the possessed one
New member
*מתרחקת מהקיר* פרק ב´!!! ^_^ ../images/Emo188.gif
פרק ב´ "היי בואה," קראה נגיני, "מה קורה?" האיש הסתובב אליה וחייך. הוא ישב במקום הקבוע שבו הם נהגו להיפגש. זו היתה ביקתת עץ ישנה וקטנה שנראתה כאילו היא עומדת להתמוטט בכל רגע. אבל המראה היה מטעה, כי היא עמדה יציבה גם ברוחות וגם בגשם. כמה שלא היה ברור איך הבקתה מחזיקה מעמד, עוד יותר לא ברור היה, מי בנה אותה, שכן הביקתה היתה ממוקמת בערך במרכז שומקום. האדמה החשופה היתה יבשה והשתרעה עד לאופק, מנוקדת פה ושם בעשבים יבשים ועצים מתים, ושום מקום ישוב לא נראה בסביבה. אין סיכוי שמישהו הגיע עד לשם בלי ארגון רציני של מסוקים, ובכלל – לא היתה שום סיבה ניכרת לעין שמישהו ירצה כל כך לבנות שם ביקתה, כי זה היה ממש כמו לדפוק את הראש בקיר: לא ייצא מזה שום דבר. בכל אופן, השאלות האלה לא הטרידו את נגיני בת השש, כי לילדה קטנה הכל נראה הגיוני, ומזל שכך – אחרת היתה בוודאי שוברת את הראש הקטן שלה לחתיכות מזעריות בנסיון לענות על השאלה – איך היא הגיעה לשם בכלל? "היי," אמר האיש שקראו לו בואה, וחייך שוב. היה לו חיוך מאוד שובבי. "הנה נגיני הקטנה שלי. מה נשמע?" "בסדר." ענתה נגיני, "יש לך משימה חדשה בשבילי?" "בעצם, כן," הוא אמר, "יש מערכת אזעקה חדשה שאני לא יודע איך לעבור. אולי היא פשוט בלתי ניתנת לחדירה – " "אין מערכות בילתי ניתנות לחדירה!" קפצה נגיני, שמחה שלא נפלה בפח, "אתה לימדת אותי את זה!" בואה חייך, "יפה, לא נפלת למלכודת. את משתפרת. "טוב, בכל אופן, רציתי לשאול אותך אם את יודעת איך לעבור את המערכת. זה הולך ככה: היהלומים הם המטרה שלנו, והם עומדים בתוך מיכל זכוכית במרכז החדר. בכל חלל החדר פזורים המון המון חוטים דקיקים. אין בעיה לפתוח את מיכל הזכוכית, כי אין לו מנעול בכלל, אבל קשה מאוד להגיע עד למרכז החדר. "אם נכנסת אפילו קרן אור אחת לחדר, האזעקה מופעלת. אם נוגעים בקירות, האזעקה מופעלת. אם נוגעים בתקרה או בריצפה, האזעקה מופעלת. אם נוגעים אפילו באחד מהחוטים, האזעקה מופעלת. אם אדם נכנס לחדר, האזעקה מופעלת." "איך האזעקה יודעת אם אתה אדם או לא?" שאלה נגיני. "יש לה איזה חיישן מתוחכם חדש." הוא ענה. נגיני היתה צריכה, כמובן, להתחיל לתהות מה כל כך מיוחד ביהלומים האלה, ששמו להם שמירה קפדנית כזאת. אבל כאמור, כשאתה בן שש, הכל נראה הגיוני. "טוב, אז יש לך רעיון?" "אמממ…" נגיני חשבה. היא היתה נחושה בדעתה למצוא את הדרך לעבור את השמירה הקפדנית. צריכה לעשות את זה חיה כלשהי. היא צריכה לדעת לעוף טוב, ולתמרן בין החוטים. ואז היא נזכרה ברעיון. "עטלף" היא אמרה. "עטלף?" "כן. עטלף לא צריך אור, הוא יכול לעוף בין החוטים, ואם איזה לו איזה שק לרגל, הוא יוכל לשים בו את היהלומים." "א-הא!" קרא בואה, וקפץ ממקומו כאילו היכה בו ברק, "רעיון מ-צו-ין!" הוא אמר, ובעט בשמחה בריצפה. "עשית את זה שוב, קטנטנה." נגיני לא אהבה שבואה קרא לה קטנטנה, כי אחרי הכל היא לא היתה כל כך קטנה, היא כבר היתה בת שש! אבל מצד שני, זה היה מזל גדול שבואה הסכים לוותר על לקרוא לה ´נסיכה´, אז היא החליטה לא להתגרות במזל, והשאירה את המצב כמו שהוא. בואה חייך שוב את החיוך האופייני שלו. "מה הייתי עושה בלעדייך?" הוא שאל. נגיני ידעה שהיא לא אמורה לענות, אבל לא הצליחה להבין למה אנשים שואלים שאלות שהם לא רוצים שיענו עליהן. "תזכיר לי שוב למה אנחנו לוקחים יהלומים, בלי רשות?" היא ביקשה. בואה גלגל את עיניו בחוסר חשק אבל הסביר לה שוב למרות זאת. הוא דיבר במין קול דק ומתוק, כזה שתמיד משתמשים בו כדי להסביר משהו מסובך לילדים קטנים. "אנחנו רוצים לבנות מכונה שתפתור את בעיית הרעב בעולם- היא תהפוך עפר לאוכל! אנשים אומללים יהפכו למאושרים! אבל אין לנו מספיק כסף. בניית המכונה עולה הרבה כסף. אז אנחנו גונבים בלית-ברירה מאחרים, ואחר כך אנחנו נעשה משהו טוב לעולם. אנחנו נעזור! והאנשים שאנחנו גונבים מהם יסלחו לנו, ואפילו יודו לנו!" נגיני חייכה בהקלה כאילו לא ידעה את כל זה, למרות שבואה סיפר לה את כל זה כבר הרבה פעמים. פשוט היו לה הרבה ייסורי מצפון. אבל היא שכנעה את עצמה שפתירת בעיית הרעב בעולם יותר חשובה מכמה גניבות, והיא ידעה שברגע שייבנו סוף סוף את המכונה כל העולם יסלח להם. כן, זה בטוח. נכון? ושוב, אם לא היתה רק בת שש, היא היתה מתחילה לפקפק. אם הוא יכול לבנות מכונה שתפתור את הרעב בעולם, למה הוא לא נותן למישהו אחר לבנות אותה? בטח יש איזה מיליונר שרוצה לתרום משהו לעולם. ולמה הוא צריך לגנוב כסף? הרבה אנשים בטח מוכנים לתרום כסף למטרה כזו. בואה פנה לאיש גבוה שעמד מחוץ לביקתה וכתב כל מיני דברים בפנקס גדול, ללא סיבה ניכרת לעין. "פרדריך," בואה פנה אליו, "אתה יכול להכין לי עטלף עד יום שני?" "צה קיסינדיירו" מלמל פרדריך מתחת לדפים שלו, בלי ממש לשים לב מה בואה אמר לו, ובואה לחש לנגיני שזה אומר ´אין בעיות´ בשפה שקוראים לה ג´יבריש. נגיני לא הכירה את השפה הזאת. נגיני ובואה הרימו את מבטם אל דמות שהתקרבה מבחוץ, ולא היה ברור מאיפה בדיוק היא צצה. זו היתה שירי. לשירי, שבעצם קראו לה שיר, היה שיער ג´ינג´י, אבל לא היו לה נמשים כמו כל הג´ינג´ים שנגיני הכירה. הגוון הכתום של שיערה היה גוון עמוק יותר מג´ינג´י רגיל. היא היתה גבוהה ורזה ותמיד נראתה כמו דוגמנית שעוד שנייה עומדים לצלם אותה, והיו לה תמיד תנועות חינניות כאלה, שנגיני נורא קינאה בהן, כי אז היא עוד היתה שמנמנה וגמלונית, כמו רוב הילדים בני גילה. למרות שבעצם גם שירי היתה בת גילה. שירי חייכה את החיוך הכמעט-מרושע שלה, ושאלה "נו, כבר יש תוכנית?" בואה התמתח בכיסאו והנהן. "יש ויש" הוא אמר, "ולך יש תפקיד מרכזי. את פותחת לנו את הדלת מבפנים. אני יכול לסמוך עלייך?" שירי הצדיעה והכריזה: "באש ובמים, תמיד לרשותך!" היא נראתה מאוד מרוצה מעצמה. בואה צחק. נגיני חייכה. שירי תמיד קינאה בנגיני, כי היא חשבה שבואה מעדיף את נגיני על פניה, ואולי זה גם היה נכון. שירי שמחה שרק היא, ולא נגיני, תמיד משתתפת בפעולות ומשימות. נגיני תמיד היתה רק חלק מהתכנון, או תגבורת למקרה שמשהו משתבש. בואה תמיד עשה כאילו שנגיני היא בת ערובה, ואיים כביכול להרוג אותה. ואיזה שוטר לא ייכנע כשמישהו מכוון אקדח לילדה מתוקה כמו נגיני? אבל לנגיני הייתה הרגשה שזה לא רק בגלל איך שהיא נראית. היה שם עוד משהו שהיא לא ידעה עליו… "נגיני עזרה בתכנון?" שאלה שירי בשקט, די מפחדת לשמוע את התשובה. "נו בטח, אלא מה." אישר בואה. שירי לא נראתה מרוצה. היא קינאה. "טוב," אמר בואה פתאום, "שירי, את צריכה עכשיו ללכת ללמוד את הדרך שלך במערכת הביוב והמים." שירי פלטה "בסדר" והתרחקה מהם. נגיני שוב הרגישה ייסורי מצפון. האם זה בסדר שהיא עוזרת ככה לגניבה? האם היא עושה את הדבר הנכון? אולי היא צריכה לעצור את זה. להלשין לשוטרים. היא התחילה להילחץ. מה תגיד אמא כשהיא תשמע מה נגיני הקטנה שלה עשתה? האם היא תכעס? האם היא תוכל לסלוח לנגיני? והאם נגיני תוכל לסלוח לעצמה? נגיני התעוררה בבהלה והתיישבה במיטתה. היא הזיעה. היא הייתה חיוורת ועצבנית. היא גנחה. ביד רועדת היא הרימה את הכוס ליד מיטתה ושתתה קצת מים. בית החזה שלה עלה וירד במהירות כאילו שרצה שמונים קילומטר. נגיני ידעה שזה היה רק חלום רע. אבל לא סיוט. כי סיוטים הם לא דברים אמיתיים. סיוטים הם סתם שטויות. אבל החלום היה אמיתי. הוא באמת קרה, אז כשהייתה בת שש וחצי. היא נזכרה איך היא פגשה את בואה לראשונה.
פרק ב´ "היי בואה," קראה נגיני, "מה קורה?" האיש הסתובב אליה וחייך. הוא ישב במקום הקבוע שבו הם נהגו להיפגש. זו היתה ביקתת עץ ישנה וקטנה שנראתה כאילו היא עומדת להתמוטט בכל רגע. אבל המראה היה מטעה, כי היא עמדה יציבה גם ברוחות וגם בגשם. כמה שלא היה ברור איך הבקתה מחזיקה מעמד, עוד יותר לא ברור היה, מי בנה אותה, שכן הביקתה היתה ממוקמת בערך במרכז שומקום. האדמה החשופה היתה יבשה והשתרעה עד לאופק, מנוקדת פה ושם בעשבים יבשים ועצים מתים, ושום מקום ישוב לא נראה בסביבה. אין סיכוי שמישהו הגיע עד לשם בלי ארגון רציני של מסוקים, ובכלל – לא היתה שום סיבה ניכרת לעין שמישהו ירצה כל כך לבנות שם ביקתה, כי זה היה ממש כמו לדפוק את הראש בקיר: לא ייצא מזה שום דבר. בכל אופן, השאלות האלה לא הטרידו את נגיני בת השש, כי לילדה קטנה הכל נראה הגיוני, ומזל שכך – אחרת היתה בוודאי שוברת את הראש הקטן שלה לחתיכות מזעריות בנסיון לענות על השאלה – איך היא הגיעה לשם בכלל? "היי," אמר האיש שקראו לו בואה, וחייך שוב. היה לו חיוך מאוד שובבי. "הנה נגיני הקטנה שלי. מה נשמע?" "בסדר." ענתה נגיני, "יש לך משימה חדשה בשבילי?" "בעצם, כן," הוא אמר, "יש מערכת אזעקה חדשה שאני לא יודע איך לעבור. אולי היא פשוט בלתי ניתנת לחדירה – " "אין מערכות בילתי ניתנות לחדירה!" קפצה נגיני, שמחה שלא נפלה בפח, "אתה לימדת אותי את זה!" בואה חייך, "יפה, לא נפלת למלכודת. את משתפרת. "טוב, בכל אופן, רציתי לשאול אותך אם את יודעת איך לעבור את המערכת. זה הולך ככה: היהלומים הם המטרה שלנו, והם עומדים בתוך מיכל זכוכית במרכז החדר. בכל חלל החדר פזורים המון המון חוטים דקיקים. אין בעיה לפתוח את מיכל הזכוכית, כי אין לו מנעול בכלל, אבל קשה מאוד להגיע עד למרכז החדר. "אם נכנסת אפילו קרן אור אחת לחדר, האזעקה מופעלת. אם נוגעים בקירות, האזעקה מופעלת. אם נוגעים בתקרה או בריצפה, האזעקה מופעלת. אם נוגעים אפילו באחד מהחוטים, האזעקה מופעלת. אם אדם נכנס לחדר, האזעקה מופעלת." "איך האזעקה יודעת אם אתה אדם או לא?" שאלה נגיני. "יש לה איזה חיישן מתוחכם חדש." הוא ענה. נגיני היתה צריכה, כמובן, להתחיל לתהות מה כל כך מיוחד ביהלומים האלה, ששמו להם שמירה קפדנית כזאת. אבל כאמור, כשאתה בן שש, הכל נראה הגיוני. "טוב, אז יש לך רעיון?" "אמממ…" נגיני חשבה. היא היתה נחושה בדעתה למצוא את הדרך לעבור את השמירה הקפדנית. צריכה לעשות את זה חיה כלשהי. היא צריכה לדעת לעוף טוב, ולתמרן בין החוטים. ואז היא נזכרה ברעיון. "עטלף" היא אמרה. "עטלף?" "כן. עטלף לא צריך אור, הוא יכול לעוף בין החוטים, ואם איזה לו איזה שק לרגל, הוא יוכל לשים בו את היהלומים." "א-הא!" קרא בואה, וקפץ ממקומו כאילו היכה בו ברק, "רעיון מ-צו-ין!" הוא אמר, ובעט בשמחה בריצפה. "עשית את זה שוב, קטנטנה." נגיני לא אהבה שבואה קרא לה קטנטנה, כי אחרי הכל היא לא היתה כל כך קטנה, היא כבר היתה בת שש! אבל מצד שני, זה היה מזל גדול שבואה הסכים לוותר על לקרוא לה ´נסיכה´, אז היא החליטה לא להתגרות במזל, והשאירה את המצב כמו שהוא. בואה חייך שוב את החיוך האופייני שלו. "מה הייתי עושה בלעדייך?" הוא שאל. נגיני ידעה שהיא לא אמורה לענות, אבל לא הצליחה להבין למה אנשים שואלים שאלות שהם לא רוצים שיענו עליהן. "תזכיר לי שוב למה אנחנו לוקחים יהלומים, בלי רשות?" היא ביקשה. בואה גלגל את עיניו בחוסר חשק אבל הסביר לה שוב למרות זאת. הוא דיבר במין קול דק ומתוק, כזה שתמיד משתמשים בו כדי להסביר משהו מסובך לילדים קטנים. "אנחנו רוצים לבנות מכונה שתפתור את בעיית הרעב בעולם- היא תהפוך עפר לאוכל! אנשים אומללים יהפכו למאושרים! אבל אין לנו מספיק כסף. בניית המכונה עולה הרבה כסף. אז אנחנו גונבים בלית-ברירה מאחרים, ואחר כך אנחנו נעשה משהו טוב לעולם. אנחנו נעזור! והאנשים שאנחנו גונבים מהם יסלחו לנו, ואפילו יודו לנו!" נגיני חייכה בהקלה כאילו לא ידעה את כל זה, למרות שבואה סיפר לה את כל זה כבר הרבה פעמים. פשוט היו לה הרבה ייסורי מצפון. אבל היא שכנעה את עצמה שפתירת בעיית הרעב בעולם יותר חשובה מכמה גניבות, והיא ידעה שברגע שייבנו סוף סוף את המכונה כל העולם יסלח להם. כן, זה בטוח. נכון? ושוב, אם לא היתה רק בת שש, היא היתה מתחילה לפקפק. אם הוא יכול לבנות מכונה שתפתור את הרעב בעולם, למה הוא לא נותן למישהו אחר לבנות אותה? בטח יש איזה מיליונר שרוצה לתרום משהו לעולם. ולמה הוא צריך לגנוב כסף? הרבה אנשים בטח מוכנים לתרום כסף למטרה כזו. בואה פנה לאיש גבוה שעמד מחוץ לביקתה וכתב כל מיני דברים בפנקס גדול, ללא סיבה ניכרת לעין. "פרדריך," בואה פנה אליו, "אתה יכול להכין לי עטלף עד יום שני?" "צה קיסינדיירו" מלמל פרדריך מתחת לדפים שלו, בלי ממש לשים לב מה בואה אמר לו, ובואה לחש לנגיני שזה אומר ´אין בעיות´ בשפה שקוראים לה ג´יבריש. נגיני לא הכירה את השפה הזאת. נגיני ובואה הרימו את מבטם אל דמות שהתקרבה מבחוץ, ולא היה ברור מאיפה בדיוק היא צצה. זו היתה שירי. לשירי, שבעצם קראו לה שיר, היה שיער ג´ינג´י, אבל לא היו לה נמשים כמו כל הג´ינג´ים שנגיני הכירה. הגוון הכתום של שיערה היה גוון עמוק יותר מג´ינג´י רגיל. היא היתה גבוהה ורזה ותמיד נראתה כמו דוגמנית שעוד שנייה עומדים לצלם אותה, והיו לה תמיד תנועות חינניות כאלה, שנגיני נורא קינאה בהן, כי אז היא עוד היתה שמנמנה וגמלונית, כמו רוב הילדים בני גילה. למרות שבעצם גם שירי היתה בת גילה. שירי חייכה את החיוך הכמעט-מרושע שלה, ושאלה "נו, כבר יש תוכנית?" בואה התמתח בכיסאו והנהן. "יש ויש" הוא אמר, "ולך יש תפקיד מרכזי. את פותחת לנו את הדלת מבפנים. אני יכול לסמוך עלייך?" שירי הצדיעה והכריזה: "באש ובמים, תמיד לרשותך!" היא נראתה מאוד מרוצה מעצמה. בואה צחק. נגיני חייכה. שירי תמיד קינאה בנגיני, כי היא חשבה שבואה מעדיף את נגיני על פניה, ואולי זה גם היה נכון. שירי שמחה שרק היא, ולא נגיני, תמיד משתתפת בפעולות ומשימות. נגיני תמיד היתה רק חלק מהתכנון, או תגבורת למקרה שמשהו משתבש. בואה תמיד עשה כאילו שנגיני היא בת ערובה, ואיים כביכול להרוג אותה. ואיזה שוטר לא ייכנע כשמישהו מכוון אקדח לילדה מתוקה כמו נגיני? אבל לנגיני הייתה הרגשה שזה לא רק בגלל איך שהיא נראית. היה שם עוד משהו שהיא לא ידעה עליו… "נגיני עזרה בתכנון?" שאלה שירי בשקט, די מפחדת לשמוע את התשובה. "נו בטח, אלא מה." אישר בואה. שירי לא נראתה מרוצה. היא קינאה. "טוב," אמר בואה פתאום, "שירי, את צריכה עכשיו ללכת ללמוד את הדרך שלך במערכת הביוב והמים." שירי פלטה "בסדר" והתרחקה מהם. נגיני שוב הרגישה ייסורי מצפון. האם זה בסדר שהיא עוזרת ככה לגניבה? האם היא עושה את הדבר הנכון? אולי היא צריכה לעצור את זה. להלשין לשוטרים. היא התחילה להילחץ. מה תגיד אמא כשהיא תשמע מה נגיני הקטנה שלה עשתה? האם היא תכעס? האם היא תוכל לסלוח לנגיני? והאם נגיני תוכל לסלוח לעצמה? נגיני התעוררה בבהלה והתיישבה במיטתה. היא הזיעה. היא הייתה חיוורת ועצבנית. היא גנחה. ביד רועדת היא הרימה את הכוס ליד מיטתה ושתתה קצת מים. בית החזה שלה עלה וירד במהירות כאילו שרצה שמונים קילומטר. נגיני ידעה שזה היה רק חלום רע. אבל לא סיוט. כי סיוטים הם לא דברים אמיתיים. סיוטים הם סתם שטויות. אבל החלום היה אמיתי. הוא באמת קרה, אז כשהייתה בת שש וחצי. היא נזכרה איך היא פגשה את בואה לראשונה.
