ה פ י ת ר ו ן ../images/Emo62.gif ../images/Emo62.gif ../images/Emo62.gif
סבתא אסתר. 2001-1898 אהבתי אותה. היתה יושבת שעות בכורסא ליד החלון, בביתה של אמא, וכרית אחרי גבה. הרדיו לידה היה פתוח שעות. נהגה להקשיב לחדשות בכל השפות: ברומנית, בלדינו, באידיש, בצרפתית ובעיברית (למרות שלא הבינה ממש את השפה). בשעות אחר הצהריים, לא שכחה מעולם להדליק את הטלויזיה כדי לצפות ב"ערב חדש", ומאוחר יותר העדיפה את "חמש עם רפי רשף". בערב, עת ישבו הורי בסלון ביתם לצפות בחדשות, והיא על כורסתה מנמנמת, היתה פוקחת עין תורנית מדי פעם, ומציצה בתמונות המרצדות, שמא חלילה תפסיד משהו. בסופו של יום, לפני שעלתה על יצועה, היתה פונה אל אבי ז"ל, ואומרת: "ספר לי, מה התחדש היום בעולם?",,,,,,, כזו היא היתה. אישה אצילה, אינטליגנטית עם חוש הומור מפותח. משיכמה ומעלה. כשהיינו באים לביקור, היתה בוחנת אותנו ממרומי כורסתה בעין בוחנת, עד שהיינו ניגשים לנשקה ולחבקה. או אז זרחו פניה. אישה עצמאית היתה, יורדת בגפה במדרגות הבנין, מהקומה השלישית, ויוצאת אל הרחוב לטייל, לערוך קניות ולפגוש אנשים. עד אשר לפני 8 שנים, באחת מטיוליה היומיים, מעדה רגלה על המדרכה השבורה, והיא נפלה ושברה את אגנה. אז התחילה ההידרדרות, והיא בת 95.... לפני כ-3 שנים חגגנו לה את יום הולדת ה-100 בבית האבות. כמה היתה מאושרת. כל ילדיה, נכדיה וניניה היו סביבה, וכל שיכלה להוציא מגרונה היו קריאות של שימחה. זו היתה למעשה מסיבת פרידה. מאותו יום, חדלה לזהות מי הוא מי. הזכרון הלך והתעמעם, הלך ונמחק, יום אחר יום. זה היה קשה. בעיקר לאמא שלא עזבה אותה. מתייצבת היתה 4 פעמים בשבוע לרחוץ אותה, לסרק את שיערה, לזלף בה טיפות של בושם, להאכילה... בכל פעם שהסעתי את אמא לביקוריה אצל סבתא, חזר והתנגן בראשי השיר: "אל תשכחיני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזביני"..... מדהים איך בתת המודע התחשבה באמא למרות מצבה. היא נתנה לאמא להתאבל על אבא, (שנפטר ב-ד´ אייר תשס"א) - 6 חודשים ב ד י ו ק. ואז כאילו אמרה: "די ! עכשיו אני". בסוף השבוע האחרון, ב-ד´ בחשוון תשס"ב - עזבה אותנו, ועברה בשיבה טובה לעולם שכולו טוב. אתמול ניקברה, והיא בת 103 . זאת האישה שחייה התפרסו על פני שלוש מאות (המאה ה-19, המאה ה-20, והמאה ה-21), ועל פני שני אלפים (שנות ה-1000 ושנות ה-2000). אני - היכרתי אותה. היא גידלה אותי. היא היתה שק מלא נוסטלגיה עבורי. היא היתה הסבתא שלי.
לזיכרה.
סבתא אסתר. 2001-1898 אהבתי אותה. היתה יושבת שעות בכורסא ליד החלון, בביתה של אמא, וכרית אחרי גבה. הרדיו לידה היה פתוח שעות. נהגה להקשיב לחדשות בכל השפות: ברומנית, בלדינו, באידיש, בצרפתית ובעיברית (למרות שלא הבינה ממש את השפה). בשעות אחר הצהריים, לא שכחה מעולם להדליק את הטלויזיה כדי לצפות ב"ערב חדש", ומאוחר יותר העדיפה את "חמש עם רפי רשף". בערב, עת ישבו הורי בסלון ביתם לצפות בחדשות, והיא על כורסתה מנמנמת, היתה פוקחת עין תורנית מדי פעם, ומציצה בתמונות המרצדות, שמא חלילה תפסיד משהו. בסופו של יום, לפני שעלתה על יצועה, היתה פונה אל אבי ז"ל, ואומרת: "ספר לי, מה התחדש היום בעולם?",,,,,,, כזו היא היתה. אישה אצילה, אינטליגנטית עם חוש הומור מפותח. משיכמה ומעלה. כשהיינו באים לביקור, היתה בוחנת אותנו ממרומי כורסתה בעין בוחנת, עד שהיינו ניגשים לנשקה ולחבקה. או אז זרחו פניה. אישה עצמאית היתה, יורדת בגפה במדרגות הבנין, מהקומה השלישית, ויוצאת אל הרחוב לטייל, לערוך קניות ולפגוש אנשים. עד אשר לפני 8 שנים, באחת מטיוליה היומיים, מעדה רגלה על המדרכה השבורה, והיא נפלה ושברה את אגנה. אז התחילה ההידרדרות, והיא בת 95.... לפני כ-3 שנים חגגנו לה את יום הולדת ה-100 בבית האבות. כמה היתה מאושרת. כל ילדיה, נכדיה וניניה היו סביבה, וכל שיכלה להוציא מגרונה היו קריאות של שימחה. זו היתה למעשה מסיבת פרידה. מאותו יום, חדלה לזהות מי הוא מי. הזכרון הלך והתעמעם, הלך ונמחק, יום אחר יום. זה היה קשה. בעיקר לאמא שלא עזבה אותה. מתייצבת היתה 4 פעמים בשבוע לרחוץ אותה, לסרק את שיערה, לזלף בה טיפות של בושם, להאכילה... בכל פעם שהסעתי את אמא לביקוריה אצל סבתא, חזר והתנגן בראשי השיר: "אל תשכחיני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזביני"..... מדהים איך בתת המודע התחשבה באמא למרות מצבה. היא נתנה לאמא להתאבל על אבא, (שנפטר ב-ד´ אייר תשס"א) - 6 חודשים ב ד י ו ק. ואז כאילו אמרה: "די ! עכשיו אני". בסוף השבוע האחרון, ב-ד´ בחשוון תשס"ב - עזבה אותנו, ועברה בשיבה טובה לעולם שכולו טוב. אתמול ניקברה, והיא בת 103 . זאת האישה שחייה התפרסו על פני שלוש מאות (המאה ה-19, המאה ה-20, והמאה ה-21), ועל פני שני אלפים (שנות ה-1000 ושנות ה-2000). אני - היכרתי אותה. היא גידלה אותי. היא היתה שק מלא נוסטלגיה עבורי. היא היתה הסבתא שלי.
