על הניתוח
אנשים עוברים שינויים גופניים ממניעים שונים. ככלל, אצל אנשים טרנסקסואלים המניע העיקרי הוא צורך עז בשינוי הדימוי העצמי כדי שיתאים לדימוי מסויים. הדימוי המסויים הזה מורכב בחלקים שונים מתמונות אידיאליות שהאדם קיבל מן התרבות שבה הוא חי, ומתמונה פנימית שמקורה ברבדים עמוקים מאד של הנפש. כמה משפיעה התמונה התרבותית, וכמה משפיעים המניעים הפנימיים - זה כבר עניין אינדיבידואלי. כוחות חברתיים ותרבותיים משפיעים על אנשים טרנסקסואלים במגמה של חיזוק הצורך בניתוח. העובדה שברוב המדינות עדיין מתנים את ההכרה בשינוי המגדרי בקיום הליך כירורגי היא ביטוי ללחצים החברתיים האלה. עד לפני כמה שנים (ולמעשה, במקומות מסויימים, עד עצם היום הזה) התפיסה הטיפולית הייתה שטרנסקסואליות = ניתוח, ואנשים מצאו עצמם תחת לחץ לנתח, אחרת לא קיבלו הכרה בזהות המגדרית הבלתי נורמטיבית שלהם, ולא קיבלו כל טיפול או סיוע מסוג אחר. הגישה הטיפולית המתקדמת פתוחה יותר, ומכירה בכך שפתרון המצוקה המגדרית צריך להיות מותאים לצרכים האינדיבידואליים, וכי השינויים הגופניים הם ביטוי של תחושות זהות אישיות, ולא התאמה שבלונית למודלים תרבותיים. הצורך בהתאמת הדימוי החיצוני לדימוי הקיים בנפשנו משותף לכל בני האדם, והוא מוצא ביטוי בכל הרמות. כאשר אנחנו מסדרים את שיערנו, למשל, אנו עושים זאת כיוון שיש לנו צורך להציג עצמנו בצורה הנתפסת על ידנו, ועל ידי החברה שמסביב, כמבטא סדר ונקיון, תכונות הנתפסות כחיוביות (אפשר להעמיק בניתוח לגבי הצורך בדימוי מסודר ונקי, אבל הדוגמה, אני מקווה, תספיק במקרה זה). צורך זה הושתל בנו על ידי התרבות שבה גדלנו, אבל זה אינו הופך אותו לפחות בר תוקף וממשי. כאמור, טרנסקסואלים עוברים שינויים גופניים מתוך צורך עמוק להתאים את דימויים החיצוני לדימוי פנימי. עד כמה הצורך הזה אמיתי, כלומר מופנם ועמוק, ועד כמה הוא שטחי ומושפע מלחצים חברתיים - זה כבר דבר אינדיבידואלי. אין ספק שלגבי חלק מהטרנסקסואלים פועלים כוחות עמוקים מאד, אשר יש להניח שבחלקם הגדול לפחות הם מולדים, או שעוצבו בשלב מוקדם מאד של הילדות. אצלי, למשל, הכמיהה לגוף אחר וחוסר הנוחות עם האיברים שעמם נולדתי, הם בין הרשמים הראשונים והעזים ביותר שבתודעה שלי, המגיעים רחוק ככל שאני מסוגלת לזכור. המחקר בנושא טרנסקסואליות נהג מאז ומתמיד להבדיל בין נשים טרנסקסואליות (אם כי מאוחר יותר, כאשר החוקרים הבינו סוף סוף שקיימים גם טרנסקסואלים מאישה לגבר הם יישמו מודלים אלה גם לגביהם) על פי מידת העוצמה של הצורך בניתוח. כך, ד"ר הרי בנג'מין, חלוץ התפיסה המודרנית של טרנסקסואליות, חילק את הטרנסקסואליות הנזקקות לניתוח לשלש קבוצות (בסולם המבוכה המגדרית שלו, הכולל ששה "טיפוסים"), אותן חילק לטיפוסים 4, 5 ו-6 בטיפולוגיה שלו: טיפוס 4 (Transsexual - Non surgical) אינן נזקקות לניתוח, טיפוס 5 True Transsexual - Moderate Intensity) עשויות לשקול ניתוח, ולעתים קרובות אף עוברות אותו); טיפוס 6 (True Transsexual - High Intensity) נזקקות לניתוח בדחיפות, והמצוקה היא כה גדולה שהיא עשויה להוביל לפגיעה עצמית. למרות שהסולם של הרי בנג'מין, כמו נסיונות אחרים למיין אנשים בעלי זהות מגדר בלתי נורמטיבית, היה נושא לבקורת מכיוונים שונים ואינו נחשב היום למכשיר קליני אמין, אין ספק שאנשים שונים נבדלים ביניהם במידת העוצמה של המצוקה שצורת גופם גורמת להם. מבחינת אנשים מסויימים, תקופת "מבחן החיים האמיתיים" בת השנה עד שנתיים שפרוטוקולי טיפול בטרנסקסואלים מחייבים, היא מעל ומעבר ליכולתם. מבחינת אחרים - אין בעיה להמתין זמן כה רב, ויש השוקלים את החלטתם שנים רבות, ואף קובעים את העיתוי על פי שיקולים רציונליים, כגון הצורך להסתדר מבחינה כספית, להתגבר על פחדים, לקבל את הסכמת אנשים קרובים, לרַצות בני זוג וכו'. כך, אני עברתי את הניתוח פחות מארבעה חודשים מתחילת חיי בגלוי כאישה, מתוך מצוקה ששיתקה אותי עד כדי חוסר אפשרות לתפקד. ברמת המניעים המודעים לא היה במצוקה הזאת, ובצורך הדחוף בביצוע הניתוח, כל קשר לאישוש הזהות. לא עברתי את הניתוח "כדי להיות אישה". לא היה אפילו מניע מפורש כגון "אני אישה, לכן איני חייבת לשנות את איבר המין שלי". מה שהיה, אם כבר, היה: "אני לא יכולה לחיות עם הדבר הזה בין הרגליים", זה הכל. בתודעה שלי, זאת הייתה רק החרפה של חוסר נוחות ומצוקה שהיו שם כל החיים, עד לדרגה בלתי נסבלת. מידת השלמות וההרמוניה עם גופי שאני חשה מאז הניתוח היא תמונת הראי של המצוקה הגדולה (וכמובן, תוצאה של הצלחתו המלאה של הניתוח, שעליה מגיעים כל הקרדיט והכבוד לד"ר טים טרי המופלא). אצל אנשים אחרים הצורך בניתוח עשוי להתבטא במידת דחיפות פחותה, אך הוא אינטנסיבי ואמיתי לא פחות. שיקולים תרבותיים, כגון צורך בהתאמה למודל אסתטי, או מניעים מיניים, הם חלק לגיטימי מהרצון לעבור את הניתוח באיבר המין. בסופו של דבר, ההיבט האסטתי והתפקודי הם קריטריונים חשובים בהערכת הצלחת הניתוח. מילה אחת על המידת שביעות הרצון אחרי הניתוח. מחקרים שנעשו בעולם מראים מידה גדולה מאד של שביעות רצון של מנותחים. במחקר שנעשה בהולנד, רק 2.5% הביעו חוסר שביעות רצון, כאשר מתוכם רק כ-1% אמרו שברצונם "להחזיר את הגלגל אחורנית", ואילו אחרים אמרו שלא היו חוזרים על הניתוח אילו היה ניתן להם לחזור אחורה. במחקר שנעשה בשוודיה, כ-3.8% הביעו מידות שונות של חוסר שביעות רצון. חוסר שביעות הרצון קשורה גם קשר הדוק לגורמים חברתיים שונים, ולא רק לתהליך הכירורגי לבדו. כך, במחקר השוודי הסיבה המובהקת ביותר לכשלון התהליך הייתה חוסר תמיכה מצד המשפחות. יחד עם זאת, מדובר באחוזי שעל פי כל קנה מידה הם נמוכים מאד לגבי טיפולים כירורגיים. עם כל המגבלות של המחקרים האלה, הם מצביעים על משהו שידוע לכל מי שקרוב לתחום, והוא שהניתוח אכן מהווה מזור והצלה לגבי האנשים הטרנסקסואלים הנזקקים לו. בסופו של דבר, ההחלטה האם לעבור את הניתוח היא שיקול אישי, שעל כל אדם לשקול אותו בעצמו. הניתוח איננו עומד בפני עצמו, והוא איננו שלב מנותק מכל יתר תהליך השינוי. הוא קשור הדוקות למידת הקבלה העצמית וההפנמה של התפקיד המגדרי החדש. ככל שהאדם הטרנסקסואלי ייטיב להקשיב לקול הפנימי שלו, ויתעלם מלחצי הסביבה, זה יבטיח את הצלחת כל התהליך. נורה
עדיף להיות בריא ושמח מאשר חולה ומסכן.