../images/Emo6.gif אין לי מספיק חומר לספר לצערי
( או אולי לשמחתי?) אני בזמנו התעניינתי בספרים שקשורים להיסטוריה של יפן ולזן לא לחיים היומיומיים שם בתקופה המודרנית.ללא ספק יש על זה מחקרים רבים שאפשר למצא בכתבי עת שעוסקים בתרבות יפן, סוציאולוגיה וכד'. ספרים פופולריים שמתארים יפה את המפגש בין התרבויות המערבית והיפנית ושמאד התחברתי אליהם בזמנו הם של (??? עף לי השם!) נו הסופר שכתב את "שוגון" ואת "גאי ג'ין"...ללא ספק זו תרבות מרתקת ועשירה. אבל היא כל כך שונה וזרה שנהגתי להגיד בצחוק שבדיקת דם פשוטה תעלה על זה שהם בעצם חייזרים. בגלל השוני הזה בין התרבויות היה לי כל כך קשה לחיות שם. אחת הדוגמאות המובהקות זו החוסר דוגריות היפנית. שום דבר לא נאמר ישירות הכל סחור סחור. אחרי זמן מה לומדים את השיטה ואפשר אפילו לנצל אותה למטרותיך, אבל כמערבית בכלל, וכישראלית בפרט, נורא נורא קשה להסתובב כל הזמן סביב הנקודה במקום פשוט לשים את הקלפים עם השולחן. ויחד עם זה כל נושא הכבוד...אתן לך דוגמא. עבדתי שם במפעל של אוכל קפוא (מינוס 27 מעלות). יום אחד הייתי חולה וכיוון שלא ידעתי עדיין להסביר את עצמי ביפנית לא התקשרתי לבוס הישיר כדי להגיד לו אלא לבוס מעליו שגייס אותי לעבודה וידע אנגלית. הוא אמר "אין בעיה" . כשהגעתי אחרי יומיים לעבודה הסתבר לי מבחור פקיסטני שעבד איתי שפספסתי דרמה קטנה. כשהמנהל הישיר שמע ש"עקפתי" אותו הוא התעצבן ואמר "מאשה לא עובדת כאן יותר". בדיוק אז המנהל מעליו היה שם אז במקום להגיד לו "מה פתאום אני אישרתי ואני רוצה שהיא תעבוד", הוא שאל את מרטין הפקיסטני "תגיד מתי נגמרת למאשה הויזה ליפן? כי אני צריך למצא אז במקומה עובדת אחרת"...המסר נקלט וכשבאתי לעבודה אילולא מרטין בכלל לא הייתי יודעת מזה. או היום השני שלי במועדון כשכל היפנים עוד נראו לי אותו דבר. ראיתי מישהו שחשבתי שהוא מוכר לי מאתמול ועשיתי לו שלום. אבל שכחו להזהיר אותי שזה בעל המועדון.
(במועדון הזה מבלים לפעמים גם מערביים שמביאים לשם היפניים). ובעל המועדון שלא ידע שאני העובדת החדשה שלו דפק קידה עמוקה (יש כל מיני סוגי קידות) למארחת שלו...באותו היום גילינו אני שהוא הבוס והוא שאני העובדת. אוי ההשפלה! הוא לא פיטר אותי אבל הוא מירר לי את החיים חודש וחצי. כל מה שעשיתי היה לא בסדר. לא ישבתי מספיק זקוף, לא אכלתי מספיק יפה, הייתי שמנה מדי...אחרי חודש וחצי של השפלות נמאס לי לגמרי והרגשתי שהוא כבר החזיר לעצמו את כבודו האבוד אז התמודדתי עם זה בדוגריות הישראלית דווקא. באתי אליו אחרי העבודה ואמרתי שאי אפשר להמשיך ככה, שאם הוא לא מרוצה ממני אני אעזוב ואם כן שיפסיק להעליב אותי. הוא זרק לעברי עוד עלבון אחד אחרון כדי שהמילה האחרונה תהיה שלו ומאז היה לי שקט תעשייתי.ביום האחרון לעבודה שלי הוא לחץ לי יד ואמר שהייתי עובדת מצויינת.
הנוקדה השניה היא היחס לזרים. כבר ציינתי שהתרבות עצמה מאד סגורה ולא ששה להיפתח לעיניים מערביות. מה גם שיפן נפתחה לעולם המערבי כל כך מאוחר. נכון שאם רוצים אפשר ללמוד שם, לחיות שם אפשר אפילו להתחתן אבל תמיד תמיד תשארי "גאי ג'ין", תמיד תהיי זרה לעולם לא חלק אינטגרלי אמיתי מהתרבות. היחס ברחוב למערביים נע מקיצוניות אחת לשניה. בהתחלה שאלתי אנשים איך להגיע למקום מסוים (שאלתי היפנית כי לרב היפנים לא יודעים אנגלית וגם כשכן הם מתביישים מאד לדבר). אז או שאנשים זנחו את כל מה שהם עסקו בו כרגע, לקחו אותי לתחנת אוטובוס, עלו איתי לאוטובוס והביאו אותי ביד למקום המבוקש (!!) או עשו לי תנועת "קישטא" עם היד תוך כדי מילמול "גאי ג'ין גאי ג'ין".בסוף הפסקתי לשאול...
