתאום התחיל לטפטף גשם. הוא הלך והתחזק. עוד מעט הגשם יהיה רציני – ואז כל הילדים יירטבו, והיום הראשון של הלימודים לא יהיה נעים במיוחד. ואז, בבת אחת- הכל נפסק. העננים האפורים נסוגו תוך שניות, הגשם נפסק מייד, והשמיים חזרו להיות מנוקדים פה ושם בפיסות לבנבנות של עננים, כמו שהיו בהתחלה. אף אחד לא אמר דבר. זה היה כל כך מהיר, אין סיכוי שדבר כזה יקרה מעצמו. נייטיבל שברה את השתיקה. נגיני צחקקה ביחד עם הילדה הבלונדינית. זה היה כל כך פשוט ועם זאת כל כך מגוחך- רגע אחד השמיים היו בהירים לגמרי, רגע אחר כך ירד גשם- ושוב השמיים חזרו להיות בהירים. והכל לפי פקודתה של אישה צעירה עם שיער לבן. "הוכחתי או לא הוכחתי?" היא שאלה. הילדים הנהנו וכמה גם חייכו. זה מה שכל כך מיוחד בילדים, הם מסוגלים להאמין בבלתי ייאמן. נגיני לא חשבה שקצת גשם היה מספיק כדי לשכנע אדם מבוגר. מבוגרים מוצאים הסבר הגיוני לכל דבר, ולא משנה כמה ההסבר גרוע, הם יאמינו בו. לחלוטין. אחד התירוצים המקובלים בקרב מבוגרים הוא חשמל סטטי. איכשהו, אם חמישה פילים אפריקניים מחליטים פתאום לערוך סיור בשמי אמסטרדם, תסמכו על החשמל הסטטי שתהיה לו יד בדבר. שיהיה. "עכשיו כשיש בנינו הסכמה" המשיכה נייטיבל בנועם, "אני יכולה להסביר לכם הכל, ללא אי הבנות. "ישנם ילדים שהוריהם לא השלימו עם העובדה שלילדיהם יש כוחות שאין להם עצמם, וגם לא להרבה אנשים אחרים בעולם. מכיוון ש - כמו שכבר ראיתם - עם עובדות אי אפשר להתווכח, אותם הורים לא יכלו להתמודד עם זה, ונטשו את ילדיהם. ולאן יילכו אותם ילדים חסרי מזל? לכאן. כך התחיל בית הספר לילינבלום- בהתחלה הוא היה רק בית יתומים. בית היתומים הכי מוזר ששמעתם עליו, אתם יכולים להיות בטוחים בזה. אבל אז נתקלנו בבעיה- כל ילד צריך חינוך, אז מה נלמד אותם? נלמד אותם להשתמש באותם כוחות שבגללם הם נזרקו מביתם שלהם וממשפחתם. וכמובן שבלי ללמוד חשבון אי אפשר," היא חייכה למשמע אנחות האכזבה שנשמעו פה ושם והמשיכה, "וצריך להעביר שיעורי ספורט פעמיים בשבוע כדי שהכוחות לא יבואו במקום הגוף, ללמד את ההסטוריה של הקסם כמובן, והדגש העיקרי- על שיעורי לימוד בהם הילדים ילמדו להשתמש במה שיש להם. "כמובן שברגע שבית היתומים לילינבלום הפך גם לבית הספר לילינבלום, הצטרפו ללימודים גם הילדים שהמזל יותר האיר להם פנים, ושהוריהם קיבלו אותם כמו שהם, או אפילו שגם להורים יש כוחות מיוחדים, אך כמובן שהילדים האלה חוזרים לביתם בסוף כל יום לימודים. "לילדים שגרים בלילינבלום יש אגף מגורים, הילדים הצעירים יותר גרים בזוגות, כמובן בנות עם בנות ובנים עם בנים, ומכיתה ט´ ומעלה כל אחד יכול לקבל חדר לבד. "לכל אחד יש ארונית שבה הוא שם את הציוד שלו, ובארונית יש גם תיבה לכל אחד, בה אנחנו נשים ניירת, כי זה בלתי אפשרי לחלק לכל אחד בנפרד- יש עשר כיתות בכל שכבה, אז יהיה לנו קשה לחלק ניירת לכל אחד ביד." היא נאלצה להפסיק רגע כי אי אפשר היה לשמוע אותה מעל לכל ה-´אוווווווו´ וה- ´וווואאאאוווו´ שהשמיעו הילדים. נגיני הסתכלה אל הילדה הבלונדינית- מנומשת. הילדה הנהנה ללא קול. נגיני לא הכירה שום בית ספר שיש בו יותר מחמש כיתות בשכבה. אחרי הכל, לא היו כל כך הרבה ילדים בצ´ארמפילד הקטנה… נייטיבל מחאה כף כדי להשיג שקט והמשיכה, "היום תמצאו בארונית את ספרי הלימוד שלכם- אנחנו נספק לכם אותם, ואנחנו רוצים לקבל אותם בחזרה בסוף השנה. מותר לכתוב בספרים, כי אנחנו יכולים למחוק את מה שכתבתם בעזרת קסם פשוט לפני שאנחנו מעבירים את הספר לילד הבא, אבל אנחנו מבקשים לא לקמט ולקרוע את הדפים. תודה מראש. "אתם יכולים לכתוב במחברות או בקלסרים- לפי בחירתכם, אבל את אלה ואת כלי הכתיבה אתם מביאים מהבית. "בתיבה שבארונית שלכם תמצאו את מערכת השעות החדשה שלכם, דף שבו תהיה רשימת השמות של הילדים בכיתתכם, כתוב מי יהיו המורות שלכם, בלה בלה בלה, וכו´ וכו´, ומפה של בית הספר."
the possessed one
New member
המשך...
בלה בלה, וכו´ וכו´, ומפה של בית הספר." היא החליטה לפרט יותר כשראתה את המבטים המבולבלים על פניהם של הילדים. "למה מפה?" שאלה נגיני בלחש את הילדה הבלונדינית, שנראתה כאילו היא כבר עברה את כל ההסברים האלו. להפתעתה של נגיני, הילדה הבלונדינית משכה בכתפיה. ואז היא הופתעה מההפתעה – מאיפה היא החליטה שהילדה יודעת הכל? "בית הספר גדול מאוד." הסבירה נייטיבל, "למעשה, כשהמבנה רק הוקם, הוא שימש כמבוך, והשתמשו בו כדי לכלוא מפלצת נוראית, רק עד שימצאו דרך להרוג אותה. "בכל אופן, בחודש הראשון לשהותכם כאן אתם יכולים ללכת לאיבוד ללא מפה. אל תדאגו, המפלצת כבר לא נמצאת בבית הספר, המבנה עבר שיפוץ כללי כדי שייראה קצת יותר טוב, ואל תקשיבו למה שהתלמידים הבוגרים אומרים לכם, הרוח של המפלצת לא רודפת את המקום, זו סתם שמועה, ולא יותר. כמובן שאתם הולכים להאמין להם בכל מקרה, אז אני לא מבינה למה אני בכלל מבזבזת את הזמן בלהזהיר אתכם. "טוב, אני חושבת שאמרתי כל מה שהייתי צריכה להגיד, למישהו יש שאלות?" ילד גבוה עם כתפיים רחבות שאל, "מתי מתחילים ונגמרים הלימודים?" "הלימודים מתחילים בשמונה וחצי בבוקר" היא אמרה, "ונגמרים בשעה שונה בימים שונים. אתה תראה את שעת סיום הלימודים בכל יום במערכת השעות שלך. למישהו יש עוד שאלה?" "למה אתם מסתירים מאנשים שכוחות אל-טבעיים קיימים בעולם?" שאלה ילדה עם עיניים כחולות מדהימות בקול זעיר. "אנחנו לא מנסים להסתיר," ענתה נייטיבל כבדרך אגב, "פשוט אנשים כל כך מתעקשים לא להאמין בדברים האלה, שהם פשוט אף פעם לא גילו את האמת. עוד שאלות?" לאף אחד לא היתה שום שאלה, מה שהיה מאוד מוזר בהתחשב בעובדה שכולם רק הגיעו לבית ספר חדש לגמרי, שבשביל רבים מהם היה גם בית חדש לגמרי. אולי כולם עדיין עיכלו את החדשות- שיש להם כוחות על טבעיים. חדשות כבדות – אבל נגיני היתה בטוחה שיש עוד ילדים כמוה שמתאפקים לא לקפוץ בשמחה. נייטיבל חייכה בעליצות ואמרה "טוב, אם יהיו לכם שאלות בהמשך אתם יכולים תמיד לבוא אלי, אתם תראו במפה איפה המשרד שלי. "עכשיו- אנחנו נלך לבית הלבנים הקטן הזה שם-" היא הצביע על המבנה המרוחק שנגיני לא יכלה לראות ממרחק. אז בכל זאת יש שם משהו, היא חשבה. נייטיבל המשיכה לדבר, "תעמדו בתור בחוץ ותיכנסו אחד-אחד. אני צריכה להסתכל עליכם לפני שאתם נכנסים. "מכיוון שיש כל כך הרבה ילדים אני אסיים להסתכל על כולכם רק באמצע השעה האחרונה ללימודים. אז היום אתם עוד לא לומדים שום דבר. "בבית הספר אתם תחפשו את הארונית שלכם – את המספר אני אמסור לכם לפני שתיכנסו – כשתמצאו אותה תקחו את המפה, ואז אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים: להסתובב בבית הספר, ללכת לספריה או לחממה או לאחת הכיתות הריקות, כל מה שאתם רוצים לעשות מותר לכם, כל עוד אתם לא פוגעים בשום דבר ובאף אחד ולא מפריעים לכיתות הלומדות, כמובן. עכשיו- בואו איתי!" היא התחילה ללכת לכיוון בית הלבנים, וכל הילדים אחריה. נגיני הלכה לצד הילדה המנומשת-בלונדינית. "קוראים לי נגיני" היא אמרה. הילדה חייכה וענתה "היי, אני וויטינבר. אבל ויני זה יותר קצר." הן המשיכו ללכת לכיוון בית הלבנים הקטן. בית הלבנים היה ישן ומתפורר, עשוי לבנים גדולות אפורות, שחלקים גדולים מהן חסרו, וביניהן צמחו עשבים. נגיני חשבה שהמבנה עלול להתפורר אם היא רק תנשוף עליו חזק מדי בטעות, על כן השתדלה לא לנשום בקירבתו. היא הציצה פנימה. בית הלבנים היה ריק לגמרי, חוץ מדלת עץ בקיר האחורי שנראתה כאילו שהיא מובילה לחצר האחורית או משהו כזה, והיה שם מאין משקוף מתכת נוצץ בצד הצריף, אבל הוא לא היה בתוך קיר כמו שהוא אמור להיות, אלא נראה יותר כמו המכונות שבודקות אם אתה נושא נשק בשדה התעופה. לידו היה מחשב קטן וכיסא. נייטיבל התיישבה מאחורי המחשב. "תחכו בחוץ" היא ביקשה שוב, "ותכנסו לפי התור." נגיני שמה לב שרוב הילדים נראו חוששים מפני משקוף המתכת, ואולי זו הייתה הסיבה לכך שהיא מצאה את עצמה יחסית בתחילת התור הארוך עד אין סוף. היא נעמדה מאחורי ילד עם כתפיים רחבות ועור כהה, שהרכיב משקפי שמש מבריקות, שרשרת זהב ענקית, גופייה ששרווליה גזורים בגסות (עם ציור של שלד על אופנוע. איזה מתלהב.), ג´ינס רחב ומשופשף, שיער מסודר בקוצים עם הרבה יותר מדי ג´ל, והבעת ביטחון של מלך העולם. "כאן אתם יכולים לראות יצור מזן ´ערס מצוי´…" לחשה לה ויני שנעמדה מאחוריה בקול משעומם כמו של מדריכת טיולים בספארי, ושתיהן צחקקו, בשקט ככל שיכלו, כי לאותו ערס עצבני למראה היו שרירים קצת יותר מדי בולטים. זה לא הטיפוס שכדאי שיתעצבן עליך. בזה אחר זה הילדים נכנסו לצריף, עברו במשקוף המתכת, ואחרי שנייטיבל אמרה להם את כל מה שהיה להגיד הם עברו בדלת העץ, סגרו אותה מאחוריהם, ויותר נגיני לא יכלה לדעת איפה הם. נייטיבל בדיוק היתה עסוקה בלבשר בעליזות לילדה ג´ינג´ית גבוהה וחיננית את הכוחות שלה. "זאת בת-דודה שלי!" לחששה ויני בשמחה לנגיני. נגיני לא יכלה לראות את פניה של הנערה, אבל מבנה הגוף הארוך והדק שלה נראה לה מוכר איכשהו. ו… נגיני לא ידעה מה זה היה שנראה לה כל כך מוכר בילדה ההיא, אולי אלה היו התנועות שלה, איך שהיא זזה, או אולי איך שהיא החזיקה את הגוף שלה… אולי היא היתה נזכרת באותו רגע מי היא אותה ילדה מסתורית אבל לא היה לה הרבה זמן להרהר. הנערה הלכה בשמחה אל דלת העץ ופתחה אותה. נגיני יכלה לראות דרך הדלת את החצר האחורית הבלתי-מטופלת-להחריד של מבנה הלבנים. הילדה עברה בדלת ועמדה שם לרגע. נגיני לא ראתה זכר לבית ספר או לילדים האחרים. הילדה סגרה מאחוריה את הדלת. התור המשיך להתקדם. עוד שישה ילדים ואז יבוא תורה של נגיני. היא הסתכלה על הילדים שנשארו בינה ובין דלת הצריף. רגע, מי זאת שם, עומדת כמה ילדים לפניה? הרי זאת מאב! חברתה הטובה ביותר של נגיני מבית הספר היסודי! אותה מאב עם השיער השחור החלק והעיניים החומות הכהות, שתמיד התלבשה בשמלות מוזרות (אבל יפות, נגיני היתה חייבת להודות), שגרה בחדר עמוס וגדוש לעייפה במוצרי מיסטיקה זוהרים ומוזרים למיניהם. כן, זו מאב! גם היא היתה שם! היא נראתה נרגשת ומבולבלת ונבוכה ובטוחה בעצמה, והכל באותו זמן. "מאב! היי, מאב!" נגיני קראה אליה. מאב הסתובבה בהפתעה, לא נראה שהיא חשבה שיש שם מישהו שמכיר אותה. היא ראתה את נגיני וחייכה בהקלה. "אני אחכה לך בפנים" היא אמרה כשנייטיבל סימנה לה להיכנס לבית הלבנים הקטן. היא עברה במשקוף המתכת בהיסוס. "הו, יופי! כבר חשבתי שיהיו לנו רק שלוש קוסמות חדשות השנה." אמרה נייטיבל בשמחה כשהביטה במחשב. "את קוסמת." היא אמרה למאב את מס´ הארונית שלה ומאב הלכה ופתחה את דלת העץ. מאב הסתובבה וניפנפה לנגיני לשלום כשידה עדיין על ידית הדלת, ואז יצאה ממבנה הלבנים וסגרה מאחוריה את הדלת. הטור התקדם במהירות ולפני שנגיני הבינה מה קורה, הילד שלפניה כבר הלך אל משקוף המתכת. "את הבאה בטור!" צייצה ויני בהתרגשות. נגיני הרגישה את ליבה פועם במהירות ומתכווץ בהתרגשות, כמו שעשה תמיד כשהיא ממש התרגשה. רק עכשיו נגיני הייתה קרובה מספיק כדי לשמוע צפצוף קטן כשהילד עבר. היא הניחה שכשכל אחד עובר נשמע ציפצוף כזה. "אתה יכול ל… להדביק רגליים לריצפה…" אמרה נייטיבל בהפתעה "אף פעם עוד לא שמעתי על כוח כזה. נו, טוב, אתה בארונית שש מאות שישים ושש." נגיני הניחה שלהדביק רגליים לריצפה זה יתרון גדול לבריונים – ככה אתה יכול להרביץ למי שבא לך בלי שתהיה לו הזדמנות לברוח. וזה גם סימן מובהק שאתה לא שווה שום דבר אם אין לך מישהו להיות יותר חזק ממנו. הילד הלך ועבר בדלת העץ. נגיני ידעה שהכל יהיה בסדר. היא ידעה שאין שום דבר לפחד ממנו, שלא לדבר על להתרגש ממנו. היא ניסתה להגיד לעצמה את זה, ולא ידעה אם זה בכלל נכון. בטח שזה נכון, היא אמרה לעצמה בקול בטוח, אבל בכל זאת כשהיא הלכה לכיוון משקוף המתכת ליבה קיפצץ בהתרגשות פעם אחרונה, פעם במהירות, וידיה היו דביקות וקרות. היא הניחה שהיא לא מתרגשת רק בגלל שהיא עומדת לגלות מה כוח הקסם שלה, אלא גם בגלל שהיא עומדת להיכנס סוף סוף לבית הספר שלו חיכתה כבר שנים על גבי שנים.
בלה בלה, וכו´ וכו´, ומפה של בית הספר." היא החליטה לפרט יותר כשראתה את המבטים המבולבלים על פניהם של הילדים. "למה מפה?" שאלה נגיני בלחש את הילדה הבלונדינית, שנראתה כאילו היא כבר עברה את כל ההסברים האלו. להפתעתה של נגיני, הילדה הבלונדינית משכה בכתפיה. ואז היא הופתעה מההפתעה – מאיפה היא החליטה שהילדה יודעת הכל? "בית הספר גדול מאוד." הסבירה נייטיבל, "למעשה, כשהמבנה רק הוקם, הוא שימש כמבוך, והשתמשו בו כדי לכלוא מפלצת נוראית, רק עד שימצאו דרך להרוג אותה. "בכל אופן, בחודש הראשון לשהותכם כאן אתם יכולים ללכת לאיבוד ללא מפה. אל תדאגו, המפלצת כבר לא נמצאת בבית הספר, המבנה עבר שיפוץ כללי כדי שייראה קצת יותר טוב, ואל תקשיבו למה שהתלמידים הבוגרים אומרים לכם, הרוח של המפלצת לא רודפת את המקום, זו סתם שמועה, ולא יותר. כמובן שאתם הולכים להאמין להם בכל מקרה, אז אני לא מבינה למה אני בכלל מבזבזת את הזמן בלהזהיר אתכם. "טוב, אני חושבת שאמרתי כל מה שהייתי צריכה להגיד, למישהו יש שאלות?" ילד גבוה עם כתפיים רחבות שאל, "מתי מתחילים ונגמרים הלימודים?" "הלימודים מתחילים בשמונה וחצי בבוקר" היא אמרה, "ונגמרים בשעה שונה בימים שונים. אתה תראה את שעת סיום הלימודים בכל יום במערכת השעות שלך. למישהו יש עוד שאלה?" "למה אתם מסתירים מאנשים שכוחות אל-טבעיים קיימים בעולם?" שאלה ילדה עם עיניים כחולות מדהימות בקול זעיר. "אנחנו לא מנסים להסתיר," ענתה נייטיבל כבדרך אגב, "פשוט אנשים כל כך מתעקשים לא להאמין בדברים האלה, שהם פשוט אף פעם לא גילו את האמת. עוד שאלות?" לאף אחד לא היתה שום שאלה, מה שהיה מאוד מוזר בהתחשב בעובדה שכולם רק הגיעו לבית ספר חדש לגמרי, שבשביל רבים מהם היה גם בית חדש לגמרי. אולי כולם עדיין עיכלו את החדשות- שיש להם כוחות על טבעיים. חדשות כבדות – אבל נגיני היתה בטוחה שיש עוד ילדים כמוה שמתאפקים לא לקפוץ בשמחה. נייטיבל חייכה בעליצות ואמרה "טוב, אם יהיו לכם שאלות בהמשך אתם יכולים תמיד לבוא אלי, אתם תראו במפה איפה המשרד שלי. "עכשיו- אנחנו נלך לבית הלבנים הקטן הזה שם-" היא הצביע על המבנה המרוחק שנגיני לא יכלה לראות ממרחק. אז בכל זאת יש שם משהו, היא חשבה. נייטיבל המשיכה לדבר, "תעמדו בתור בחוץ ותיכנסו אחד-אחד. אני צריכה להסתכל עליכם לפני שאתם נכנסים. "מכיוון שיש כל כך הרבה ילדים אני אסיים להסתכל על כולכם רק באמצע השעה האחרונה ללימודים. אז היום אתם עוד לא לומדים שום דבר. "בבית הספר אתם תחפשו את הארונית שלכם – את המספר אני אמסור לכם לפני שתיכנסו – כשתמצאו אותה תקחו את המפה, ואז אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים: להסתובב בבית הספר, ללכת לספריה או לחממה או לאחת הכיתות הריקות, כל מה שאתם רוצים לעשות מותר לכם, כל עוד אתם לא פוגעים בשום דבר ובאף אחד ולא מפריעים לכיתות הלומדות, כמובן. עכשיו- בואו איתי!" היא התחילה ללכת לכיוון בית הלבנים, וכל הילדים אחריה. נגיני הלכה לצד הילדה המנומשת-בלונדינית. "קוראים לי נגיני" היא אמרה. הילדה חייכה וענתה "היי, אני וויטינבר. אבל ויני זה יותר קצר." הן המשיכו ללכת לכיוון בית הלבנים הקטן. בית הלבנים היה ישן ומתפורר, עשוי לבנים גדולות אפורות, שחלקים גדולים מהן חסרו, וביניהן צמחו עשבים. נגיני חשבה שהמבנה עלול להתפורר אם היא רק תנשוף עליו חזק מדי בטעות, על כן השתדלה לא לנשום בקירבתו. היא הציצה פנימה. בית הלבנים היה ריק לגמרי, חוץ מדלת עץ בקיר האחורי שנראתה כאילו שהיא מובילה לחצר האחורית או משהו כזה, והיה שם מאין משקוף מתכת נוצץ בצד הצריף, אבל הוא לא היה בתוך קיר כמו שהוא אמור להיות, אלא נראה יותר כמו המכונות שבודקות אם אתה נושא נשק בשדה התעופה. לידו היה מחשב קטן וכיסא. נייטיבל התיישבה מאחורי המחשב. "תחכו בחוץ" היא ביקשה שוב, "ותכנסו לפי התור." נגיני שמה לב שרוב הילדים נראו חוששים מפני משקוף המתכת, ואולי זו הייתה הסיבה לכך שהיא מצאה את עצמה יחסית בתחילת התור הארוך עד אין סוף. היא נעמדה מאחורי ילד עם כתפיים רחבות ועור כהה, שהרכיב משקפי שמש מבריקות, שרשרת זהב ענקית, גופייה ששרווליה גזורים בגסות (עם ציור של שלד על אופנוע. איזה מתלהב.), ג´ינס רחב ומשופשף, שיער מסודר בקוצים עם הרבה יותר מדי ג´ל, והבעת ביטחון של מלך העולם. "כאן אתם יכולים לראות יצור מזן ´ערס מצוי´…" לחשה לה ויני שנעמדה מאחוריה בקול משעומם כמו של מדריכת טיולים בספארי, ושתיהן צחקקו, בשקט ככל שיכלו, כי לאותו ערס עצבני למראה היו שרירים קצת יותר מדי בולטים. זה לא הטיפוס שכדאי שיתעצבן עליך. בזה אחר זה הילדים נכנסו לצריף, עברו במשקוף המתכת, ואחרי שנייטיבל אמרה להם את כל מה שהיה להגיד הם עברו בדלת העץ, סגרו אותה מאחוריהם, ויותר נגיני לא יכלה לדעת איפה הם. נייטיבל בדיוק היתה עסוקה בלבשר בעליזות לילדה ג´ינג´ית גבוהה וחיננית את הכוחות שלה. "זאת בת-דודה שלי!" לחששה ויני בשמחה לנגיני. נגיני לא יכלה לראות את פניה של הנערה, אבל מבנה הגוף הארוך והדק שלה נראה לה מוכר איכשהו. ו… נגיני לא ידעה מה זה היה שנראה לה כל כך מוכר בילדה ההיא, אולי אלה היו התנועות שלה, איך שהיא זזה, או אולי איך שהיא החזיקה את הגוף שלה… אולי היא היתה נזכרת באותו רגע מי היא אותה ילדה מסתורית אבל לא היה לה הרבה זמן להרהר. הנערה הלכה בשמחה אל דלת העץ ופתחה אותה. נגיני יכלה לראות דרך הדלת את החצר האחורית הבלתי-מטופלת-להחריד של מבנה הלבנים. הילדה עברה בדלת ועמדה שם לרגע. נגיני לא ראתה זכר לבית ספר או לילדים האחרים. הילדה סגרה מאחוריה את הדלת. התור המשיך להתקדם. עוד שישה ילדים ואז יבוא תורה של נגיני. היא הסתכלה על הילדים שנשארו בינה ובין דלת הצריף. רגע, מי זאת שם, עומדת כמה ילדים לפניה? הרי זאת מאב! חברתה הטובה ביותר של נגיני מבית הספר היסודי! אותה מאב עם השיער השחור החלק והעיניים החומות הכהות, שתמיד התלבשה בשמלות מוזרות (אבל יפות, נגיני היתה חייבת להודות), שגרה בחדר עמוס וגדוש לעייפה במוצרי מיסטיקה זוהרים ומוזרים למיניהם. כן, זו מאב! גם היא היתה שם! היא נראתה נרגשת ומבולבלת ונבוכה ובטוחה בעצמה, והכל באותו זמן. "מאב! היי, מאב!" נגיני קראה אליה. מאב הסתובבה בהפתעה, לא נראה שהיא חשבה שיש שם מישהו שמכיר אותה. היא ראתה את נגיני וחייכה בהקלה. "אני אחכה לך בפנים" היא אמרה כשנייטיבל סימנה לה להיכנס לבית הלבנים הקטן. היא עברה במשקוף המתכת בהיסוס. "הו, יופי! כבר חשבתי שיהיו לנו רק שלוש קוסמות חדשות השנה." אמרה נייטיבל בשמחה כשהביטה במחשב. "את קוסמת." היא אמרה למאב את מס´ הארונית שלה ומאב הלכה ופתחה את דלת העץ. מאב הסתובבה וניפנפה לנגיני לשלום כשידה עדיין על ידית הדלת, ואז יצאה ממבנה הלבנים וסגרה מאחוריה את הדלת. הטור התקדם במהירות ולפני שנגיני הבינה מה קורה, הילד שלפניה כבר הלך אל משקוף המתכת. "את הבאה בטור!" צייצה ויני בהתרגשות. נגיני הרגישה את ליבה פועם במהירות ומתכווץ בהתרגשות, כמו שעשה תמיד כשהיא ממש התרגשה. רק עכשיו נגיני הייתה קרובה מספיק כדי לשמוע צפצוף קטן כשהילד עבר. היא הניחה שכשכל אחד עובר נשמע ציפצוף כזה. "אתה יכול ל… להדביק רגליים לריצפה…" אמרה נייטיבל בהפתעה "אף פעם עוד לא שמעתי על כוח כזה. נו, טוב, אתה בארונית שש מאות שישים ושש." נגיני הניחה שלהדביק רגליים לריצפה זה יתרון גדול לבריונים – ככה אתה יכול להרביץ למי שבא לך בלי שתהיה לו הזדמנות לברוח. וזה גם סימן מובהק שאתה לא שווה שום דבר אם אין לך מישהו להיות יותר חזק ממנו. הילד הלך ועבר בדלת העץ. נגיני ידעה שהכל יהיה בסדר. היא ידעה שאין שום דבר לפחד ממנו, שלא לדבר על להתרגש ממנו. היא ניסתה להגיד לעצמה את זה, ולא ידעה אם זה בכלל נכון. בטח שזה נכון, היא אמרה לעצמה בקול בטוח, אבל בכל זאת כשהיא הלכה לכיוון משקוף המתכת ליבה קיפצץ בהתרגשות פעם אחרונה, פעם במהירות, וידיה היו דביקות וקרות. היא הניחה שהיא לא מתרגשת רק בגלל שהיא עומדת לגלות מה כוח הקסם שלה, אלא גם בגלל שהיא עומדת להיכנס סוף סוף לבית הספר שלו חיכתה כבר שנים על גבי שנים.
the possessed one
New member
.......
שלה, אלא גם בגלל שהיא עומדת להיכנס סוף סוף לבית הספר שלו חיכתה כבר שנים על גבי שנים. היא עברה במשקוף המתכת והביטה בנייטיבל המחייכת אליה. נשמע ציפצוף עמום. נייטיבל הביטה במחשב וקפצה בתדהמה. "אולי זאת טעות" היא אמרה. "תעברי שוב מתחת למשקוף." נגיני הנבוכה הלכה שני צעדים אחורה ועברה שוב מתחת למשקוף. הצפצוף היבש נשמע בשנית. נייטיבל הביטה במחשב ועיניה נפערו בתדהמה. "טוב…" היא מלמלה. "כנראה שזה נכון. אולי אני צריכה להחליף לך לארונית אחרת…" "לא," אמרה נגיני "זה בסדר. לא אכפת איזו ארונית תהיה לי." נייטיבל היססה. "טוב" אמרה לבסוף, "את בארונית מספר שש מאות שישים ושבע… והכוח שלך…" היא רכנה אליה ודיברה בקול נמוך שרק נגיני יכלה לשמוע "את זהבונית. אני מניחה שהורייך לא סיפרו לך מה זה אומר?" נגיני נדה בראשה. "וטוב הם עשו" אמרה נייטיבל, "אני מציעה שתלכי לספרייה לראות מה זה אומר." והוסיפה בשקט, כמעט לעצמה, "למרות שהספריה לא מכילה את החלק הנורא שבדבר, אבל מילא…" נגיני הופתעה. "יש עלי ספרים?" היא שאלה. "או-הו, אל תשאלי." היתה תשובתה של נייטיבל. "טווווב…" מילמלה נגיני והלכה אל דלת העץ. היא פתחה את הדלת. בחוץ היתה גינה קטנה מגודרת בגדר מתפרקת, שנראה שלא טופלה כמו שצריך כבר שנים. שיחים קוצניים צמחו במקום והאדמה היתה סדוקה ויבשה. לא מקום מלבב. נגיני לא ראתה זכר לילדים האחרים, שלא לדבר על בית ספר, בטח שלא בית ספר כל כך גדול שצריך בשבילו מפה. היא הייתה חושבת באותו רגע שמישהו עובד עליה, אבל הטריק של נייטיבל לא הניח לה להגיע להשערה נוחה כזו. פתאום היא שמה לב שהיא עדיין שמה יד על ידית הדלת, שאותה עוד לא סגרה. היא סגרה את הדלת. לרגע הכל מסביבה זהר באור לבן מוזר. היא הרגישה את שערה מתנופף ברוח החזקה שהגיעה משום מקום, ורגע אחר כך היא עמדה על שיש. השמיים היו בהירים והשמש ליטפה אותה בעדינות בחומה. נגיני עמדה על רחבה קטנה עשויה שיש, אשר ניצבה למרגלות מדרגות שיש רחבות שהמשיכו לעלות ולעלות ולעלות עד שלבסוף הגיעו למבנה עגול ענקי, עשוי אבנים גדולות לבנות ומבריקות, עם חלונות זכוכית שנראו עשויים מבדולח, ודלת זהב גדולה. המבנה היה פשוט ע-נ-קי! וכל זה – הרחבה, המדרגות, והמבנה העגול – ריחפו להם בנחת באוויר, מעל למים צלולים שנצצו באור השמש. המים פשוט נמשכו ונמשכו עד לאופק, ולנגיני היתה הרגשה שהם לא ממש נגמרים. זה בית הספר, היא הבינה פתאום, והתעורר בה חשד חזק שבית הספר נמצא במימד אחר. כשסגרה מאחוריה את דלת העץ היא פתחה דלת אחרת, שהביאה אותה ישר לבית הספר. היא התחילה לעלות במדרגות השיש המבריקות. נעליה לא השאירו לכלוך על המדרגות, למרות שהיו מלאות בוץ. היא המשיכה לעלות בהתרגשות, ובציפייה לראות את בית הספר מקרוב, ונדמה היה לה שהיא לא מתקדמת לשום מקום, כי היו כל כך הרבה מדרגות. אבל לבסוף היא הגיעה אל בית הספר הענק, ופתאום הרגישה את כל עוצמתו וגודלו, כמו שקורה תמיד כשמתקרבים למבנה ענקי. היא נראתה לעצמה כמו ראש של סיכה ביחס למבנה הענק. היא שלחה יד רועדת מעט אל הידיות הגדולות והמבריקות שהיו תלויות על הדלת הכפולה – שכל אחת מהן היתה יותר גדולה מהראש שלה – והרגישה את ליבה רועד בהתרגשות כשפתחה את הדלתות הענקיות המובילות לבית הספר שלה. בפנים היה אולם ענקי. התקרה, הקירות והריצפה היו עשויים כולם משיש מבריק, ומלמעלה השתלשלו נברשות זכוכית גדולות עמוסות נרות מנצנצים. ארבע חלונות זכוכית גדולים היו בחדר. אור השמש התערבב עם אור הנרות ויצר אוירה מסתורית וקסומה. בכל אחת מארבע הפינות היה שולחן קטן – שכמעט ולא נראה באולם הגדול – וסביבו כמה כורסאות מפוארות מעור. בקצה השני של החדר היתה דלת מגולפת מעץ כהה. את הדלת עיטרו גילופים ופיתוחים והיא נראתה לא פחות מרשימה משאר החדר, למרות שהיתה עשויה מחומר רגיל ושגרתי כמו עץ. אבל החדר הזה לא היה ריק. היו בו בערך חצי מהילדים שכבר עברו בדלת העץ. הם פטפטו וצחקו והתפעלו מהחדר הגדול שנגיני הניחה שהוא אולם הכניסה. חלק מהילדים חיכו ולא עשו כלום, כנראה ממתינים לחבריהם שיעברו בדלת העץ, מה שהזכיר לנגיני – מאב אמורה לחכות לה באולם. נגיני היתה יכולה לחפש אותה שעות ולא למצוא אותה אם לא היתה מכירה אותה כל כך טוב, אבל היא כן הכירה את מאב, למזלה, וידעה איפה מאב תחכה. היא מצאה אותה ליד החלון שממנו נכנסו הכי הרבה קרני אור שמש חמימות, כנראה כי הוא היה זה שפנה לכיוון השמש. "היי," היא אמרה, ומאב, שהייתה עסוקה בלהסתכל החוצה דרך החלון, קפצה בהפתעה. מאב מאוד אהבה נופים יפים כמו זה שהשתקף מהחלון. היא חייכה. "איזה מזל שגם את לומדת כאן," אמרה מאב, "אני לא חושבת שהייתי יודעת מה לעשות ולאן ללכת אם לא הייתי מכירה כאן אף אחד." הדלת נפתחה וויני נכנסה פנימה. היא פערה את פיה בתדהמה, כשהביטה באולם הגדול, המפואר. "זאת ויני." היא אמרה למאב, "זה קיצור של איזה משהו. פגשתי אותה רק עכשיו אז אני לא ממש מכירה אותה, אבל יש לי הרגשה שתאהבי אותה." הן הלכו אל ויני, שעדיין עמדה בפתח הדלת, נדהמת ומתפעלת ממראה האולם. "וואו!" היא אמרה כשהן התקרבו. " זה וואו-וואו-וואו בריבוע! ולחשוב שזה בית הספר שלי! תחשבו, אנחנו עומדות לבוא לכאן כל יום! כל יום!" נגיני חייכה. "יש לי הרגשה שהכיתות עצמן לא כל כך מפוארות." היא אמרה, "למרות שבטוח שגם הן יהיו יפות." מאב הנהנה בהסכמה. נראה שרק אז ויני נזכרה שהיא לא מכירה את מאב. "אני מאב." אמרה מאב. "את ויני, אני יודעת." היא הוסיפה כשויני פתחה את פיה לדבר, "נגיני אמרה לי." ויני חייכה. "בואו נלך למצוא את הארוניות שלנו" היא אמרה.
שלה, אלא גם בגלל שהיא עומדת להיכנס סוף סוף לבית הספר שלו חיכתה כבר שנים על גבי שנים. היא עברה במשקוף המתכת והביטה בנייטיבל המחייכת אליה. נשמע ציפצוף עמום. נייטיבל הביטה במחשב וקפצה בתדהמה. "אולי זאת טעות" היא אמרה. "תעברי שוב מתחת למשקוף." נגיני הנבוכה הלכה שני צעדים אחורה ועברה שוב מתחת למשקוף. הצפצוף היבש נשמע בשנית. נייטיבל הביטה במחשב ועיניה נפערו בתדהמה. "טוב…" היא מלמלה. "כנראה שזה נכון. אולי אני צריכה להחליף לך לארונית אחרת…" "לא," אמרה נגיני "זה בסדר. לא אכפת איזו ארונית תהיה לי." נייטיבל היססה. "טוב" אמרה לבסוף, "את בארונית מספר שש מאות שישים ושבע… והכוח שלך…" היא רכנה אליה ודיברה בקול נמוך שרק נגיני יכלה לשמוע "את זהבונית. אני מניחה שהורייך לא סיפרו לך מה זה אומר?" נגיני נדה בראשה. "וטוב הם עשו" אמרה נייטיבל, "אני מציעה שתלכי לספרייה לראות מה זה אומר." והוסיפה בשקט, כמעט לעצמה, "למרות שהספריה לא מכילה את החלק הנורא שבדבר, אבל מילא…" נגיני הופתעה. "יש עלי ספרים?" היא שאלה. "או-הו, אל תשאלי." היתה תשובתה של נייטיבל. "טווווב…" מילמלה נגיני והלכה אל דלת העץ. היא פתחה את הדלת. בחוץ היתה גינה קטנה מגודרת בגדר מתפרקת, שנראה שלא טופלה כמו שצריך כבר שנים. שיחים קוצניים צמחו במקום והאדמה היתה סדוקה ויבשה. לא מקום מלבב. נגיני לא ראתה זכר לילדים האחרים, שלא לדבר על בית ספר, בטח שלא בית ספר כל כך גדול שצריך בשבילו מפה. היא הייתה חושבת באותו רגע שמישהו עובד עליה, אבל הטריק של נייטיבל לא הניח לה להגיע להשערה נוחה כזו. פתאום היא שמה לב שהיא עדיין שמה יד על ידית הדלת, שאותה עוד לא סגרה. היא סגרה את הדלת. לרגע הכל מסביבה זהר באור לבן מוזר. היא הרגישה את שערה מתנופף ברוח החזקה שהגיעה משום מקום, ורגע אחר כך היא עמדה על שיש. השמיים היו בהירים והשמש ליטפה אותה בעדינות בחומה. נגיני עמדה על רחבה קטנה עשויה שיש, אשר ניצבה למרגלות מדרגות שיש רחבות שהמשיכו לעלות ולעלות ולעלות עד שלבסוף הגיעו למבנה עגול ענקי, עשוי אבנים גדולות לבנות ומבריקות, עם חלונות זכוכית שנראו עשויים מבדולח, ודלת זהב גדולה. המבנה היה פשוט ע-נ-קי! וכל זה – הרחבה, המדרגות, והמבנה העגול – ריחפו להם בנחת באוויר, מעל למים צלולים שנצצו באור השמש. המים פשוט נמשכו ונמשכו עד לאופק, ולנגיני היתה הרגשה שהם לא ממש נגמרים. זה בית הספר, היא הבינה פתאום, והתעורר בה חשד חזק שבית הספר נמצא במימד אחר. כשסגרה מאחוריה את דלת העץ היא פתחה דלת אחרת, שהביאה אותה ישר לבית הספר. היא התחילה לעלות במדרגות השיש המבריקות. נעליה לא השאירו לכלוך על המדרגות, למרות שהיו מלאות בוץ. היא המשיכה לעלות בהתרגשות, ובציפייה לראות את בית הספר מקרוב, ונדמה היה לה שהיא לא מתקדמת לשום מקום, כי היו כל כך הרבה מדרגות. אבל לבסוף היא הגיעה אל בית הספר הענק, ופתאום הרגישה את כל עוצמתו וגודלו, כמו שקורה תמיד כשמתקרבים למבנה ענקי. היא נראתה לעצמה כמו ראש של סיכה ביחס למבנה הענק. היא שלחה יד רועדת מעט אל הידיות הגדולות והמבריקות שהיו תלויות על הדלת הכפולה – שכל אחת מהן היתה יותר גדולה מהראש שלה – והרגישה את ליבה רועד בהתרגשות כשפתחה את הדלתות הענקיות המובילות לבית הספר שלה. בפנים היה אולם ענקי. התקרה, הקירות והריצפה היו עשויים כולם משיש מבריק, ומלמעלה השתלשלו נברשות זכוכית גדולות עמוסות נרות מנצנצים. ארבע חלונות זכוכית גדולים היו בחדר. אור השמש התערבב עם אור הנרות ויצר אוירה מסתורית וקסומה. בכל אחת מארבע הפינות היה שולחן קטן – שכמעט ולא נראה באולם הגדול – וסביבו כמה כורסאות מפוארות מעור. בקצה השני של החדר היתה דלת מגולפת מעץ כהה. את הדלת עיטרו גילופים ופיתוחים והיא נראתה לא פחות מרשימה משאר החדר, למרות שהיתה עשויה מחומר רגיל ושגרתי כמו עץ. אבל החדר הזה לא היה ריק. היו בו בערך חצי מהילדים שכבר עברו בדלת העץ. הם פטפטו וצחקו והתפעלו מהחדר הגדול שנגיני הניחה שהוא אולם הכניסה. חלק מהילדים חיכו ולא עשו כלום, כנראה ממתינים לחבריהם שיעברו בדלת העץ, מה שהזכיר לנגיני – מאב אמורה לחכות לה באולם. נגיני היתה יכולה לחפש אותה שעות ולא למצוא אותה אם לא היתה מכירה אותה כל כך טוב, אבל היא כן הכירה את מאב, למזלה, וידעה איפה מאב תחכה. היא מצאה אותה ליד החלון שממנו נכנסו הכי הרבה קרני אור שמש חמימות, כנראה כי הוא היה זה שפנה לכיוון השמש. "היי," היא אמרה, ומאב, שהייתה עסוקה בלהסתכל החוצה דרך החלון, קפצה בהפתעה. מאב מאוד אהבה נופים יפים כמו זה שהשתקף מהחלון. היא חייכה. "איזה מזל שגם את לומדת כאן," אמרה מאב, "אני לא חושבת שהייתי יודעת מה לעשות ולאן ללכת אם לא הייתי מכירה כאן אף אחד." הדלת נפתחה וויני נכנסה פנימה. היא פערה את פיה בתדהמה, כשהביטה באולם הגדול, המפואר. "זאת ויני." היא אמרה למאב, "זה קיצור של איזה משהו. פגשתי אותה רק עכשיו אז אני לא ממש מכירה אותה, אבל יש לי הרגשה שתאהבי אותה." הן הלכו אל ויני, שעדיין עמדה בפתח הדלת, נדהמת ומתפעלת ממראה האולם. "וואו!" היא אמרה כשהן התקרבו. " זה וואו-וואו-וואו בריבוע! ולחשוב שזה בית הספר שלי! תחשבו, אנחנו עומדות לבוא לכאן כל יום! כל יום!" נגיני חייכה. "יש לי הרגשה שהכיתות עצמן לא כל כך מפוארות." היא אמרה, "למרות שבטוח שגם הן יהיו יפות." מאב הנהנה בהסכמה. נראה שרק אז ויני נזכרה שהיא לא מכירה את מאב. "אני מאב." אמרה מאב. "את ויני, אני יודעת." היא הוסיפה כשויני פתחה את פיה לדבר, "נגיני אמרה לי." ויני חייכה. "בואו נלך למצוא את הארוניות שלנו" היא אמרה.
the possessed one
New member
אני צריכה ללכת..סורי שלא סיימתי../images/Emo10.gif
שמישהו ימשיך במקומי.. מקסימום אני אמשיך מחר...
שמישהו ימשיך במקומי.. מקסימום אני אמשיך מחר...
שכחת את ההקדמה!
פתאום נשמעו צרחות. צרחות, וצעקות, ודברים נשברים. נגיני לא הכירה את הקולות האלה. הם היו זרים לה, והיא לא ידעה שהם מבשרים על סכנה, לא ידעה שהיא צריכה לברוח. היא המשיכה ללטף את הכלב שלה ביד שמנמונת. אמה יצאה בריצה מהבית ואמרה לה לחפש את סבתה. נגיני, שהייתה רק בת שלוש אז, לא שמה לב לאמה. היא יצאה לה להסתובב בכפר. אבל בשלב זה, אפילו היותה ילדה קטנה לא מנע ממנה להבין שקורה משהו שלא אמור לקרות. הבתים היפים והמטופחים, עם הגינות הקטנות והמושקעות, בערו באש. האנשים, שבדרך כלל היו כל כך רגועים, רצו פתאום ממקום למקום, בוכים וצורחים, וחלקם מדממים. נגיני התחילה לדדות במהירות על רגליה הקצרות, עד שהגיעה ליער שלה. היא זכרה מה שאמרה לה אמא: "אם את מרגישה מאוימת או מפוחדת, תלכי מהר אל היער." היא נהגה לומר זאת לנגיני פעם או פעמיים בשבוע, כאילו פחדה שכל רגע יבואו שדים ויתנפלו עליה. אבל גם היער לא היה בטוח יותר. כמה מהעצים בערו. חיות פצועות או מתות שכבו בכל מקום, מדממות. אחרות רצו בבהלה ובטירוף לכל הכיוונים, ולא נראה שהן באמת יודעות לאן לברוח. צעקות, צרחות, נהמות, וציוצים מבוהלים נשמעו מכל עבר. נגיני רצה בתנועות מגושמות, מבוהלת. ופתאום היא נעצרה. היא הגיעה לקרחת יער. היא הסתכלה מסביבה. גופות מדממות שכבו בכל מקום. אבל אלה לא היו חיות. אלה היו אנשים, לבושים בדים לבנים שהזכירו טוגות. הם החזיקו בחיקם לוחות אבן, אלו שעדיין חיו חיבקו אותן כאילו הם רוצים לשמור עליהן, כאילו מקווים שהלוחות יצילו אותם. הם התפתלו מכאבים. נגיני הייתה בורחת אם היא הייתה יכולה, אבל היא הייתה מבוהלת ומבועתת מכדי לזוז. היו שם בערך שבעה או שמונה אנשים, חלקם זקנים, חלקם צעירים, אפילו ילד אחד. ובין הדמויות היתה אחת שלא התפתלה בכאבים או שכבה, מתה, אלא נאבקה לקום על רגליה, כאילו סירבה למות בטרם זמנה. זאת היתה אישה זקנה, בגדה הלבן מוכתם בדם, חתך גדול בצד גופה, והיתה היחידה שבכלל ניסתה לקום. נגיני זיהתה אותה פתאום. " סבתא!" היא קראה. "נגיני," לחשה לה סבתה, זוחלת לכיוונה, "אני לא אהיה כאן עוד הרבה זמן. יש אנשים שרוצים להזיק לך כי את מוזהבת. אם את רוצה שאני אגן עלייך את חייבת לעזור לי, את חייבת לתת לי להכנס, בסדר?" נגיני הנהנה, למרות שלא ממש הבינה מה סבתה אומרת. "קחי את זה" לחשה לה סבתה, והשחילה על אצבעה הקצרה והשמנמנה של נגיני טבעת כסף מסולסלת ומבריקה. "את רוצה שאני אגן עלייך ותמיד אהיה איתך?" היא שאלה בנעימה של דחיפות. נגיני הנהנה. צעדים נשמעו ביער. צעדים מהירים, נחושים, תוקפניים, מאיימים, לפחות כך הם נשמעו לנגיני, למרות שהיא לא יכלה להסביר איך צעדים יכולים להשמע כמו כל כך הרבה דברים. הצעדים התקרבו אל קרחת היער במהירות. נגיני שמעה את סבתה נושמת בכבדות, וידעה שקשה לה לנשום. "עוד מעט אני לא אהיה כאן." לחשה הסבתא, מתאמצת להמשיך לדבר, למרות שהיא כבר גססה, ועמדה למות. "אני רוצה שאת תשמרי על הטבעת שנתתי לך מכל משמר, כאילו חייך תלויים בה. בסדר?" נגיני הנהנה. הצעדים מהיער קרבו עוד ועוד וסבתה המשיכה לדבר, כאילו רק כדי לעכב את רגעה האחרון, "את תצאי מהיער הזה עכשיו, את תברחי הכי מהר שאת יכולה, תנסי להגיע לאמא או לאבא שלך. בסדר?" נגיני הנהנה שוב. הצעדים מהיער כמעט והגיעו אליהן. סבתה חייכה אליה פעם אחרונה. "נתראה כשתהיי בת שתיים-עשרה" היא לחשה. פתאום היא רעדה, ונפלה על האדמה. רק שנים אחר כך, נגיני תבין שבאותו רגע סבתה מתה. אבל אז היא רק שמעה את הצעדים מתקרבים אליה, בנחישות, בתוקפנות, בבטחון עצמי מוחלט. הם היו במרחק מטר או שניים מקרחת היער כשנגיני התחילה לרוץ בגמלוניות לכיוון ההפוך מהצעדים. היא רצה ורצה, בכל המהירות שהיתה לה. רגליה המגושמות וידיה השמנמנות נעו במהירות כשרצה. היא יצאה מהיער והמשיכה לרוץ, עדיין שומעת במעומעם את הדי הצעדים שרדפו אחריה. היא רצה בגמלוניות ילדותית מהר ככל שיכלה, אבל היא הרגישה שזה לא מספיק מהר. ליבה הקטן פעם במהירות, והיא התנשמה והתנשפה עד שהגיעה לסלע ענק שלא הכירה. היא הזדחלה אל תוך חריץ בסלע, צר כל כך שרק ילדה קטנה יכולה להדחק לתוכו. היא הזדחלה במחילה צרה, מנסה לזחול במהירות בתנועות קטנות בחלל המחילה המצומצם. אחרי זמן שנראה לה כנצח, היא יצאה מהמחילה אל תוך שדה עשבים גדול. היא כבר לא יכלה לשמוע את הדי הרודפים, אבל המשיכה ללכת, כי זה מה שסבתה אמרה לה לעשות, והיא סמכה על סבתה שלא תגיד לה לברוח אם אין סיבה. היא נדחקה מתחת לגדר חלודה ומצאה את עצמה בחלקת אדמה חשופה. רק שנים אחר כך נגיני תבין איפה היא היתה (בקטע הזה תשלימי מהדימיון כי יש בעיה) עננים מילאו את השמיים. רוח קרה נשבה ונגיני ראתה אבנים גדולות עומדות בשורות. על האבנים היו המון אותיות עגומות, שנגיני טרם למדה לקרוא. היא ראתה פעם משהו דומה כשביקרה את סבא, וכששאלה מה הן אביה אמר לה שקוראים לאבנים האלה "מצבות". נגיני נשמה בנשימות מקוטעות ומהירות, וליבה הקטן פעם כל כך מהר שהיא יכלה לשמוע אותו, להרגיש אותו, כאילו מנסה לפרוץ החוצה מתוך גופה. פתאום נקטעה הדממה בקול שנגיני לא הכירה, וכנראה שגם אף פעם לא תכיר. חריץ עמוק נבקע באדמה, ולשנייה יצאו ממנו להבות של אש. יד אדומה מרוב חום, עם ורידים בולטים וציפורניים שחורות ורקובות יצאה מהחריץ. נגיני נרתעה לאחור. מראה היד הגעיל והפחיד אותה, אבל היא לא הצליחה להזיז את רגליה ולברוח. היא הרגישה שקסם מוזר מונע ממנה להתרחק מהיד, מנסה להכריח אותה לחבב את המראה שלה. אולי נגיני הייתה נופלת לקסם הזה, אבל הייתה שם תחושה, שנגיני לא יכלה להסביר, והקסם לא יכל להסתיר. תחושה של רוע, או שנאה. נגיני רצתה לברוח, אבל הרגישה שהיא חייבת להשאר, חייבת לעשות משהו עם היד שיכולה להפיץ רוע ושנאה אפילו ללא עזרת הגוף שאליו היא מחוברת. "אפשר להתקרב, חומד," לחש אליה קול מתוך האדמה, "מותר לבוא אליי, יש לי הפתעה במיוחד בשבילך! רק לתת לי יד! " נגיני לא ידעה למה היא עושה את זה, אבל היא הושיטה את ידה אל היד האדומה, בהיסוס, כי אחרי הכל, היא אוהבת הפתעות, שכן אצלה הפתעות תמיד מתקשרות עם ממתק לא צפוי מסבתא, או בילוי פתע עם אמא, או סיפור בונוס לפני השינה מאבא, והיא לא ידעה שהפתעות לא חייבות להיות נעימות. "לא, אל תעשי את זה" אמר קול רך. קול אחר. נגיני החזירה אליה את ידה במהירות. היא לא הייתה בטוחה שהיא עושה משהו טוב, ודי היה במילים המעטות האלה כדי לחזק את תחושתה. קודם היה לה קשה להרגיש מה הוא הדבר הנכון לעשות, אבל כששמעה את הקול האחר, הרך, האוהד, היא ידעה שלעשות מה שהוא אומר – זה הדבר הנכון. היא הסתכלה למעלה. מעליה ריחף ילד, אולי בן תשע או עשר, עם כנפיים לבנות גדולות, מוקף אור בהיר, ועיגול זוהר מעל לראשו. נגיני חייכה אל הילד. המראה שלו היה נעים לה. פניו הקרינו אהבה ותמיכה. עכשיו, כשהייתה צריכה לבחור בין זה לזה, היה לה ברור מאוד מה היא הבחירה הנכונה. וריד פעם דומם ביד האדומה, ושנייה אחר כך אצבעותיה התקפלו לאגרוף זועם. היד נעלמה מתחת לאדמה, ונגיני היתה בטוחה שמישהו צועק שם בכעס. לרגע עלו להבות מתוך החריץ באדמה, ואז גם הוא התאחה ונעלם. הילד המכונף חייך. נגיני הושיטה אליו את ידה. היא רצתה לגעת בכנפיו, רצתה להיות בטוחה שהוא אמיתי. הילד הושיט את ידו בחזרה, ואצבעותיהם נגעו זה בזו. תחושה נעימה של חמימות ואושר אפפה את נגיני לרגע, ורגע אחר כך היא מצאה את עצמה שוכבת במיטתה.
פתאום נשמעו צרחות. צרחות, וצעקות, ודברים נשברים. נגיני לא הכירה את הקולות האלה. הם היו זרים לה, והיא לא ידעה שהם מבשרים על סכנה, לא ידעה שהיא צריכה לברוח. היא המשיכה ללטף את הכלב שלה ביד שמנמונת. אמה יצאה בריצה מהבית ואמרה לה לחפש את סבתה. נגיני, שהייתה רק בת שלוש אז, לא שמה לב לאמה. היא יצאה לה להסתובב בכפר. אבל בשלב זה, אפילו היותה ילדה קטנה לא מנע ממנה להבין שקורה משהו שלא אמור לקרות. הבתים היפים והמטופחים, עם הגינות הקטנות והמושקעות, בערו באש. האנשים, שבדרך כלל היו כל כך רגועים, רצו פתאום ממקום למקום, בוכים וצורחים, וחלקם מדממים. נגיני התחילה לדדות במהירות על רגליה הקצרות, עד שהגיעה ליער שלה. היא זכרה מה שאמרה לה אמא: "אם את מרגישה מאוימת או מפוחדת, תלכי מהר אל היער." היא נהגה לומר זאת לנגיני פעם או פעמיים בשבוע, כאילו פחדה שכל רגע יבואו שדים ויתנפלו עליה. אבל גם היער לא היה בטוח יותר. כמה מהעצים בערו. חיות פצועות או מתות שכבו בכל מקום, מדממות. אחרות רצו בבהלה ובטירוף לכל הכיוונים, ולא נראה שהן באמת יודעות לאן לברוח. צעקות, צרחות, נהמות, וציוצים מבוהלים נשמעו מכל עבר. נגיני רצה בתנועות מגושמות, מבוהלת. ופתאום היא נעצרה. היא הגיעה לקרחת יער. היא הסתכלה מסביבה. גופות מדממות שכבו בכל מקום. אבל אלה לא היו חיות. אלה היו אנשים, לבושים בדים לבנים שהזכירו טוגות. הם החזיקו בחיקם לוחות אבן, אלו שעדיין חיו חיבקו אותן כאילו הם רוצים לשמור עליהן, כאילו מקווים שהלוחות יצילו אותם. הם התפתלו מכאבים. נגיני הייתה בורחת אם היא הייתה יכולה, אבל היא הייתה מבוהלת ומבועתת מכדי לזוז. היו שם בערך שבעה או שמונה אנשים, חלקם זקנים, חלקם צעירים, אפילו ילד אחד. ובין הדמויות היתה אחת שלא התפתלה בכאבים או שכבה, מתה, אלא נאבקה לקום על רגליה, כאילו סירבה למות בטרם זמנה. זאת היתה אישה זקנה, בגדה הלבן מוכתם בדם, חתך גדול בצד גופה, והיתה היחידה שבכלל ניסתה לקום. נגיני זיהתה אותה פתאום. " סבתא!" היא קראה. "נגיני," לחשה לה סבתה, זוחלת לכיוונה, "אני לא אהיה כאן עוד הרבה זמן. יש אנשים שרוצים להזיק לך כי את מוזהבת. אם את רוצה שאני אגן עלייך את חייבת לעזור לי, את חייבת לתת לי להכנס, בסדר?" נגיני הנהנה, למרות שלא ממש הבינה מה סבתה אומרת. "קחי את זה" לחשה לה סבתה, והשחילה על אצבעה הקצרה והשמנמנה של נגיני טבעת כסף מסולסלת ומבריקה. "את רוצה שאני אגן עלייך ותמיד אהיה איתך?" היא שאלה בנעימה של דחיפות. נגיני הנהנה. צעדים נשמעו ביער. צעדים מהירים, נחושים, תוקפניים, מאיימים, לפחות כך הם נשמעו לנגיני, למרות שהיא לא יכלה להסביר איך צעדים יכולים להשמע כמו כל כך הרבה דברים. הצעדים התקרבו אל קרחת היער במהירות. נגיני שמעה את סבתה נושמת בכבדות, וידעה שקשה לה לנשום. "עוד מעט אני לא אהיה כאן." לחשה הסבתא, מתאמצת להמשיך לדבר, למרות שהיא כבר גססה, ועמדה למות. "אני רוצה שאת תשמרי על הטבעת שנתתי לך מכל משמר, כאילו חייך תלויים בה. בסדר?" נגיני הנהנה. הצעדים מהיער קרבו עוד ועוד וסבתה המשיכה לדבר, כאילו רק כדי לעכב את רגעה האחרון, "את תצאי מהיער הזה עכשיו, את תברחי הכי מהר שאת יכולה, תנסי להגיע לאמא או לאבא שלך. בסדר?" נגיני הנהנה שוב. הצעדים מהיער כמעט והגיעו אליהן. סבתה חייכה אליה פעם אחרונה. "נתראה כשתהיי בת שתיים-עשרה" היא לחשה. פתאום היא רעדה, ונפלה על האדמה. רק שנים אחר כך, נגיני תבין שבאותו רגע סבתה מתה. אבל אז היא רק שמעה את הצעדים מתקרבים אליה, בנחישות, בתוקפנות, בבטחון עצמי מוחלט. הם היו במרחק מטר או שניים מקרחת היער כשנגיני התחילה לרוץ בגמלוניות לכיוון ההפוך מהצעדים. היא רצה ורצה, בכל המהירות שהיתה לה. רגליה המגושמות וידיה השמנמנות נעו במהירות כשרצה. היא יצאה מהיער והמשיכה לרוץ, עדיין שומעת במעומעם את הדי הצעדים שרדפו אחריה. היא רצה בגמלוניות ילדותית מהר ככל שיכלה, אבל היא הרגישה שזה לא מספיק מהר. ליבה הקטן פעם במהירות, והיא התנשמה והתנשפה עד שהגיעה לסלע ענק שלא הכירה. היא הזדחלה אל תוך חריץ בסלע, צר כל כך שרק ילדה קטנה יכולה להדחק לתוכו. היא הזדחלה במחילה צרה, מנסה לזחול במהירות בתנועות קטנות בחלל המחילה המצומצם. אחרי זמן שנראה לה כנצח, היא יצאה מהמחילה אל תוך שדה עשבים גדול. היא כבר לא יכלה לשמוע את הדי הרודפים, אבל המשיכה ללכת, כי זה מה שסבתה אמרה לה לעשות, והיא סמכה על סבתה שלא תגיד לה לברוח אם אין סיבה. היא נדחקה מתחת לגדר חלודה ומצאה את עצמה בחלקת אדמה חשופה. רק שנים אחר כך נגיני תבין איפה היא היתה (בקטע הזה תשלימי מהדימיון כי יש בעיה) עננים מילאו את השמיים. רוח קרה נשבה ונגיני ראתה אבנים גדולות עומדות בשורות. על האבנים היו המון אותיות עגומות, שנגיני טרם למדה לקרוא. היא ראתה פעם משהו דומה כשביקרה את סבא, וכששאלה מה הן אביה אמר לה שקוראים לאבנים האלה "מצבות". נגיני נשמה בנשימות מקוטעות ומהירות, וליבה הקטן פעם כל כך מהר שהיא יכלה לשמוע אותו, להרגיש אותו, כאילו מנסה לפרוץ החוצה מתוך גופה. פתאום נקטעה הדממה בקול שנגיני לא הכירה, וכנראה שגם אף פעם לא תכיר. חריץ עמוק נבקע באדמה, ולשנייה יצאו ממנו להבות של אש. יד אדומה מרוב חום, עם ורידים בולטים וציפורניים שחורות ורקובות יצאה מהחריץ. נגיני נרתעה לאחור. מראה היד הגעיל והפחיד אותה, אבל היא לא הצליחה להזיז את רגליה ולברוח. היא הרגישה שקסם מוזר מונע ממנה להתרחק מהיד, מנסה להכריח אותה לחבב את המראה שלה. אולי נגיני הייתה נופלת לקסם הזה, אבל הייתה שם תחושה, שנגיני לא יכלה להסביר, והקסם לא יכל להסתיר. תחושה של רוע, או שנאה. נגיני רצתה לברוח, אבל הרגישה שהיא חייבת להשאר, חייבת לעשות משהו עם היד שיכולה להפיץ רוע ושנאה אפילו ללא עזרת הגוף שאליו היא מחוברת. "אפשר להתקרב, חומד," לחש אליה קול מתוך האדמה, "מותר לבוא אליי, יש לי הפתעה במיוחד בשבילך! רק לתת לי יד! " נגיני לא ידעה למה היא עושה את זה, אבל היא הושיטה את ידה אל היד האדומה, בהיסוס, כי אחרי הכל, היא אוהבת הפתעות, שכן אצלה הפתעות תמיד מתקשרות עם ממתק לא צפוי מסבתא, או בילוי פתע עם אמא, או סיפור בונוס לפני השינה מאבא, והיא לא ידעה שהפתעות לא חייבות להיות נעימות. "לא, אל תעשי את זה" אמר קול רך. קול אחר. נגיני החזירה אליה את ידה במהירות. היא לא הייתה בטוחה שהיא עושה משהו טוב, ודי היה במילים המעטות האלה כדי לחזק את תחושתה. קודם היה לה קשה להרגיש מה הוא הדבר הנכון לעשות, אבל כששמעה את הקול האחר, הרך, האוהד, היא ידעה שלעשות מה שהוא אומר – זה הדבר הנכון. היא הסתכלה למעלה. מעליה ריחף ילד, אולי בן תשע או עשר, עם כנפיים לבנות גדולות, מוקף אור בהיר, ועיגול זוהר מעל לראשו. נגיני חייכה אל הילד. המראה שלו היה נעים לה. פניו הקרינו אהבה ותמיכה. עכשיו, כשהייתה צריכה לבחור בין זה לזה, היה לה ברור מאוד מה היא הבחירה הנכונה. וריד פעם דומם ביד האדומה, ושנייה אחר כך אצבעותיה התקפלו לאגרוף זועם. היד נעלמה מתחת לאדמה, ונגיני היתה בטוחה שמישהו צועק שם בכעס. לרגע עלו להבות מתוך החריץ באדמה, ואז גם הוא התאחה ונעלם. הילד המכונף חייך. נגיני הושיטה אליו את ידה. היא רצתה לגעת בכנפיו, רצתה להיות בטוחה שהוא אמיתי. הילד הושיט את ידו בחזרה, ואצבעותיהם נגעו זה בזו. תחושה נעימה של חמימות ואושר אפפה את נגיני לרגע, ורגע אחר כך היא מצאה את עצמה שוכבת במיטתה.
המשך הקדמה!
ביום שלאחר מכן נגיני חשבה רק על מה שקרה לה בלילה. היא שחזרה כל רגע וכל שנייה שוב ושוב בפרטי פרטים. היא לא חשבה על משהו אחר במשך כל השבועיים שלאחר מכן, משחזרת כל פרט וחורטת אותו בזכרונה. תשע שנים עברו והזכר היחיד לאותה הילדה הקטנה והמגושמת הוא עיניה הכחולות הגדולות. השיער התארך. זוג רגליים ארוכות וידיים דקות החליפו את הידיים והרגליים הקצרות והשמנמנות. תנועות חינניות החליפו את המגושמות. ולמרות שלא חשבה על אותו לילה כל הזמן, נגיני נזכרה בו לפעמים, והיא עדיין זכרה כל נשימה, כל דפיקת לב מואצת, כל צעד מגושם, כל מילה שאמרה סבתה. היא עדיין זכרה את הרחובות הבוערים, את היד האדומה מרוב חום. היא עדיין זכרה כל תו ותו בפניו של הילד המכונף, את תחושת החמימות שהרגישה למשך רגע אחד בלבד לפני שמצאה את עצמה במיטתה. הוריה הסבירו לה מעט מאוד ממה שקרה. הם אמרו לה- ´את זהבונית, אנשים רוצים אותך, אז אנחנו עוברים לגור בצ´ארמפילד.´ הם גם אמרו לה שהיא לא בת אדם רגילה, שאסור לה לומר זאת לאף אחד, ושכשהיא תהייה בת 12 היא תלך לבית ספר מיוחד, ואז יינתן לה הסבר מלא. יותר מזה לא אמרו. את הטבעת שנתנה לה סבתה היא שמרה, והגנה עליה, לא הורידה אותה לשנייה, כי ככה סבתה אמרה לה. ולמרות שהיא לא אהבה ולא אוהבת טבעות, עם הזמן הטבעת נראתה לה יותר ויותר יפה, יותר ויותר מתאימה לה. וסוף-סוף, אחרי תשע שנים של המתנה, עמדו להסביר לה מה כל העניין. היא עומדת ללכת לבית הספר החדש! * "נגיני, תתעוררי! כבר בוקר!" נגיני פתחה את עיניה וראתה את אימה יושבת ליד מיטתה ומחייכת. "בוקר-טוב!" אמרה נגיני בעליזות. היא הדביקה לאמה נשיקה על הלחי והלכה לחדר האמבטיה לעשות את כל השטויות שאנשים עושים בבוקר. אחר כך היא חזרה למטבח לשתות משהו. הוריה ישבו ליד השולחן הקטן, ליד כוס שוקו ענקית, מוכנה במיוחד בשבילה. הוריה של נגיני לא הרבו להרשות לה לשתות שוקו בבוקר, הם טענו שזה מתוק מדי. "איזה פינוק!" קראה נגיני, "מה החגיגה?" אביה חייך. "היום את הולכת לבית הספר החדש!" הוא הסביר, בזמן שנגיני שתתה את השוקו במהירות. היא רצתה ללכת כבר, אבל ידעה שיש להוריה עוד משהו להגיד לה. למעשה, היא גם ידעה בדיוק מה הם הולכים להגיד. היא התיישבה על כיסא וחיכתה להרצאה. "את יודעת שכל מה שלא סיפרנו לך, לא סיפרנו כי חשבנו שאת לא מוכנה לזה, נכון?" אמרה אמה. "בטח שאני יודעת." אמרה נגיני בעייפות, "אתם אומרים לי את זה פעמיים ביום מאז שאני זוכרת את עצמי. ואני לא כועסת, ואני מבינה, וה-כל בסדר. יופי?" הוריה חייכו בהקלה, למרות שנגיני מעולם כעסה על שלא סיפרו לה את מה שהיה לספר. נגיני הניחה את הכוס בכיור, נפרדה מהוריה, ומיהרה לצאת מהבית אל תחנת האוטובוס. "את חושבת שהיא תחייך ככה גם כשהיא תחזור?" שאל אביה של נגיני את אמה אחרי שהדלת נסגרה. "אם היא תחזור." ענתה האם.
ביום שלאחר מכן נגיני חשבה רק על מה שקרה לה בלילה. היא שחזרה כל רגע וכל שנייה שוב ושוב בפרטי פרטים. היא לא חשבה על משהו אחר במשך כל השבועיים שלאחר מכן, משחזרת כל פרט וחורטת אותו בזכרונה. תשע שנים עברו והזכר היחיד לאותה הילדה הקטנה והמגושמת הוא עיניה הכחולות הגדולות. השיער התארך. זוג רגליים ארוכות וידיים דקות החליפו את הידיים והרגליים הקצרות והשמנמנות. תנועות חינניות החליפו את המגושמות. ולמרות שלא חשבה על אותו לילה כל הזמן, נגיני נזכרה בו לפעמים, והיא עדיין זכרה כל נשימה, כל דפיקת לב מואצת, כל צעד מגושם, כל מילה שאמרה סבתה. היא עדיין זכרה את הרחובות הבוערים, את היד האדומה מרוב חום. היא עדיין זכרה כל תו ותו בפניו של הילד המכונף, את תחושת החמימות שהרגישה למשך רגע אחד בלבד לפני שמצאה את עצמה במיטתה. הוריה הסבירו לה מעט מאוד ממה שקרה. הם אמרו לה- ´את זהבונית, אנשים רוצים אותך, אז אנחנו עוברים לגור בצ´ארמפילד.´ הם גם אמרו לה שהיא לא בת אדם רגילה, שאסור לה לומר זאת לאף אחד, ושכשהיא תהייה בת 12 היא תלך לבית ספר מיוחד, ואז יינתן לה הסבר מלא. יותר מזה לא אמרו. את הטבעת שנתנה לה סבתה היא שמרה, והגנה עליה, לא הורידה אותה לשנייה, כי ככה סבתה אמרה לה. ולמרות שהיא לא אהבה ולא אוהבת טבעות, עם הזמן הטבעת נראתה לה יותר ויותר יפה, יותר ויותר מתאימה לה. וסוף-סוף, אחרי תשע שנים של המתנה, עמדו להסביר לה מה כל העניין. היא עומדת ללכת לבית הספר החדש! * "נגיני, תתעוררי! כבר בוקר!" נגיני פתחה את עיניה וראתה את אימה יושבת ליד מיטתה ומחייכת. "בוקר-טוב!" אמרה נגיני בעליזות. היא הדביקה לאמה נשיקה על הלחי והלכה לחדר האמבטיה לעשות את כל השטויות שאנשים עושים בבוקר. אחר כך היא חזרה למטבח לשתות משהו. הוריה ישבו ליד השולחן הקטן, ליד כוס שוקו ענקית, מוכנה במיוחד בשבילה. הוריה של נגיני לא הרבו להרשות לה לשתות שוקו בבוקר, הם טענו שזה מתוק מדי. "איזה פינוק!" קראה נגיני, "מה החגיגה?" אביה חייך. "היום את הולכת לבית הספר החדש!" הוא הסביר, בזמן שנגיני שתתה את השוקו במהירות. היא רצתה ללכת כבר, אבל ידעה שיש להוריה עוד משהו להגיד לה. למעשה, היא גם ידעה בדיוק מה הם הולכים להגיד. היא התיישבה על כיסא וחיכתה להרצאה. "את יודעת שכל מה שלא סיפרנו לך, לא סיפרנו כי חשבנו שאת לא מוכנה לזה, נכון?" אמרה אמה. "בטח שאני יודעת." אמרה נגיני בעייפות, "אתם אומרים לי את זה פעמיים ביום מאז שאני זוכרת את עצמי. ואני לא כועסת, ואני מבינה, וה-כל בסדר. יופי?" הוריה חייכו בהקלה, למרות שנגיני מעולם כעסה על שלא סיפרו לה את מה שהיה לספר. נגיני הניחה את הכוס בכיור, נפרדה מהוריה, ומיהרה לצאת מהבית אל תחנת האוטובוס. "את חושבת שהיא תחייך ככה גם כשהיא תחזור?" שאל אביה של נגיני את אמה אחרי שהדלת נסגרה. "אם היא תחזור." ענתה האם.
Silver Fox
New member
מקסים! נהדר! שולט!../images/Emo99.gif
סיפור ממש נפלא! יישר כוח!
סיפור ממש נפלא! יישר כוח!
the possessed one
New member
וו´אלה.. טוב, לונורא. *ממשיכה*
ויני חייכה. "בואו נלך למצוא את הארוניות שלנו" היא אמרה. הן הלכו אל דלת העץ המגולפת והציצו פעם אחרונה אל דלתות השיש שבכניסה. שני ילדים נכנסו עכשיו דרך הדלת. הם היו תאומים זהים, כנראה בגלל זה הם נכנסו יחד. שניהם היו די גבוהים, היו להם עיניים כחולות מהממות, שיער בלונדיני מקסים שנגיני לא היתה מתנגדת לקחת לעצמה, רגליים וידיים שריריות, ומשהו… היה שם עוד משהו, משהו שאי אפשר להסביר במילים… יכול להיות שנגיני רק דמיינה, אבל היא חשבה שכל הבנות באולם השתתקו פתאום כשהתאומים נכנסו. הם היו בהחלט הבנים הכי יפים שנגיני ראתה בחייה. ונראה שויני ומאב מסכימות איתה. "וואו" לחשה מאב. "קבלו את בראד פיט- הדור הבא." מלמלה ויני. "חבל שהם לא שלישייה, היינו יכולים לצאת לפגישה משולשת" צחקה נגיני. פעם היא היתה נדלקת עליהם (על שניהם!) בלי לחשוב פעמיים, אבל היא כבר ידעה שזה עושה רק צרות, ופשוט לא הרשתה לעצמה להידלק עליהם. "קדימה בנות," היא אמרה לויני ומאב, "תתעוררו. בנים כאלה יוצאים תמיד עם אותה ילדה סנובית שאין עליה סנטימטר של עור שלא עבר ניתוח פלסטי." ויני הנהנה, "כן, ובדרך כלל יש להם ציונים שאי אפשר להשיג איתם עבודה אפילו במקדונלדס." הן ציחקקו ויצאו מאולם הכניסה. מחוץ לאולם היה מסדרון רחב, ארוך כל כך עד שנגיני לא יכלה לראות את סופו. המסדרון הסתעף בכל מיני מקומות למסדרונות אחרים, ופה ושם היו דלתות לכיתות ולחדרים אחרים. הקירות היו עשויים מאותן אבנים גדולות, לבנות, ומבריקות שמהן היה עשוי כל המבנה. הרצפה היתה עשויה מאבן כחולה, זרועת ניצנוצים. המסדרון היה מקסים. הוא לא היה מפואר ומרשים כמו שהמבנה נראה מבחוץ, או כמו אולם הכניסה. איכשהו היה במסדרון משהו מרגיע, ביתי. "היי," אמרה פתאום מאב, "תראו את התקרה! וואו!" נגיני הסתכלה למעלה. התקרה הקעורה הייתה בערך בגובה של ששה מטרים, והייתה מלאה בציורים של אנשים, שהזכירו את עבודתו של מיכאלנג´לו באיזו כנסייה שנגיני לא יכלה להזכר בשמה. הציורים תיארו אנשים, כולם עושים משהו, כולם מאוד מאוד עסוקים. נגיני לא הצליחה להגיד מה בדיוק, אבל נראה היה לה שיש קשר בין כל הדמויות בציור. פתאום היא שמה לב שאין שם רק בני אדם, אלא גם כל מיני חיות, וגם יצורים שנגיני לא הכירה. "מקסים…" מלמלה ויני, "יום אחד אני אעלה למעלה ואראה מה בדיוק מצויר שם." "כן, יום אחד," אמרה פתאום מאב, "אבל עכשיו אנחנו צריכות לחפש את הארוניות שלנו. איך אנחנו אמורות למצוא אותן בכלל במקום הזה? זה מבוך!" נגיני הנהנה. "הגיוני, אחרת לא היינו צריכות מפות. אני ארונית מספר… איזה מספר אני? אה, כן, שש מאות שישים ושבע." ויני חייכה, "היי, אני בארונית לידך- שש מאות שישים ושמונה. איפה את מאב?" מאב חשבה שנייה, ניסתה להיזכר. "כמה ארוניות מכן" היא אמרה לבסוף, "שש מאות שישים ושלוש." הן התחילו ללכת במסדרון, בלי לפנות לשום מקום. "אז איך באמת אנחנו מגיעות לארוניות שלנו?" שאלה ויני. "אני מניחה שאנחנו מנחשות" מלמלה נגיני. "או שאנחנו מוצאות מישהו ושואלות אותו." הציעה מאב. הן המשיכו ללכת וראו פתאום ילד לבן ונמוך עם משקפיים עגולים שהזכיר קצת עכבר. "סליחה," שאלה אותו ויני, "אתה יודע איך אנחנו מגיעות לארוניות שלנו?" הילד קירב את משקפיו לעיניו וענה בשאלה, "איזה מספרים אתן?" "שש מאות שישים ו…" התחילה מאב לענות, אבל הוא קטע אותה. "כל הארוניות של שש מאות שישים ומשהו נמצאים באותו מסדרון. לכו קדימה במסדרון הזה שם- ותפנו בפנייה השלישית שמאלה. משם כבר תראו את זה." "תודה" מלמלה נגיני כשהן התחילו ללכת, והילד הסתכל עליהן בהבעה שנגיני לא זיהתה. "זה פנייה אחת… שתיים… שלוש…" ספרה מאב. "הנה, אנחנו אמורות לפנות פה." הן פנו שמאלה וציפו לראות ארוניות. שום כלום. המסדרון נראה רגיל לגמרי. "אהה…" מלמלה נגיני "אולי הילד טעה? או שאנחנו טעינו?" מאב נדה בראשה, "לא יכול להיות שטעינו, ספרתי שלוש פניות משמאל." נגיני צעדה אל תוך המסדרון "יש כאן מספרים." היא דיווחה, "ומתחת לכל מספר יש מין ריבוע קטן לבן." ויני ומאב צעדו בעקבותיה אל תוך המסדרון. "שש מאות שבעים…"הקריאה נגיני את המספרים החרוטים בקיר, "שש מאות שישים ותשע... שישים ושמונה… ושבע! זה המספר שלי! עכשיו מה אני עושה עם זה?" היא נגעה בסקרנות בריבוע הלבן שמתחת למספר, ופתאום הוא נהייה כחול עמוק וזוהר. היא הורידה ממנו את האצבע וחלק מהקיר עלה פתאום למעלה ב-´וווווווווווש´ גדול. הוא הזכיר קצת דלת… אולי זו דלת של ארונית? מאחורי חלק הקיר שעלה התגלה פתאום שקע גדול בקיר. היו בשקע מדפים, והוא נמשך די עמוק בתוך הקיר. פתאום נגיני שמה לב שכל השקע היה עשוי משיש, וגם המדפים. "טוב… נראה לי שמצאתי את הארונית שלי." היא מלמלה. היא שמעה ´וווווווש´ כשויני פתחה את הארונית שלה ועוד אחד כשמאב פתחה את שלה. על אחד המדפים בארונית של נגיני היו כמה ספרי לימוד. על התקרה של הארונית היתה דבוקה קופסת עץ קטנה. נגיני פתחה אותה מלמטה. שלושה דפים צנחו לחיקה. אחד- גדול במיוחד- היה מפת בית הספר. השני היה מערכת השעות שלה, והשלישי- רשימת שמות. "זו בטח רשימת התלמידים בכיתה." היא מלמלה. היא הסתכלה בתחתית הדף. "אני בכיתה ז/ 9, והמחנכת היא נייטיבל." היא הודיעה. היא הרגישה הקלה לגלות שנייטיבל תלמד אותה. היא לא רצתה ללמוד אצל מורה לא ידוע – עם המזל שלה, בטוח שכל מורה אחרת תהיה גרועה יותר מנייטיבל. היא הציצה בשמות התלמידים. היא הכירה רק שלושה מהם- נגיני, ויני, ומאב. "היי!" היא קראה בשמחה, "אנחנו ביחד בכיתה! רגע, למה כתובים כאן רק שמות פרטיים ולא שמות משפחה?" מאב משכה בכתפיה. "זה בגלל" הסבירה ויני, "שיש ילדים שמתביישים בשם המשפחה שלהם, או אפילו לא יודעים אותו. כי המשפחה שלהם נטשה אותם." נגיני הסתכלה שוב ברשימה. היו שם הרבה ילדים. שלושים ומשהו. נגיני היתה רגילה לכיתה של עשרים. "טוב, מה אנחנו עושות עכשיו?" שאלה ויני. "אני צריכה ללכת לספרייה" נזכרה פתאום נגיני. "בשביל מה?" התפלאה מאב, ונגיני משכה בכתפיה. "אני צריכה לבדוק מה זה… איך קוראים לזה? אה, זהבית, או זהבונית. משהו כזה." ויני נראתה מופתעת ומעט מודאגת. "למה את צריכה לקרוא על זה חומר?" היא שאלה, ונגיני סיפרה לה ולמאב שהוריה אמרו לה שהיא זהבונית, אבל לא הסכימו לספר לה מה זה. הן התחילו ללכת לספריה על פי המפה כשויני שאלה, "את באמת זהבונית? את בטוחה?" פתאום נראה שהיא לא כל כך מאמינה לה. "כן," מלמלה נגיני, "לפחות זה מה שאומרים לי. למה, את יודעת מה זה? זה דבר לא טוב או משהו?" "לא, לא, זה דבר טוב מאוד." מיהרה ויני להגיד, ואז הוסיפה בשקט, "תלוי למי." מאב ונגיני החליפו מבטים. פתאום נגיני כבר לא הייתה נלהבת כל כך לגלות מה זה זהבונית. אחרי כמה דקות הן הגיעו לדלתות זכוכית גדולות. מאב דחפה את אחת הדלתות הכבדות, ושלושתן פערו את עיניהן בתדהמה. הקירות, הרצפה, התקרה, מדפי הספרים- כולם היו עשויים מזכוכית שקופה ומבריקה, שנצנצה באור השמש שנכנס מהחלונות. דרך הקירות היה אפשר לראות את המים שמעליהם ריחף לו בית הספר, נמשכים עד לאין סוף. דרך הריצפה נגיני יכלה לראות המים אפילו יותר בבהירות. שלושתן הטילו צללים על המים, והם היו כל כך צלולים שנגיני יכלה לראות את הדגים שוחים מאה מטרים מתחת לפני המים. הם היו צבעוניים ומאוד מאוד יפים. נגיני נגעה באצבעה באחד מקירות הזכוכית. היא לא השאירה טביעות אצבעות. "טוב…" היא שברה את השתיקה "בואו נחפש ספרים." והן יצאו לחפש. "איך אנחנו אמורות למצוא כאן איזשהו ספר?" התלוננה ויני "יש כאן מיליון ספרים! אנחנו צריכות מפה נפרדת רק בשביל הספרייה." המדפים השקופים נמשכו עד אין-סוף, והיו עליהם ספרים משני הצדדים. נגיני הניחה שבאמת יש מיליוני ספרים בספריה. פתאום היא שמה לב למשהו ליד דלת הספרייה. זה נראה כמו מסך תבוע בתוך הקיר, ואליו מחוברת מקלדת זכוכית שקופה. "היי!" היא קראה, "זה כמו בספריה העירונית! מקלידים שם או נושא של ספר, והמחשב נותן רשימה של כל הספרים המתאימים לנתונים." ויני הקלידה על המחשב ´זהבון´. רשימה ארוכה של שמות של ספרים הופיעה על הצג. "וואו! יש כאן איזה מאה שמות!" אמרה מאב, והיא לא הגזימה.
ויני חייכה. "בואו נלך למצוא את הארוניות שלנו" היא אמרה. הן הלכו אל דלת העץ המגולפת והציצו פעם אחרונה אל דלתות השיש שבכניסה. שני ילדים נכנסו עכשיו דרך הדלת. הם היו תאומים זהים, כנראה בגלל זה הם נכנסו יחד. שניהם היו די גבוהים, היו להם עיניים כחולות מהממות, שיער בלונדיני מקסים שנגיני לא היתה מתנגדת לקחת לעצמה, רגליים וידיים שריריות, ומשהו… היה שם עוד משהו, משהו שאי אפשר להסביר במילים… יכול להיות שנגיני רק דמיינה, אבל היא חשבה שכל הבנות באולם השתתקו פתאום כשהתאומים נכנסו. הם היו בהחלט הבנים הכי יפים שנגיני ראתה בחייה. ונראה שויני ומאב מסכימות איתה. "וואו" לחשה מאב. "קבלו את בראד פיט- הדור הבא." מלמלה ויני. "חבל שהם לא שלישייה, היינו יכולים לצאת לפגישה משולשת" צחקה נגיני. פעם היא היתה נדלקת עליהם (על שניהם!) בלי לחשוב פעמיים, אבל היא כבר ידעה שזה עושה רק צרות, ופשוט לא הרשתה לעצמה להידלק עליהם. "קדימה בנות," היא אמרה לויני ומאב, "תתעוררו. בנים כאלה יוצאים תמיד עם אותה ילדה סנובית שאין עליה סנטימטר של עור שלא עבר ניתוח פלסטי." ויני הנהנה, "כן, ובדרך כלל יש להם ציונים שאי אפשר להשיג איתם עבודה אפילו במקדונלדס." הן ציחקקו ויצאו מאולם הכניסה. מחוץ לאולם היה מסדרון רחב, ארוך כל כך עד שנגיני לא יכלה לראות את סופו. המסדרון הסתעף בכל מיני מקומות למסדרונות אחרים, ופה ושם היו דלתות לכיתות ולחדרים אחרים. הקירות היו עשויים מאותן אבנים גדולות, לבנות, ומבריקות שמהן היה עשוי כל המבנה. הרצפה היתה עשויה מאבן כחולה, זרועת ניצנוצים. המסדרון היה מקסים. הוא לא היה מפואר ומרשים כמו שהמבנה נראה מבחוץ, או כמו אולם הכניסה. איכשהו היה במסדרון משהו מרגיע, ביתי. "היי," אמרה פתאום מאב, "תראו את התקרה! וואו!" נגיני הסתכלה למעלה. התקרה הקעורה הייתה בערך בגובה של ששה מטרים, והייתה מלאה בציורים של אנשים, שהזכירו את עבודתו של מיכאלנג´לו באיזו כנסייה שנגיני לא יכלה להזכר בשמה. הציורים תיארו אנשים, כולם עושים משהו, כולם מאוד מאוד עסוקים. נגיני לא הצליחה להגיד מה בדיוק, אבל נראה היה לה שיש קשר בין כל הדמויות בציור. פתאום היא שמה לב שאין שם רק בני אדם, אלא גם כל מיני חיות, וגם יצורים שנגיני לא הכירה. "מקסים…" מלמלה ויני, "יום אחד אני אעלה למעלה ואראה מה בדיוק מצויר שם." "כן, יום אחד," אמרה פתאום מאב, "אבל עכשיו אנחנו צריכות לחפש את הארוניות שלנו. איך אנחנו אמורות למצוא אותן בכלל במקום הזה? זה מבוך!" נגיני הנהנה. "הגיוני, אחרת לא היינו צריכות מפות. אני ארונית מספר… איזה מספר אני? אה, כן, שש מאות שישים ושבע." ויני חייכה, "היי, אני בארונית לידך- שש מאות שישים ושמונה. איפה את מאב?" מאב חשבה שנייה, ניסתה להיזכר. "כמה ארוניות מכן" היא אמרה לבסוף, "שש מאות שישים ושלוש." הן התחילו ללכת במסדרון, בלי לפנות לשום מקום. "אז איך באמת אנחנו מגיעות לארוניות שלנו?" שאלה ויני. "אני מניחה שאנחנו מנחשות" מלמלה נגיני. "או שאנחנו מוצאות מישהו ושואלות אותו." הציעה מאב. הן המשיכו ללכת וראו פתאום ילד לבן ונמוך עם משקפיים עגולים שהזכיר קצת עכבר. "סליחה," שאלה אותו ויני, "אתה יודע איך אנחנו מגיעות לארוניות שלנו?" הילד קירב את משקפיו לעיניו וענה בשאלה, "איזה מספרים אתן?" "שש מאות שישים ו…" התחילה מאב לענות, אבל הוא קטע אותה. "כל הארוניות של שש מאות שישים ומשהו נמצאים באותו מסדרון. לכו קדימה במסדרון הזה שם- ותפנו בפנייה השלישית שמאלה. משם כבר תראו את זה." "תודה" מלמלה נגיני כשהן התחילו ללכת, והילד הסתכל עליהן בהבעה שנגיני לא זיהתה. "זה פנייה אחת… שתיים… שלוש…" ספרה מאב. "הנה, אנחנו אמורות לפנות פה." הן פנו שמאלה וציפו לראות ארוניות. שום כלום. המסדרון נראה רגיל לגמרי. "אהה…" מלמלה נגיני "אולי הילד טעה? או שאנחנו טעינו?" מאב נדה בראשה, "לא יכול להיות שטעינו, ספרתי שלוש פניות משמאל." נגיני צעדה אל תוך המסדרון "יש כאן מספרים." היא דיווחה, "ומתחת לכל מספר יש מין ריבוע קטן לבן." ויני ומאב צעדו בעקבותיה אל תוך המסדרון. "שש מאות שבעים…"הקריאה נגיני את המספרים החרוטים בקיר, "שש מאות שישים ותשע... שישים ושמונה… ושבע! זה המספר שלי! עכשיו מה אני עושה עם זה?" היא נגעה בסקרנות בריבוע הלבן שמתחת למספר, ופתאום הוא נהייה כחול עמוק וזוהר. היא הורידה ממנו את האצבע וחלק מהקיר עלה פתאום למעלה ב-´וווווווווווש´ גדול. הוא הזכיר קצת דלת… אולי זו דלת של ארונית? מאחורי חלק הקיר שעלה התגלה פתאום שקע גדול בקיר. היו בשקע מדפים, והוא נמשך די עמוק בתוך הקיר. פתאום נגיני שמה לב שכל השקע היה עשוי משיש, וגם המדפים. "טוב… נראה לי שמצאתי את הארונית שלי." היא מלמלה. היא שמעה ´וווווווש´ כשויני פתחה את הארונית שלה ועוד אחד כשמאב פתחה את שלה. על אחד המדפים בארונית של נגיני היו כמה ספרי לימוד. על התקרה של הארונית היתה דבוקה קופסת עץ קטנה. נגיני פתחה אותה מלמטה. שלושה דפים צנחו לחיקה. אחד- גדול במיוחד- היה מפת בית הספר. השני היה מערכת השעות שלה, והשלישי- רשימת שמות. "זו בטח רשימת התלמידים בכיתה." היא מלמלה. היא הסתכלה בתחתית הדף. "אני בכיתה ז/ 9, והמחנכת היא נייטיבל." היא הודיעה. היא הרגישה הקלה לגלות שנייטיבל תלמד אותה. היא לא רצתה ללמוד אצל מורה לא ידוע – עם המזל שלה, בטוח שכל מורה אחרת תהיה גרועה יותר מנייטיבל. היא הציצה בשמות התלמידים. היא הכירה רק שלושה מהם- נגיני, ויני, ומאב. "היי!" היא קראה בשמחה, "אנחנו ביחד בכיתה! רגע, למה כתובים כאן רק שמות פרטיים ולא שמות משפחה?" מאב משכה בכתפיה. "זה בגלל" הסבירה ויני, "שיש ילדים שמתביישים בשם המשפחה שלהם, או אפילו לא יודעים אותו. כי המשפחה שלהם נטשה אותם." נגיני הסתכלה שוב ברשימה. היו שם הרבה ילדים. שלושים ומשהו. נגיני היתה רגילה לכיתה של עשרים. "טוב, מה אנחנו עושות עכשיו?" שאלה ויני. "אני צריכה ללכת לספרייה" נזכרה פתאום נגיני. "בשביל מה?" התפלאה מאב, ונגיני משכה בכתפיה. "אני צריכה לבדוק מה זה… איך קוראים לזה? אה, זהבית, או זהבונית. משהו כזה." ויני נראתה מופתעת ומעט מודאגת. "למה את צריכה לקרוא על זה חומר?" היא שאלה, ונגיני סיפרה לה ולמאב שהוריה אמרו לה שהיא זהבונית, אבל לא הסכימו לספר לה מה זה. הן התחילו ללכת לספריה על פי המפה כשויני שאלה, "את באמת זהבונית? את בטוחה?" פתאום נראה שהיא לא כל כך מאמינה לה. "כן," מלמלה נגיני, "לפחות זה מה שאומרים לי. למה, את יודעת מה זה? זה דבר לא טוב או משהו?" "לא, לא, זה דבר טוב מאוד." מיהרה ויני להגיד, ואז הוסיפה בשקט, "תלוי למי." מאב ונגיני החליפו מבטים. פתאום נגיני כבר לא הייתה נלהבת כל כך לגלות מה זה זהבונית. אחרי כמה דקות הן הגיעו לדלתות זכוכית גדולות. מאב דחפה את אחת הדלתות הכבדות, ושלושתן פערו את עיניהן בתדהמה. הקירות, הרצפה, התקרה, מדפי הספרים- כולם היו עשויים מזכוכית שקופה ומבריקה, שנצנצה באור השמש שנכנס מהחלונות. דרך הקירות היה אפשר לראות את המים שמעליהם ריחף לו בית הספר, נמשכים עד לאין סוף. דרך הריצפה נגיני יכלה לראות המים אפילו יותר בבהירות. שלושתן הטילו צללים על המים, והם היו כל כך צלולים שנגיני יכלה לראות את הדגים שוחים מאה מטרים מתחת לפני המים. הם היו צבעוניים ומאוד מאוד יפים. נגיני נגעה באצבעה באחד מקירות הזכוכית. היא לא השאירה טביעות אצבעות. "טוב…" היא שברה את השתיקה "בואו נחפש ספרים." והן יצאו לחפש. "איך אנחנו אמורות למצוא כאן איזשהו ספר?" התלוננה ויני "יש כאן מיליון ספרים! אנחנו צריכות מפה נפרדת רק בשביל הספרייה." המדפים השקופים נמשכו עד אין-סוף, והיו עליהם ספרים משני הצדדים. נגיני הניחה שבאמת יש מיליוני ספרים בספריה. פתאום היא שמה לב למשהו ליד דלת הספרייה. זה נראה כמו מסך תבוע בתוך הקיר, ואליו מחוברת מקלדת זכוכית שקופה. "היי!" היא קראה, "זה כמו בספריה העירונית! מקלידים שם או נושא של ספר, והמחשב נותן רשימה של כל הספרים המתאימים לנתונים." ויני הקלידה על המחשב ´זהבון´. רשימה ארוכה של שמות של ספרים הופיעה על הצג. "וואו! יש כאן איזה מאה שמות!" אמרה מאב, והיא לא הגזימה.
the possessed one
New member
........./images/Emo188.gif
"וואו! יש כאן איזה מאה שמות!" אמרה מאב, והיא לא הגזימה. "יש עליי כל כך הרבה ספרים?" שאלה נגיני, "זה די מדאיג." הן הלכו לחפש את הספר הראשון ברשימה. הספר נקרא ´כמעט אנושיים, חלק א´. "אני לא בטוחה," אמרה ויני בזמן שהן חיפשו בספרים של האות כ´, "אבל אני חושבת שאת הזהבונית הראשונה. עד כמה שידוע לי, עד עכשיו כולם היו בנים." לנגיני לא היה זמן להגיב, מיד נשמעה קריאתה של מאב. "מצאתי!" היא שלפה מהמדף את הספר העבה ביותר שנגיני ראתה מעולם. מאב פתחה בעמוד האחרון. "יש כאן אלפיים ומשהו עמודים," היא דיווחה, "וזה רק חלק א´." היא סגרה את הספר. "בואו נלך למצוא שולחן, זה כבד." היא אמרה. "אבל שיהיה שולחן די מבודד," ביקשה ויני "אני לא חושבת שכדאי שמישהו יידע שיש לנו איזשהו קשר עם זהבון. במיוחד כשזו זהבונית." נגיני הסתכלה סביבה. רק אז היא שמה לב שיש עוד אנשים בספריה. פה ושם היו כמה ילדים מחפשים ספרים והולכים בין המדפים. ומדפי הזכוכית השקופים לא ממש נועדו כדי להסתיר משהו. הן הלכו ומצאו שולחן בודד בין המדפים, שממנו הן לא יכלו לראות מישהו קרוב. מאב מצאה את החלק שמדבר על זהבונים ואמרה "יש כאן סיכום די תמציתי, ואחריו סיכום ארוך מאוד מאוד למי שמחפש פרטים." "תראי לי את התמצית." אמרה נגיני, "אני לא מחפשת פרטים. עדיין." מאב סובבה את הספר לכיוונה של נגיני, ושלושתן קראו- הזהבונים הם בעלי לב זהב. הם אנשים טובים שלא יכולים לסבול סבל של אחרים ועוזרים בכל הזדמנות שהם יכולים. הלב שלהם באמת עשוי מזהב, משובץ אבנים יקרות, וגודלו בערך כפול מלב של אדם רגיל. סם החיים זורם בדם שלהם, וזו הסיבה שהם נרפאים במהירות מדהימה מפציעות ומחלות. הדם שלהם מסוגל לרפא אנשים אחרים, דבר שגורם להם להיות מטרה לכל רודפי האלמוות למיניהם. בכל רגע נתון יש רק זהבון אחד עלי אדמות- עד שהזהבון לא מת, לא יכול להוולד זהבון אחר, הוא יוולד מעט זמן אחרי שהזהבון הקודם לו ימות. לזהבונים יש כוח עצום ורב, אבל הם לא יכולים להשתמש בו – ברוב המקרים – עד גיל שש עשרה. לפני גיל שש עשרה קשה להרוג זהבון, אם לא יודעים מה הורג אותו. אחרי גיל שש עשרה הזהבון בלתי ניתן להריגה או לפציעה קשה. השטן והזהבונים הם אויבים בנפש, אולי כי הדחף של הזהבון לעזור הוא בדיוק ההיפך מהדחף של השטן להרוס. השטן הוא בדרך כלל סיבת המוות של הזהבונים, והוא רודף אותם כל חייהם. עד היום אף זהבון לא הצליח להגיע לגיל שש עשרה. עד היום לא נודע על זהבוניות בנות. מידע עדכני- ידוע שהשטן ניסה לגרום לזהבון הנוכחי לבוא אליו כשהיה בן שלוש, אבל הזהבון בקושי התפתה, והבין מהר מאוד שמשהו לא בסדר – זה לא סימן טוב בשביל השטן. עדיין לא ידועה זהותו של אותו זהבון כי משפחתו ברחה מאותה עיר ולא אותרה שוב. ידוע שהזהבון צריך להיות בערך בן שתים עשרה כיום. הדרך עוד די ארוכה עד לחיי הנצח שלו- אבל זהו גיל שלא הרבה זהבונים הגיעו אליו בעבר. נשמע מבטיח… אולי זה הזהבון שיגיע לגיל שש עשרה המתוק? נגיני הפתיעה את עצמה ואת ויני ומאב כשפתאום התחילה לצחוק. אנשים אחרים היו נעשים ממורמרים אחרי שקיבלו מידע שכזה, אחרים היו אפילו בוכים, ורק נגיני קראה את כל זה בידיעה שמדובר עליה, והתחילה לצחוק. המידע הזה באמת היה די מגוחך, אבל נגיני בעיקר צחקה כדי להסתיר את הפחד שהתחיל לחלחל לתוכה. אף זהבון עוד לא הגיע לגיל שש עשרה? השטן רודף אותו כל החיים? מטרה לרודפי אלמוות? כלומר, לנגיני יהיה מזל גדול אם היא בכלל תצליח להגיע לגיל שתיים עשרה? בגלל זה אף אחד לא היה להוט לספר לה את האמת. האמת היא, שזהבון הוא פשוט אדם שיש לו כישרון מדהים למות לפני שיש לו אפשרות להגיע לגיל שבו מותר לעשות רשיון נהיגה. נגיני הניחה שזהבונים בדרך כלל לא נוהגים מצטיינים כל כך. "הם עשו אחריה מעקב" מלמלה ויני, "זה די מטריד." ויני ומאב חיכו שצחוקה של נגיני יהפוך לצחקוק חרישי, ואז מאב אמרה, "יש כאן ´מידע עדכני´. כתוב על הכריכה מאחורה שהספר מעדכן את עצמו כל שנה. זה בטח כישוף." ויני הנהנה. נגיני סגרה את הספר. "אוי, באמת," היא אמרה, "כבר ראיתי גרוע מזה." אז זהו, שלא.
"וואו! יש כאן איזה מאה שמות!" אמרה מאב, והיא לא הגזימה. "יש עליי כל כך הרבה ספרים?" שאלה נגיני, "זה די מדאיג." הן הלכו לחפש את הספר הראשון ברשימה. הספר נקרא ´כמעט אנושיים, חלק א´. "אני לא בטוחה," אמרה ויני בזמן שהן חיפשו בספרים של האות כ´, "אבל אני חושבת שאת הזהבונית הראשונה. עד כמה שידוע לי, עד עכשיו כולם היו בנים." לנגיני לא היה זמן להגיב, מיד נשמעה קריאתה של מאב. "מצאתי!" היא שלפה מהמדף את הספר העבה ביותר שנגיני ראתה מעולם. מאב פתחה בעמוד האחרון. "יש כאן אלפיים ומשהו עמודים," היא דיווחה, "וזה רק חלק א´." היא סגרה את הספר. "בואו נלך למצוא שולחן, זה כבד." היא אמרה. "אבל שיהיה שולחן די מבודד," ביקשה ויני "אני לא חושבת שכדאי שמישהו יידע שיש לנו איזשהו קשר עם זהבון. במיוחד כשזו זהבונית." נגיני הסתכלה סביבה. רק אז היא שמה לב שיש עוד אנשים בספריה. פה ושם היו כמה ילדים מחפשים ספרים והולכים בין המדפים. ומדפי הזכוכית השקופים לא ממש נועדו כדי להסתיר משהו. הן הלכו ומצאו שולחן בודד בין המדפים, שממנו הן לא יכלו לראות מישהו קרוב. מאב מצאה את החלק שמדבר על זהבונים ואמרה "יש כאן סיכום די תמציתי, ואחריו סיכום ארוך מאוד מאוד למי שמחפש פרטים." "תראי לי את התמצית." אמרה נגיני, "אני לא מחפשת פרטים. עדיין." מאב סובבה את הספר לכיוונה של נגיני, ושלושתן קראו- הזהבונים הם בעלי לב זהב. הם אנשים טובים שלא יכולים לסבול סבל של אחרים ועוזרים בכל הזדמנות שהם יכולים. הלב שלהם באמת עשוי מזהב, משובץ אבנים יקרות, וגודלו בערך כפול מלב של אדם רגיל. סם החיים זורם בדם שלהם, וזו הסיבה שהם נרפאים במהירות מדהימה מפציעות ומחלות. הדם שלהם מסוגל לרפא אנשים אחרים, דבר שגורם להם להיות מטרה לכל רודפי האלמוות למיניהם. בכל רגע נתון יש רק זהבון אחד עלי אדמות- עד שהזהבון לא מת, לא יכול להוולד זהבון אחר, הוא יוולד מעט זמן אחרי שהזהבון הקודם לו ימות. לזהבונים יש כוח עצום ורב, אבל הם לא יכולים להשתמש בו – ברוב המקרים – עד גיל שש עשרה. לפני גיל שש עשרה קשה להרוג זהבון, אם לא יודעים מה הורג אותו. אחרי גיל שש עשרה הזהבון בלתי ניתן להריגה או לפציעה קשה. השטן והזהבונים הם אויבים בנפש, אולי כי הדחף של הזהבון לעזור הוא בדיוק ההיפך מהדחף של השטן להרוס. השטן הוא בדרך כלל סיבת המוות של הזהבונים, והוא רודף אותם כל חייהם. עד היום אף זהבון לא הצליח להגיע לגיל שש עשרה. עד היום לא נודע על זהבוניות בנות. מידע עדכני- ידוע שהשטן ניסה לגרום לזהבון הנוכחי לבוא אליו כשהיה בן שלוש, אבל הזהבון בקושי התפתה, והבין מהר מאוד שמשהו לא בסדר – זה לא סימן טוב בשביל השטן. עדיין לא ידועה זהותו של אותו זהבון כי משפחתו ברחה מאותה עיר ולא אותרה שוב. ידוע שהזהבון צריך להיות בערך בן שתים עשרה כיום. הדרך עוד די ארוכה עד לחיי הנצח שלו- אבל זהו גיל שלא הרבה זהבונים הגיעו אליו בעבר. נשמע מבטיח… אולי זה הזהבון שיגיע לגיל שש עשרה המתוק? נגיני הפתיעה את עצמה ואת ויני ומאב כשפתאום התחילה לצחוק. אנשים אחרים היו נעשים ממורמרים אחרי שקיבלו מידע שכזה, אחרים היו אפילו בוכים, ורק נגיני קראה את כל זה בידיעה שמדובר עליה, והתחילה לצחוק. המידע הזה באמת היה די מגוחך, אבל נגיני בעיקר צחקה כדי להסתיר את הפחד שהתחיל לחלחל לתוכה. אף זהבון עוד לא הגיע לגיל שש עשרה? השטן רודף אותו כל החיים? מטרה לרודפי אלמוות? כלומר, לנגיני יהיה מזל גדול אם היא בכלל תצליח להגיע לגיל שתיים עשרה? בגלל זה אף אחד לא היה להוט לספר לה את האמת. האמת היא, שזהבון הוא פשוט אדם שיש לו כישרון מדהים למות לפני שיש לו אפשרות להגיע לגיל שבו מותר לעשות רשיון נהיגה. נגיני הניחה שזהבונים בדרך כלל לא נוהגים מצטיינים כל כך. "הם עשו אחריה מעקב" מלמלה ויני, "זה די מטריד." ויני ומאב חיכו שצחוקה של נגיני יהפוך לצחקוק חרישי, ואז מאב אמרה, "יש כאן ´מידע עדכני´. כתוב על הכריכה מאחורה שהספר מעדכן את עצמו כל שנה. זה בטח כישוף." ויני הנהנה. נגיני סגרה את הספר. "אוי, באמת," היא אמרה, "כבר ראיתי גרוע מזה." אז זהו, שלא.
the possessed one
New member
............/images/Emo188.gif
אז זהו, שלא. שלוש הבנות המשיכו להסתובב בבית הספר. הן הלכו גם לראות את אגף המגורים. הן נכנסו למסדרון שממנו הסתעפו החדרים, וכמה מסדרונות משניים. ברגע שהן היו במסדרון אגף המגורים, הכל פתאום נראה שונה, כאילו שהן הגיעו למבנה אחר. הקירות היו בצבע כחול בהיר, עם כתמי עננים לבנים פה ושם. התקרה היתה בגובה של כל תקרה רגילה. הדלתות היו בצבע צהוב בהיר, ואיכשהו זה נראה הצבע המתאים ביותר. אבל המסדרונות לא נראו כאילו השקיעו בהם פחות, הם פשוט נראו שונים. יותר… רגילים. כן, זאת המילה. כל הפאר שבמסדרונות בית הספר, אפילו שלא היו יותר מדי מפוארים, לא היה נעים למי שגר שם כל הזמן. איכשהו, בשלב מסוים זה מתחיל לעייף את העיניים. זה מתאים מאוד אם מבלים שם חצי מהיום, פחות או יותר, אבל מוגזם בשביל כל היום וכל הלילה. ולמרות שהמסדרונות בבית הספר נראו מזמינים וביתיים, המסדרונות של אגף המגורים היו אפילו יותר ביתיים. יותר… רכים, אם מסדרון יכול להיות רך בכלל. כמעט מרגיעים. איכשהו, הם היו ביתיים בצורה שונה, נגיני לא הצליחה להבין מה בדיוק היה שונה. "היי, זה נחמד." אמרה מאב, "גם אני לא הייתי מתנגדת לגור במקום כזה." ויני השפילה את עיניה לפתק שהחזיקה בידה. היה כתוב עליו מספר חדר. "מה…?" התחילה לשאול נגיני, אבל אז ירד לה האסימון. אז בגלל זה ויני ידעה כל כך הרבה על בית הספר, היא גרה שם! נראה שגם מאב הבינה פתאום. ויני הסמיקה. "מספר שלוש עשרה." היא קראה מהדף. "מספר המזל שלי. הנה זה, שם!" הן הלכו לדלת שהיה חרוט עליה שלוש עשרה קטן בצבע שחור. ויני שלפה מפתח קטן מהכיס (כנראה שהיה בתוך ה´תיבה´ שלה) ופתחה את הדלת. בפנים החדר נראה כמו המסדרון- אותם קירות תכולים עם עננים לבנים, חלונות צהובים בהירים שהשקיפו על נוף המים המנצנצים. ארבע דלתות היו בחדר – חמש, אם להחשיב את דלת הכניסה. הדלת האחורית הובילה לשירותים, דלת בקיר צדדי הובילה למטבחון קטן, ושתי דלתות בקיר הצדדי השני הובילו לשני חדרי שינה. החדר אליו נכנסו בהתחלה היה סלון או חדר אורחים. היו בו שתי כורסאות משני צדי ספה גדולה, שלושתם עשויים בד בצבע לבן-פנינה, ונראו כל כך רכות שכמעט היה אפשר לטבוע בהן. היה ארון ספרים קטן, גם הוא לבן. מדף אחד היה גדוש אנציקלופדיות, מילונים, ואטלסים, מדף אחד עם ספרי קריאה רבים, ושני מדפים ריקים- כנראה שהשאירו מקום לספרים שדיירי החדר יביאו איתם. מול הספה היתה טלוויזיה, אמנם לא ענקית, אבל גדולה כמעט כמו טלויזיה ביתית ממוצעת, ושולחן זכוכית נמוך. ליד הקיר היה שולחן קטן- ועליו מחשב. על השולחן, ליד המחשב, היה טלפון שקוף. הריצפה בחדר היתה עשויה רצפות גדולות לבנבנות מאבן חלקה, שנעים ללכת עליה ברגליים יחפות. פה ושם היו פזורות תמונות. החדר לא היה גדול מאוד, אבל ענה על הצרכים שעליהם צריך חדר אורחים לענות. "וואו" מלמלה ויני, "איזה חדר יפה!" נגיני הנהנה. "גם אני הייתי רוצה חדר כזה" הוסיפה מאב. הן נשארו שם עוד כמה דקות, מביטות בהתפעלות בחדר, בוחנות את ארון הספרים, הטלויזיה, והמחשב, ("היי, יש כאן שייקספיר!" או "היי, יש כאן כבלים!") מתרווחות על הספה והכורסאות (שבאמת היו מאוד-מאוד רכות) מסתכלות החוצה מהחלון ("היי, מאחד החלונות אפשר לראות את מדרגות הכניסה!") או מסתכלות על התמונות. אחרי שבחנו את הסלון, הציעה מאב, "בואו נראה את חדרי השינה." הן פתחו את אחת הדלתות של אחד מחדרי השינה והציצו פנימה. גם שם היו קירות תכולים עם עננים לבנים וחלונות צהובים בהירים, אבל איכשהו המראה לא התחיל להימאס, אלא רק גרם לשלוש הבנות להרגיש יותר ויותר בבית. גם התקרה היתה תכולה-עם-עננים, ורק כשנגיני חידדה את מבטה היא ראתה על התקרה מדבקות של כוכבים שזוהרים בחושך. נגיני חשבה שזה רעיון נחמד – ביום אתה מסתכל על התיקרה ורואה שמיים כחולים, ובלילה כשחשוך אתה מסתכל על התקרה ורואה שמים חשוכים עם כוכבים. הריצפה היתה מכוסה בשטיח מקיר לקיר לבן כל כך שהוא היה כמעט זוהר, רך ונעים כמו פרווה של חתול או ארנב, רק הרבה יותר עבה. אם מישהו היה דורך שם יחף, בקושי היו רואים את כף הרגל שלו מתחת לסיבי השטיח הרך. היתה שם מיטה לבנה, רחבה כמעט כמו מיטה זוגית, עם שמיכה מסודרת בצבע תכלת בהיר-בהיר, אפילו יותר בהיר מהקירות. המיטה היתה רכה ונעימה וחמימה, ורק להסתכל עליה עשה חשק לישון. היה שם ארון בגדים גדול בצבע צהוב, גם הוא מאוד מאוד בהיר, כמעט לבן. היתה שם גם שידה קטנה, באותו צבע צהוב בהיר, ליד המיטה, כדי להניח בה שעון מעורר, או משקפיים, או כוס מים. היתה בשידה מגירה קטנה, לחפצים ממש אישיים כמו יומן. היה בחדר גם שולחן-איפור, או שולחן-כתיבה, כנראה ששימש לשניהם, גם הוא באותו צבע כמו השידה והארון, וגם מדפים תלויים מהקיר, גם הם באותו צבע צהוב שהיה כמעט לבן. יחסית לחדר קטן, הוא היה מאוד מרשים. "איזה חדר יפה!" התפעלה נגיני, "ממש לא חסר כאן כלום! בית הספר הזה יודע מה ילדים צריכים." ואחרי רגע מחשבה הוסיפה, "או לפחות ילדות." חדר השינה השני היה בדיוק אותו דבר כמו הראשון. "מעניין מי תהיה איתי בחדר," מלמלה ויני בדאגה. אבל נגיני הרגישה שאין סיבה לדאגה. בית הספר דאג עד עכשיו לתת לתלמידיו את המקסימום, והיתה לה הרגשה שאיכשהו מנהלי בית הספר ידעו עם מי כדאי לכל אחד לגור, ואם הוא או היא לא יהיו מרוצים, נגיני היתה בטוחה שיחליפו להם חדר. היא אמרה את זה לויני, וויני נרגעה קצת. הן חזרו בחזרה לסלון. נגיני דמיינה את עצמה גרה באותו חדר, שהיה בעצם בית קטן, רק היא וחברה קרובה שלה, איזה כיף יהיה להן! עכשיו נשאר לבנות רק לראות את המטבח. הן נכנסו לחדר ועוד לפני שהספיקו לראות ממש מה היה בו, שלושתן פלטו "וואו" חרישי. כל החדר היה סגול. הקירות, בניגוד לרוב הדירה, היו בצבע סגול בהיר, שהיה כל כך נעים להסתכל עליו, ונגיני חשבה שזה הגוון הסגול הכי יפה שהיא ראתה בחייה. גם התיקרה היתה צבועה באותו צבע. הריצפה היתה עשויה מאותן רצפות גדולות כמו בסלון, רק באותו צבע סגול בהיר. החלונות היו בצבע סגול טיפה יותר כהה מהקירות. כל הרהיטים היו סגולים. זה כל מה ששלוש הבנות ראו ממבט ראשון, וזה כל מה שהיה צריך כדי לפלוט מהן "וואו". וואו קטן, אבל עדיין וואו. בהתחלה כל הסגול היה כמו מכה בפרצוף, ורק אחר כך הוא נהיה נעים. הן הסתכלו על החדר. הוא לא היה כל כך גדול, אבל מספיק מרווח כדי שיהיה בו מקום להכל, ולא נתן הרגשה כאילו שהקירות סוגרים על מי שנמצא בחדר, כאילו מנסים לחנוק אותו. היה בו דלפק שיש, שעליו טוסטר וקומקום חשמלי ומיקרוגל וכירי גז, וכיור, ומדיח כלים, ומגירות ומדפים, והכל סגול וסגול וסגול! היה שם שולחן סגול עם ארבעה כסאות נוחים וסגולים. היה שם מקרר סגול ופריזר סגול. והכי מוזר הוא- שכל הסגול הזה לא גרם הרגשה של סינוור, אלא הרגשה של רוך, הרגשה נעימה, כאילו שאתה לא צריך לפחד להסתכל על דברים, כי מראש אתה יודע שהמראה יהיה נעים. תחושה של ביטחון. נגיני פתחה את המקרר- הוא היה עמוס כל טוב. גם המגירות. על המדפים היה מונח סכו"ם וכלי בישול, ומדף אחד היה עמוס ספרי בישול. נגיני פנתה אל ויני ואמרה לה "ויני, השגת לך את אחד הבתים הכי יפים שראיתי בחיים שלי!" ויני חייכה, ומאב הנהנה בהסכמה. ~~~~~~סוף פרק א´~~~~~~
אז זהו, שלא. שלוש הבנות המשיכו להסתובב בבית הספר. הן הלכו גם לראות את אגף המגורים. הן נכנסו למסדרון שממנו הסתעפו החדרים, וכמה מסדרונות משניים. ברגע שהן היו במסדרון אגף המגורים, הכל פתאום נראה שונה, כאילו שהן הגיעו למבנה אחר. הקירות היו בצבע כחול בהיר, עם כתמי עננים לבנים פה ושם. התקרה היתה בגובה של כל תקרה רגילה. הדלתות היו בצבע צהוב בהיר, ואיכשהו זה נראה הצבע המתאים ביותר. אבל המסדרונות לא נראו כאילו השקיעו בהם פחות, הם פשוט נראו שונים. יותר… רגילים. כן, זאת המילה. כל הפאר שבמסדרונות בית הספר, אפילו שלא היו יותר מדי מפוארים, לא היה נעים למי שגר שם כל הזמן. איכשהו, בשלב מסוים זה מתחיל לעייף את העיניים. זה מתאים מאוד אם מבלים שם חצי מהיום, פחות או יותר, אבל מוגזם בשביל כל היום וכל הלילה. ולמרות שהמסדרונות בבית הספר נראו מזמינים וביתיים, המסדרונות של אגף המגורים היו אפילו יותר ביתיים. יותר… רכים, אם מסדרון יכול להיות רך בכלל. כמעט מרגיעים. איכשהו, הם היו ביתיים בצורה שונה, נגיני לא הצליחה להבין מה בדיוק היה שונה. "היי, זה נחמד." אמרה מאב, "גם אני לא הייתי מתנגדת לגור במקום כזה." ויני השפילה את עיניה לפתק שהחזיקה בידה. היה כתוב עליו מספר חדר. "מה…?" התחילה לשאול נגיני, אבל אז ירד לה האסימון. אז בגלל זה ויני ידעה כל כך הרבה על בית הספר, היא גרה שם! נראה שגם מאב הבינה פתאום. ויני הסמיקה. "מספר שלוש עשרה." היא קראה מהדף. "מספר המזל שלי. הנה זה, שם!" הן הלכו לדלת שהיה חרוט עליה שלוש עשרה קטן בצבע שחור. ויני שלפה מפתח קטן מהכיס (כנראה שהיה בתוך ה´תיבה´ שלה) ופתחה את הדלת. בפנים החדר נראה כמו המסדרון- אותם קירות תכולים עם עננים לבנים, חלונות צהובים בהירים שהשקיפו על נוף המים המנצנצים. ארבע דלתות היו בחדר – חמש, אם להחשיב את דלת הכניסה. הדלת האחורית הובילה לשירותים, דלת בקיר צדדי הובילה למטבחון קטן, ושתי דלתות בקיר הצדדי השני הובילו לשני חדרי שינה. החדר אליו נכנסו בהתחלה היה סלון או חדר אורחים. היו בו שתי כורסאות משני צדי ספה גדולה, שלושתם עשויים בד בצבע לבן-פנינה, ונראו כל כך רכות שכמעט היה אפשר לטבוע בהן. היה ארון ספרים קטן, גם הוא לבן. מדף אחד היה גדוש אנציקלופדיות, מילונים, ואטלסים, מדף אחד עם ספרי קריאה רבים, ושני מדפים ריקים- כנראה שהשאירו מקום לספרים שדיירי החדר יביאו איתם. מול הספה היתה טלוויזיה, אמנם לא ענקית, אבל גדולה כמעט כמו טלויזיה ביתית ממוצעת, ושולחן זכוכית נמוך. ליד הקיר היה שולחן קטן- ועליו מחשב. על השולחן, ליד המחשב, היה טלפון שקוף. הריצפה בחדר היתה עשויה רצפות גדולות לבנבנות מאבן חלקה, שנעים ללכת עליה ברגליים יחפות. פה ושם היו פזורות תמונות. החדר לא היה גדול מאוד, אבל ענה על הצרכים שעליהם צריך חדר אורחים לענות. "וואו" מלמלה ויני, "איזה חדר יפה!" נגיני הנהנה. "גם אני הייתי רוצה חדר כזה" הוסיפה מאב. הן נשארו שם עוד כמה דקות, מביטות בהתפעלות בחדר, בוחנות את ארון הספרים, הטלויזיה, והמחשב, ("היי, יש כאן שייקספיר!" או "היי, יש כאן כבלים!") מתרווחות על הספה והכורסאות (שבאמת היו מאוד-מאוד רכות) מסתכלות החוצה מהחלון ("היי, מאחד החלונות אפשר לראות את מדרגות הכניסה!") או מסתכלות על התמונות. אחרי שבחנו את הסלון, הציעה מאב, "בואו נראה את חדרי השינה." הן פתחו את אחת הדלתות של אחד מחדרי השינה והציצו פנימה. גם שם היו קירות תכולים עם עננים לבנים וחלונות צהובים בהירים, אבל איכשהו המראה לא התחיל להימאס, אלא רק גרם לשלוש הבנות להרגיש יותר ויותר בבית. גם התקרה היתה תכולה-עם-עננים, ורק כשנגיני חידדה את מבטה היא ראתה על התקרה מדבקות של כוכבים שזוהרים בחושך. נגיני חשבה שזה רעיון נחמד – ביום אתה מסתכל על התיקרה ורואה שמיים כחולים, ובלילה כשחשוך אתה מסתכל על התקרה ורואה שמים חשוכים עם כוכבים. הריצפה היתה מכוסה בשטיח מקיר לקיר לבן כל כך שהוא היה כמעט זוהר, רך ונעים כמו פרווה של חתול או ארנב, רק הרבה יותר עבה. אם מישהו היה דורך שם יחף, בקושי היו רואים את כף הרגל שלו מתחת לסיבי השטיח הרך. היתה שם מיטה לבנה, רחבה כמעט כמו מיטה זוגית, עם שמיכה מסודרת בצבע תכלת בהיר-בהיר, אפילו יותר בהיר מהקירות. המיטה היתה רכה ונעימה וחמימה, ורק להסתכל עליה עשה חשק לישון. היה שם ארון בגדים גדול בצבע צהוב, גם הוא מאוד מאוד בהיר, כמעט לבן. היתה שם גם שידה קטנה, באותו צבע צהוב בהיר, ליד המיטה, כדי להניח בה שעון מעורר, או משקפיים, או כוס מים. היתה בשידה מגירה קטנה, לחפצים ממש אישיים כמו יומן. היה בחדר גם שולחן-איפור, או שולחן-כתיבה, כנראה ששימש לשניהם, גם הוא באותו צבע כמו השידה והארון, וגם מדפים תלויים מהקיר, גם הם באותו צבע צהוב שהיה כמעט לבן. יחסית לחדר קטן, הוא היה מאוד מרשים. "איזה חדר יפה!" התפעלה נגיני, "ממש לא חסר כאן כלום! בית הספר הזה יודע מה ילדים צריכים." ואחרי רגע מחשבה הוסיפה, "או לפחות ילדות." חדר השינה השני היה בדיוק אותו דבר כמו הראשון. "מעניין מי תהיה איתי בחדר," מלמלה ויני בדאגה. אבל נגיני הרגישה שאין סיבה לדאגה. בית הספר דאג עד עכשיו לתת לתלמידיו את המקסימום, והיתה לה הרגשה שאיכשהו מנהלי בית הספר ידעו עם מי כדאי לכל אחד לגור, ואם הוא או היא לא יהיו מרוצים, נגיני היתה בטוחה שיחליפו להם חדר. היא אמרה את זה לויני, וויני נרגעה קצת. הן חזרו בחזרה לסלון. נגיני דמיינה את עצמה גרה באותו חדר, שהיה בעצם בית קטן, רק היא וחברה קרובה שלה, איזה כיף יהיה להן! עכשיו נשאר לבנות רק לראות את המטבח. הן נכנסו לחדר ועוד לפני שהספיקו לראות ממש מה היה בו, שלושתן פלטו "וואו" חרישי. כל החדר היה סגול. הקירות, בניגוד לרוב הדירה, היו בצבע סגול בהיר, שהיה כל כך נעים להסתכל עליו, ונגיני חשבה שזה הגוון הסגול הכי יפה שהיא ראתה בחייה. גם התיקרה היתה צבועה באותו צבע. הריצפה היתה עשויה מאותן רצפות גדולות כמו בסלון, רק באותו צבע סגול בהיר. החלונות היו בצבע סגול טיפה יותר כהה מהקירות. כל הרהיטים היו סגולים. זה כל מה ששלוש הבנות ראו ממבט ראשון, וזה כל מה שהיה צריך כדי לפלוט מהן "וואו". וואו קטן, אבל עדיין וואו. בהתחלה כל הסגול היה כמו מכה בפרצוף, ורק אחר כך הוא נהיה נעים. הן הסתכלו על החדר. הוא לא היה כל כך גדול, אבל מספיק מרווח כדי שיהיה בו מקום להכל, ולא נתן הרגשה כאילו שהקירות סוגרים על מי שנמצא בחדר, כאילו מנסים לחנוק אותו. היה בו דלפק שיש, שעליו טוסטר וקומקום חשמלי ומיקרוגל וכירי גז, וכיור, ומדיח כלים, ומגירות ומדפים, והכל סגול וסגול וסגול! היה שם שולחן סגול עם ארבעה כסאות נוחים וסגולים. היה שם מקרר סגול ופריזר סגול. והכי מוזר הוא- שכל הסגול הזה לא גרם הרגשה של סינוור, אלא הרגשה של רוך, הרגשה נעימה, כאילו שאתה לא צריך לפחד להסתכל על דברים, כי מראש אתה יודע שהמראה יהיה נעים. תחושה של ביטחון. נגיני פתחה את המקרר- הוא היה עמוס כל טוב. גם המגירות. על המדפים היה מונח סכו"ם וכלי בישול, ומדף אחד היה עמוס ספרי בישול. נגיני פנתה אל ויני ואמרה לה "ויני, השגת לך את אחד הבתים הכי יפים שראיתי בחיים שלי!" ויני חייכה, ומאב הנהנה בהסכמה. ~~~~~~סוף פרק א´~~~~~~
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.